בידינו נותר מידע מועט וחלקי אודות לוח השנה הכנעני. בכל עיר ואתר היו חגים, החגיגות ופולחנים ייחודיים ומקומיים, ורק לחלק מהם נותר שריד. חגיגות האש שנערכו בתחילת הקיץ הן דוגמא מתסכלת לחוסר המידע שיש לנו היום.
הן מתיאוריו של לוקיאנוס מסמוסטה, והן מהשוואה לתרבויות פגניות שכנות, ברור שמדובר בחגיגה מרכזית וגדולה של קיץ, אש, אור ופריון. אך יותר מכך, קשה לומר משהו על טיבה, אופיה ומהותה.
Simeon Solomon In the Temple of Venus 1873
לוקיאנוס מסמוסטה מתאר חגיגת פריון קיצית פגנית טיפוסית שהתקיימה במקדש לבעלת גבל במקורות נהר אדון (איברהים) בנחל אפקה בין הערים גבל ובעל בק. החגיגה כללה מדורות, קרבנות בעלי חיים, ועץ מקושט בדים וקישוטים נוצצים. על פי לוקיאנוס, החוגגים נהגו לעשות “אות” או “סמל” – דמות של אל הצמיחה המקומי שיונה על ראשו. לא ברור באיזה אל צמיחה מדובר בדיוק, אך היונה היא סמל של האלה האם אשרה ושל נגזרותיה המקומיות בעלת גבל וסמירמיס. סמל החג הוא אם כן שילוב אומנותי פלסטי של אל הצמיחה ואלת הפריון. מעבר לכך לא נותרו עדויות אודות משמעות הטקסים או הרעיונות הדתיים העומדים מאחורי החגיגות.
מתוך לוקיאנוס מסמוסטה, “אודות האלה הסורית”:
“אך החגיגה הגדולה ביותר שאני מכיר נערכת בתחילת הקיץ, ויש הקוראים לה “חג האש” ואחרים “חג הלפידים”. במהלכה הם מקריבים כך. הם כורתים עצים גבוהים ועורכים אותם בחצר, אחר מביאים עיזים, כבשים ובהמות אחרות, תולים אותן מהעצים, ועל העצים יש גם ציפורים, בדים וחפצי כסף וזהב. וכשהם מסיימים להכין את הכל, הם נושאים את החפצים הקדושים מסביב לעצים, וזורקים אותם לתוך האש ומיד הכל בוער. לחגיגה באים אנשים גם מסוריה וגם מן הארצות סביב לה, וכולם מביאים את חפציהם הקדושים וכולם עושים להם את ה”אות” כחיקוי לזה שנמצא שם”.
חג האש
לא ידוע מתי בדיוק נערכה חגיגת האש. לוקיאנוס מצהיר שמדובר בתחילת הקיץ, אך אנו יודעים שבחודש ניסן הכנענים היו עסוקים בחגיגות אחרות: פולחני המסתורין לאדון וחגיגות הפריחה והצמיחה של חודש גן. לכן הגיוני לשער שהמדורות הודלקו מתישהו בחודש אייר.
חודש אייר נקרא באכדית ירח כיר. משמעות המילה כיר או חיירו היא חמור או עייר. על פי לוחות שנמצאו באוגרית אנו יודעים כי המלך והכוהן הגדול טבל במים טהורים בחודש אייר והקריב קרבנות בשלוש מקומות: הר צפון (בסוריה, מקודש לבעל) ברשף (אתר בלתי ידוע המקודש לעיר רשף) ובכיר (אתר בלתי מזוהה נוסף). הקרבנות שהוקרבו בחג החמורים באוגרית היו קרבנות הצאן והבקר הרגילים, אך בנוסף התקיים קרבן ייחודי – של פטר חמור.
לא ברור האם מדובר בשתי חגיגות קיץ נפרדות ושונות, או שמא מדובר באותה חגיגת פריון, המלטת בעלי החיים, וחזרת השמש לשמים אחרי החורף הגשום. הרי גם בעיר גבל מתואר כיצד מביאים “עיזים, כבשים, ובהמות אחרות” לעץ המקושט בשלל סרטי בד וחפצי כסף וזהב.
כאמור, גם זהות אל הצמיחה שלכבודו נערכת החגיגה לוטה בערפל. ההשערה הראשונה היא כמובן שמדובר בחגיגות לכבוד הבעל המקומי. חוקרים אחרים משערים כי מדובר דווקא במדורות לכבוד המולך (שגם הוא היה אל מקומי – של העמונים) או לכבוד מלקרת (אל מקומי בצור וצידון). אפשרות נוספת היא שבהשפעה בבלית הודלקו מדורות לכבוד הומבבה, שומר יער הארזים של האל העליון בל. עוד השערה שהועלתה היא שאלו הן חגיגות של כת אטיס שהגיעה לפניקיה מאסיה הקטנה. כמובן, לא מן הנמנע הוא שכל ההשערות הללו נכונות. התרבות הכנענית ידועה בסינקרטיה עם דתות שכנות ובקבלה פולחנית של אלים זרים. כמו כן הגיוני לשער כי בכל מקום נערכה החגיגה עבור אלוהות צמיחה מקומית אחרת.
תיאור העץ המקושט בבד ובקישוטים נוצצים מזכיר מאוד את חגיגות תחילת הקיץ בתרבויות פגניות אחרות, למשל ולפורגיסנאכט במרכז אירופה או בלטיין בארצות הקלטיות, שניהם נערכים ב-31 לאפריל או 1 במאי. בחגיגות בלטיין נהוג לתקוע מוט עץ גבוה באדמה, לקשט אותו בסרטים צבעוניים ולרקוד מסביבו. המוט הוא סמל פאלי מובהק, ובלטיין הוא חג של פריון. מנהג נוסף של בלטיין הוא הדלקת מדורות בצהרי היום. מדורות מדליקים גם חוגגי ולפורגיסנאכט – אבל בחצות הלילה. המדורות מסמלות את חזרת השמש והחום לעולם לאחר החורף הארוך.
לוקיאנוס מדגיש, כי חגיגת האש היא הגדולה ביותר שחווה במקדש בעלת גבל. וגם היום, פגנים מודרנים רבים חשים כי בלטיין הוא החג החשוב ביותר בגלגל השנה, כיוון שהוא מסמל את האיחוד הקדוש בין אל צמיחה לאלת פריון, ובין הכוח הגברי לעוצמה הנשית. תקופת חגיגת האש היא תקופה של פריחה בשלל צבעים, של אור בוהק, שמש נעימה, בעלי חיים ממליטים, וטבע גועש ומתפרץ. בכל מקום ניתן לראות, להריח, לחוש ולחוות את פרי המסתורין – חיים.
וזו כנראה גם משמעותו – הפשוטה והמסתורית – של חג האש הכנעני. חיים.
ביבליוגרפיה
Cohen, Mark. The Cultic Calendars of the Ancient Near East. CDL Press, 1993
Lucian of Samosata. De Dea Syria. ca.150 BC.
Mettinger, Tryggve N. D., Riddle of Resurrection: “Dying and Rising Gods” in the Ancient Near East. Almqvist & Wiksell Intl., 2001<
Pardee, Dennis. Ritual and Cult at Ugarit. Society of Biblical Literature, 2002