John William Waterhouse, The Household Gods, 1880
על פי הממצאים משרידי העיר אוגרית (ראס-שמרה, סוריה), אנו יודעים היום, כי אוגרית הגיעה לשיא פריחתה במאה השלוש עשרה לפני הספירה, עוד לפני שבני ישראל החלו להתיישב בארץ כנען. תושבי אוגרית עבדו אלים רבים, ביניהם אל, בעל, אשרה, ענת ועשתרת. חלק מן הלוחות שנמצאו מפרטים מיתוסים דתיים הקשורים לאלים הללו. לוחות אחרים מפרטים פרקטיקות דתיות שונות.
כתובת מרזח
אחת מן הכתובת הדתיות שנמצאו באוגרית נקראת כתובת מרזח. המונח מרזח נמצא גם בכתובת מן האלף השלישי לפני הספירה בעיר רבלה (סוריה) ובכתובת משנת 96 לפני הספירה בפיראוס, המתארת את מנהגיהם של הצידונים.
מרזח הוא מונח המתאר קבוצה של אנשים המתכנסים יחד על בסיס קבוע בחדר מיוחד בבית של אחד מהם כדי לחגוג ולערוך משתאות בעלי אופי דתי או פולחני. החוקרים מאמינים כי במהלך המרזח נערכו טקסים וקינות לכבוד המתים. אף בסדר כתובות בתלמוד הבבלי מבואר כי פירוש המילה “מרזיחא” הוא סעודת אבלים. לומש מרזיחי היו הכהנים האחראים על טקס המרזח. הם ארגנו את המשתה והסעודה, הובילו את הקינות ונשאו את ההספדים.
נביאי התנך הכירו את מנהג המרזח, שהתפשט גם בקרב בני ישראל, והוקיעו אותו. היחס השלילי שלהם למרזח ככל הנראה נבע מכך שלפולחן היה אופי חגיגי וקהילתי ולא היו בו מספיק סממנים של בכי ועצב. הם ראו בו משתה של שכרות והוללות ותו לא. מכאן קצרה הדרך לביטוי העברי המודרני “בית מרזח” המתאר מסבאה, לרוב של גויים.
עמוס ו’, ז’: “הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן, וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ; וְלֹא נֶחְלוּ, עַל-שֵׁבֶר יוֹסֵף. לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ, בְּרֹאשׁ גֹּלִים; וְסָר, מִרְזַח סְרוּחִים.
ירמיה ט”ז, ה’: כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה, אַל-תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ, וְאַל-תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד, וְאַל-תָּנֹד לָהֶם: כִּי-אָסַפְתִּי אֶת-שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה, נְאֻם-יְהוָה–אֶת-הַחֶסֶד, וְאֶת-הָרַחֲמִים. וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת, לֹא יִקָּבֵרוּ; וְלֹא-יִסְפְּדוּ לָהֶם–וְלֹא יִתְגֹּדַד, וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם. וְלֹא-יִפְרְסוּ לָהֶם עַל-אֵבֶל, לְנַחֲמוֹ עַל-מֵת; וְלֹא-יַשְׁקוּ אוֹתָם כּוֹס תַּנְחוּמִים, עַל-אָבִיו וְעַל-אִמּוֹ. וּבֵית-מִשְׁתֶּה לֹא-תָבוֹא, לָשֶׁבֶת אוֹתָם, לֶאֱכֹל, וְלִשְׁתּוֹת.
למרות תיאורים אלו, המרזח לא היה חינגת שיכורים. הוא היה סעודה מקודשת, שבה חלקו הכנענים כבוד לאבותיהם המתים, לראשי השבטים והמלכים שהלכו לעולמם ולכל מי שכבר היה ואיננו. מרשימות הקרבנות והזבחים המפורטות בלוחות אוגרית אנו למדים, כי בנוסף לקרבנות עבור אלים ואלות, הכנענים נהגו להקריב עבור “אלי האומה” ו”מלכי האומה”. אלי האומה הם האבות והאמהות שעברו לעולם המתים ובכך קיבלו מעמד אלוהי. מלכי האומה הם המנהיגים המתים, שהיה להם סטטוס אלוהי משל עצמם.
ככל הנראה נערכה סעודת מרזח מספר פעמים בשנה: לאחר לווית המת ובימי זכרון. בנוסף לכך היתה חגיגת מרזח “לאומית” שנתית, שנערכה במשך שבעת ימים בזמן הלבנה המתמעטת של ירח מגמר, כלומר מתאריך כ”א כסלו ועד ל’ טבת, השבוע שמקביל פחות או יותר לחג החנוכה היהודי.
למצבי הירח היתה חשיבות מרכזית בפולחן האוגריתי. הירח החדש והירח המלא, שנקרא “ירח מילואות” היו ימים של פולחן, טקסים ועבודה מאגית של הכוהנים. תקופת הירח המתמעט, שבמהלכה לא נראית הלבנה בשמים, נחשבה תקופה של אופל, מוות וכליה, במיוחד בחודש כסלו, חודש חורפי וחשוך. לכנענים היו ארבעה אלוהויות ירח: לבנה אלת הירח החדש, סהר אל הירח המתמלא, והזוג יריח וניכל, אל ואלת הירח המלא. עבור תקופת הירח המתמעט אין אלוהות ירח. השבוע המתמעט נשלט על ידי שר מות, אל המוות ועל ידי רשף, אל המגפות והמלחמות.
אך טבעי, אם כן, שהכנענים בחרו לערוך את המרזח, חגיגת המתים וההשלמה עם המוות, בתקופה זו של החודש. מה שהופך את הבחירה בכ”א כסלו לטבעית אף יותר הוא הקרבה שלו להיפוך החורף או היום הקצר ביותר בשנה. בכל רחבי העולם נחשב יום זה לנקודה מכרעת בגלגל השנה: הנקודה שבה משתלט האור על החושך ועולם המוות והחורף מתחיל לשלוט בכיפה. במסופוטמיה, במצרים, בכנען, בסקדינביה, בארצות הקלטיות וגם בארץ כנען, זהו יום שבו מדליקים לפידים, מדורות ומשואות כדי לסייע לאלוהויות השמש, האש והאור להתמודד עם האפלה והקדרות. אפילו חג החנוכה היהודי, שחל בתקופה זו של השנה, מכיל מוטיבים של נצחון האור וגירוש החושך.
בתום ימי המרזח מפציע לו חודש חדש, חודש טבת, שנקרא בפי הפניקים ירח זבח שמש. לאחר התקופה האפלה וממשלת החושך, שוב ניתן להקריב קרבנות לאלוהי האור. עם זאת, מאמינים רוב החוקרים, כי במהלך חודש טבת החורפי והחשוך המשיכו הטקסים והקרבנות עבור המתים. השערה זו נתמכת בין השאר על ידי העובדה שחודש טבת נקרא גם “ירח פגרים”, כלומר “חודש המתים”. לדעתי, הגיוני לשער כי הזבח לשמש מתייחס לתקופות הירח החדש, המלא והמתמלא ואילו טקסי הפגרים נערכו בשנית בתקופת הירח המתמעט של חודש טבת. טקסי המתים, לפי השערה זו, נערכו בעצם בשתי תקופות הירח המתמעט של החודשים הגשומים והחשוכים ביותר בשנה בארץ ישראל: כסלו וטבת.
מן התיאורים בתנך אנו למדים שטקסי המתים כללו משתאות יין. מן התיאורים בלוחות אוגרית אנו למדים כי הם לוו בקרבנות ובזבחים. מעבר לכך קשה לשער אילו עוד מסכתות ופולחנים נערכו במהלך המרזח.
לא נמצאו עדויות רבות לגבי אמונת הכנענים לגבי החיים שלאחר המוות או עולם המתים. מן הכתבים המעטים שנותרו אנו יודעים כי חמרי מירי היא ממלכת המתים, אחוזתו של מות, אל המוות, השוכנת מתחת לאדמה. בלוח שנמצא באוגרית מתואר מות יושב בחמרי מירי: “בור הוא כס מלכותו, עפר ירושתו”.
על אף תיאור בלתי נעים זה, הכנענים ראו את העולם הבא כמקום חיובי עבור המתים. הם קראו לו “מקום החירות” והאמינו שנשמות המתים השוכנות בו מבלות את ימיהן בסעודות ובמשתאות עם בעל הדד, אל הגשמים הטוב. גם הפתח לעולם התחתון, בין שני ההרים התאומים תרגיזי ותרומגי, תואר במונחים שלווים. נהר רוגע זורם למרגלות סלע הכניסה ושדות “עונג ואושר” משתרעים למולו.
בניגוד לבני האדם, אלי האומה ומלכי האומה, שעבורם אחוזת מות היא התחנה הסופית, הרי שאלי כנען נכנסים אליה ויוצאים ממנה כל הזמן. שפשו, אלת השמש השוכנת בשמים במשך היום, מגיעה לעולם התחתון אחרי שקיעתה בערב. “קבר שפשו” הוא אחד מן הכינויים שמופיעים בלוחות אוגרית עבור עולם המתים. בעל הדד מבלה מחצית מן השנה בעולם המתים וענת אחותו מגיעה מדי שנה כדי להילחם עם שר המוות ולהחזירו לחיים.
לאחר תבוסתו בקרב על המלוכה בארץ למות, יורד בעל לעולם התחתון בהיפוך הקיץ ונותר שם “שבע שנים”, כלומר זמן רב מאוד, עד שבהשתוות הסתוית, קצה סבלנותה של אחותו ענת אלת המלחמה בבצורת שבאה על הארץ. היא יורדת לחמרי מירי, נלחמת במוות, גורסת אותו, מנפה אותו וזורעת אותו מחדש כמו היה תבואה. את בעל אחיה היא מחזירה אל החיים. פרשה זו היא אלגוריה של התחלפות העונות בארץ ישראל. תקופת מותו של אל הגשמים היא הקיץ הקשה, זמן בצורת וחמסינים. תקופת חייו היא החורף הטוב.
הכנענים, אם כן, לא ראו במוות סוף, אלא התחלה של חיים חדשים בממלכה אלוהית, קרוב לאבותיהם וקרוביהם, לענת, לשפשו ולבעל הדד, אל הגשמים, אליו התפללו ואותו כיבדו במשך כל חייהם על פני האדמה. משתה המרזח שיקף את האמונה הזאת, בהיותו חגיגה עבור המתים והודיה לאלים, שהכניסו לביתם את בני המשפחה והאבות שהלכו לעולמם.
ביבליוגרפיה
Cohen, Mark. The Cultic Calendars of the Ancient Near East. CDL Press, 1993
Gibson, John C. Canaanite Myths and Legends. T&t Clark Ltd; 2nd edition, 2000
Pardee, Dennis. Ritual and Cult at Ugarit. Society of Biblical Literature, 2002
Parker, Simon (Ed.). Ugaritic Narrative Poetry. Society of Biblical Literature, 1997