אתמול הייתי פיית שיניים. איזו זכות נפלה בחלקי. ברבע לחצות התגנבתי חרש לחדר הילדים. מתחת לכרית המתינה לי שן חלב יחידה, קטנטנה, עטופה במעטפת נייר מצוירת. לצידה המכתב. משכתי בעדינות את פיסת הנייר המקופלת.
יש לי סיפור על אלוהימא, שאין לה אבא ואין לה אמא. היא נוצרה בערבוב של דם רותח עם קצף גלים מלוח, הריונית ועגולה, מתולתלת-שיער, תפוחת-כרס, וארוכת-רגליים. היא ילדה תינוק עגלגל ומושלם ביום שבו היא נולדה בעצמה, ומעולם לא היתה אחרת מאשר אמא ואלוהימא, ככה בלי אבא ובלי אמא.
אותו בוקר, לא רק השמש זרחה בשמיים. גם הירח היה שם, סהר דקיק וכסוף. שפתיי החלו ממלמלות תפילה אוטומטית, תפילה ישנה, תפילה מילדותי. לא תמיד אני זוכרת את כל המילים. שנים רבות חלפו מאז התפללתי את תפילות הכוכבים. שכחתי.
אמא שלי האשימה אותי בהרבה דברים כשהייתי קטנה. השכנה מלמטה ששברה רגל. המורה לחשבון שנתקלה בקיר וריסקה לעצמה את המשקפיים וגם את האף. אנשים שחזרו מהשוק עם סלים מלאי כל טוב, ואיכשהו הצליחו לשמוט אותם מידיהם. תפוחים מתגלגלים על המדרכה. ביצים שבורות. בלגן שלם.
