לאחר האירועים האלימים שהקיצו את הקץ על בית אחאב, ועל פולחן הבעל והאשרה כפולחן ממלכתי רשמי בקרב בני ישראל, המשיך הפולחן הפוליתאיסטי בממלכת ישראל ובממלכת יהודה להתקיים בצורה חצי-רשמית לצד פולחן יהוה. גם בתקופות של מלכים נאמנים ליהוה, וגם בתקופות של מלכים סובלנים לריבוי אלוהויות, לא חדל העם לגמרי ממנהגו לעבוד את אלוהי כנען האהובים עליו, ובמיוחד את האשרה.
עבודה זרה. ביטוי שאוצר בחובו את כל מה שהאתוס היהודי מתנגד לו: פולחן לאלוהים אחרים, שונים מיהוה ונוספים עליו, שנעשה בין השאר באמצעות סמלים פיזיים, כולל דמויות של חיות, פסלים, תרפים, אשרות וחפצים. אבל עיון מדוקדק בתנ”ך ובהיסטוריה של עם ישראל מגלה, כי העבודה הזאת היא לא באמת “זרה” לנו, אלא להיפך, מדובר בפולחן מקורי שלנו כיהודים בני ישראל.
לא תמיד היינו עם עם דת מונותאיסטית. לפני ההתכנסות סביב הקב”ה, וקידוש האמונה באל אחד כיסוד התרבות של העם היהודי, היו אבות אבותינו פוליתאיסטים. בלבותיהם ובבתיהם התקיים פולחן למספר אלוהויות, ביניהם גם נחושתן, אל חיים ופריון. ראשיתו של נחושתן היא…