Katherine D M Bywater, The Girl at the Spinning Wheel, 1885
תרגום פרטי מגרמנית למעשייה של האחים גרים.
היה היתה פעם עלמה, אשר עוד בינקותה מתו עליה אביה ואמה. לעלמה היתה סנדקית זקנה, אשר התגוררה בגפה בבקתה קטנה בפאתי הכפר, והתפרנסה מטוויה, אריגה ותפירה. הזקנה אספה את הפעוטה לביתה, לימדה אותה את המלאכה, והורתה לה את כל המעלות הטובות.
כאשר הגיעה הנערה לגיל חמש-עשרה שנים, חלתה הסנדקית הזקנה ונטתה למות. היא קראה לעלמה למיטת-חולייה ואמרה לה: “בתי היקרה, יודעת אני, כי קרובים ימיי למות. אני מורישה לך את הבקתה, שתגן עלייך מפני רוח וסערה; ומותירה לך את הפלך, הבוכייר והמחט, שבאמצעותם תוכלי להרוויח את לחמך”.
הזקנה הניחה את ידיה על ראש הנערה, בירכה אותה ואמרה: “נצרי תמיד את האלוהיםבלבבך, ותמיד ימצאך טוב”. אחר, עצמה את עיניה בפעם האחרונה. ביום קבורתה של הזקנה הלכה העלמה בצער אחרי הארון, וחלקה כבוד אחרון לסנדקית הטובה.
לאחר כל זאת התגוררה העלמה בבקתה לבדה. היא עבדה בחריצות: טוותה, ארגה, ותפרה, ועל כל מעשי-ידיה שרתה ברכתה של הזקנה טובת-הלב. כשטוותה הנערה, היה זה כאילו הפשתן נערם מעצמו בחדר, וכאשר ארגה פיסת בד או מרבד, או כאשר תפרה כתונת, תמיד נמצא להם קונה, אשר שילם ביד-רחבה. העלמה לא ידעה מחסור, ואף חלקה מפתה לאחרים מפעם לפעם.
באותם ימים נדד בן-המלך בארץ וביקש לו כלה. הוא לא אבה לשאת נערה ענייה, ואף בנערה עשירה לא חפץ לבבו. “ראוי לה לאשתי שתהיה הענייה ביותר והעשירה ביותר בכל הארץ”, אמר. כאשר הגיע בן-המלך לכפר בו התגוררה העלמה, שאל את בני-המקום, כפי ששאל בכל מקום אליו הגיע, מי היא הנערה העשירה ביותר והענייה ביותר. ראשית, אמרו לו בני-הכפר את שמה של הנערה העשירה. לאחר מכן אמרו לו, כי הנערה הענייה ביותר בכפרם היא זאת המתגוררת בבקתה קטנה בפאתי הכפר.
הנערה העשירה היתה יושבה בפתח הדלת וממתינה לבן-המלך, ולבושה הוד והדר. כאשר בן-המלך הרכוב על סוסו קרב אליה, היא עמדה על רגליה, ניגשה אליו, וקדה קידה. בן-המלך התבונן בה, לא אמר מילה, סובב את סוסו ורכב הלאה משם.
כאשר הגיע בן-המלך אל בית הנערה הענייה, לא מצא אותה יושבה בפתח הדלת, אלא היתה מצויה בתוך קיטונה. בן המלך עצר את סוסו, והציץ מבעד לחלון. קרני השמש הבהירות חדרו אל מבעד לזגוגית, ובפני בן-המלך התגלתה העלמה ישובה אצל גלגל-הטוויה, וטווה במרץ.
כשהעיפה הנערה מבטה אל החלון, היא הבחינה, כי בן-המלך יושב על סוסו מחוץ לחלון ומתבונן בה. פניה סמקו, והיא השפילה את עיניה, והמשיכה לטוות. אם טוותה את החוט כהלכה אם לאו, אינני יודעת, אך היא המשיכה לטוות, וטוותה שעה כה ארוכה מבלי להפנות מבטה, עד שבן-המלך סובב את סוסו, הפך פניו ורכב הלאה משם.
או אז ניגשה העלמה לחלון, פתחה אותו ואמרה: “כה חם בקיטון!”, אך לא שבה לעבודתה מיד, אלא המשיכה להתבונן החוצה, עד שזיהתה את הנוצה הלבנה על כובעו של בן-המלך. העלמה שבה אל גלגל הטוויה, התיישבה, והמשיכה בעבודתה. באותו רגע עלה בזכרונה לחש מחורז, אשר שרה לעיתים סנדקיתה הזקנה, כאשר היתה יושבת וטווה, ואף הנערה החלה לשיר:
“פֶּלֶךְ, פֶּלֶךְ החוצה צא – את הַמְּחַזֵּר לביתי הָבֵא.”
ומה קרה? הפלך קפץ פתאום מידה של העלמה, ופרץ החוצה דרך הדלת. העלמה המופתעת קמה ועמדה בפתח, ומשם ראתה כי הפלך רץ ומקפץ בעליזות בשדה, וחוט זהב מבהיק כרוך עליו ונשרך אחריו.
כיוון שלא היה לה עוד פלך לטוות בו, נטלה העלמה את הבוכייר, התיישבה על שרפרף האריגה, והחלה לארוג. בינתיים, המשיך הפלך לקפץ ולרוץ הלאה, עוד ועוד הרחק מן הבקתה, וכשנפרם כל סליל החוט הכרוך עליו, הגיע הפלך אל בן-המלך.
מה זאת אשר רואות עיניי? קרא בן המלך. “רוצה הפלך להורות לי את הדרך?”. הוא סובב את סוסו, ורכב בחזרה בעקבות חוט הזהב המנצנץ.
כל אותה עת, ישבה העלמה בקיטונה, ארגה ושרה את המשך הלחש המחורז:
“בּוּכְיָר, בּוּכְיָר, אֱרֹג דַּק מִן הַדַּק – הובל את הַמְּחַזֵּר לביתי ממרחק”.
Thomas Couture, Jeune Femme Cousant, circa 1870
מיד קפץ הבוכייר מידה של העלמה, ופרץ החוצה מן הדלת. בדרכו, הוא החל לארוג מרבד, שנפרש ממפתן הדלת והלאה.
היה זה מרבד מרהיב, יפה מכל מרבד שאי-פעם נראה בארץ. משני צדדיו פרחו ורדים וחבצלות, ובאמצעו, על רקע מוזהב, צמחו גבעולים וענפים ירוקים. בינות לגבעולים קיפצו שפנים וארנבות, ומבעד לענפים זקפו צבאים ואיילות את ראשיהם. על צמרות העצים ישבו ציפורים צבעוניות, אשר לא נותר להן, אלא לפצוח את פיהן ולשיר. הבוכייר קיפץ אנה ואנה, הלאה בדרכו, ארוג וקפץ, ונדמה היה כי כל הנפלאות הללו צומחות מעצמן על גבי המרבד.
כיוון שהלך הבוכיר לדרכו, התיישבה הנערה אל מלאכת התפירה. היא נטלה את המחט בידה, ושרה את המשך הלחש המחורז:
“מחט, מחט, חדה ונאה – הכניסי המחזר אל המבואה”.
מיד קפצה המחט מאצבעה של העלמה, והתעופפה בזריזות בקיטון הלוך-ועופף, מהירה כברק. היה זה כאילו רוחות בלתי-נראות פועלות בחדר את פעולתן, כי עד מהרה, התכסו השולחן והספסל בבד ירקרק נאה. הכיסא נעטף בקטיפה רכה, ומשני צידי החלון נתלו וילונות של משי ענוג.
אך תפרה המחט את התך האחרון, כשהבחינה העלמה שוב מבעד בנוצה הלבנה שעל כובעו של בן-המלך, משתקפת מבעד לחלון. חוט הזהב הוביל את בן-המלך אל הבקתה, והמרבד נפרש למרגלותיו כל הדרך. כאשר נכנס בן-המלך לתוך הקיטון, ראה את העלמה עומדת מולו בשמלה מרופטת, ונראית זוהרת כל-כך בתוכו, כמו היתה ורד יחיד בלב שיח קוצני.
“את הענייה ביותר, וגם העשירה ביותר”, אמר בן-המלך לעלמה. “בואי עמי, והיי לי לאישה”. הנערה לא אמרה דבר, ורק נתנה את ידה בידו של העלם, אשר נשק לה, הוביל אותה אל מחוץ לבקתה, העלה אותה על סוסו, ולקח אותה אל טירת המלך, שם נחגגה חתונתם ברוב שמחה וששון. הפלך, הבוכייר והמחט שירשה העלמה מן הזקנה נשמרו בחדר האוצרות של הטירה, כבעלי ערך-רב.