Jacques-Clement Wagrez, The Storyteller, 1890
סיפור סיפורים (storytelling) היא אומנות חשובה בתרבויות רבות, המשרתת מטרות מגוונות. בחיבור קצר זה אני סוקרת את מקור פעילותם של מספרי סיפורים בתרבויות אנושיות שונות, וקושרת אותה לתרבות הפוליתאיסטית ולפולחן פוליתאיסטי מודרני.
בעבר סיפקו מספרי סיפורים בידור משובב ורב עניין בעולם שלא היו בו ספרים כתובים, סרטים, טלוויזיה או אינטרנט. אנשים הצטופפו סביב האח המבוערת בלילות החורף הקרים, או תחת עץ ירוק ביום שמש, והקשיבו לסיפורים שסיפרו להם הזקנים, האמהות, חברים, שכנים, ואפילו ילדים. סיפור סיפורים היה סוג פעילות פנאי קהילתית והשתתפותית.
כמו רוב סוגי הביטוי האמנותי, גם סיפור סיפורים ממלא צורך אסתטי אנושי ביופי, סדירות וצורה המובעים בשפה רגשית, פואטית, ייחודית או מוזיקלית. סיפור סיפורים הוא למעשה סוגת הספרות הקדומה ביותר.
סיפור סיפורים עונה גם על הצורך להסביר מגוון תופעות בעולם שבו אנו חיים. ישנם מיתוסים מבארים, השופכים אור על דברים שבני אדם אינם מסוגלים להסביר באמצעים הגיוניים או מדעיים. חלק מהם, למשל, מסבירים כיצד נוצרו בני אדם, בעלי חיים וצמחים. אחרים מסבירים מה מקורם של מנהגים, מחוות, והתנהגויות אנושיות, מדוע לנוף צורה מסוימת, ומה קורה כשמתים.
בעבר, היה לסיפור הסיפורים תפקיד דתי ברור, וסוג אומנות זו קשור בקשרים עבותים למיתולוגיה וליצירת מיתוסים. אנשים סיפרו סיפורים אודות האלים שלהם כמעשה של הוקרה וכבוד, על מנת ללמוד אותם, וכדי לארוג אותם לתוך מרבד החיים היומיומיים של הקהילה.
שירת סיפורים קלטיים, למשל, היא מסורת עתיקה ששורשיה נעוצים במסורת הבארדית של אירלנד, ווילס וסקוטלנד. מספרי הסיפורים המקוריים של הארצות הקלטיות לא היו רק אנשי בידור, אלא גם קוסמים שהילכו בין העולמות, הכירו מקרוב את ארצות הפיות, האלים והמתים, והביאו עמם אוצרות לבני אדם, בצורת סאגות ומיתולוגיות. גם לאחר דעיכתה של התרבות הקלטית, המשיכה מסורת שירת-הסיפורים באירופה באמצעות טרובדורים ומשוררים נודדים אחרים.
סיפור סיפורים קשור גם לרצון האנושי לתעד מאורעות היסטוריים, ובמיוחד את הדברים שקרו לאבות הקבוצה שאליה אנו משתייכים. סיפור סיפורים אודות הקדמונים, אזכרת שמם ומהלך חייהם, מעניקים להם מידה מסוימת של חיי אלמוות. כל עוד אנו מדברים עליהם, הם נותרים חיים בזכרון הקולקטיבי שלנו. סיפור סיפורים הוא למעשה דרך פולקלוריסטית לשמר הסטוריה אישית, משפחתית, מקומית, אתנית, דתית ולאומית. מספרי הסיפורים זוכרים מה קרה בימים עברו. הם זוכרים את המלחמות, את הרעב והמגפות, הנצחונות והתבוסות. הם זוכרים מה קרה, ומעבירים את זה הלאה.
אומנות סיפור הסיפורים ככל הנראה התפתחה מן הצורך האנושי לחלוק ניסיון עם בני אדם אחרים. סיפורים הם כלים להסברה, חינוך, ושיתוף ידע ומידע. הם מספקים תובנות וחוכמת חיים אודות דרכו של עולם. הם משמשים להוראת היסטוריה, גאוגרפיה, שירה, מוסר, ובזמנים קדומים, אפילו מדע. השימוש בעלילות מפותלות, במטאפורות, באלגוריות ובדימויים הופך את תהליך הלימוד לחוויה מהנה יותר, ואפקטיבית יותר מאשר למידה קוגניטיבית. מספרי הסיפור ושומעי הסיפור בעצם חוקרים את העולם בדרך יצירתית.
אפשר לומר באופן כללי, שסיפורים הם כלי הוראת ערכים יעיל יותר מאשר הרצאות יבשות אודות מוסר ודרך ארץ. רוב האנשים לא אוהבים הרצאות כאלו ומתרעמים עליהן. סיפורים מעניינים, לעומת זאת, הם שיטה עקיפה ובלתי פולשנית לחינוך חברתי אודות נורמות, אתיקה, והתנהגויות ראויות. האנשים שומעים את הסיפור, ולאחריו נותרים להרהר בינם לבין עצמם אודות המשמעויות וההשלכות המוסריות שלו.
סיפור סיפורים ותרבות פוליתיאסטית מודרנית
בקרב קהילות פוליתאיסטיות בנות-זמננו, נפוץ המנהג לספר סיפורים בקוון, במעגל, במשפחה ובמצבים קבוצתיים אחרים. הסיפור עשוי לשמש סמל או כלי של הקבוצה. המסר של הסיפור יהיה אלגוריה על המטרה, המהות והיעוד של אותה קבוצה. הסיפור עשוי גם לשמש בטקס ספציפי על מנת להעביר לקח מוסרי מסוים, לחגוג, להוקיר אלוהות, לסייע בהעלאת כוח מאגי, או ללמד משהו.
הסיפורים במעגלים הפוליתיאיסטים נבחרים בקפידה. העלילה, הדמויות, הסמלים והלקחים אמורים לעלות בקנה אחד עם מטרות הריטואל וליצור חוויה רוחנית שלמה.
הסיפורים במעגלים מגיעים מסוגות שונות: מיתוסים עתיקים (כנעניים, בבליים, קלטיים, יווניים, רומאיים וכו’), מיתוסים חדשים (למשל: “מיתוס הבריאה של אלת הכוכבים”, “כיצד דיאנה ילדה את ארדיה”, או “ירידת האלה הוויקנית לשאול”), סיפורי פיות, אגדות, מעשיות, וכן אלגוריות אודות כוח, טרנספורמציה, מוות ולידה מחדש, וקסם.
ישנן סיבות מגוונות לבחירה בסיפורים כמוטיב מרכזי בריטואל מכשפות. שמיעה וחזרה על המיתוסים של האלים הפוליתאיסטים מאפשרים הבנה טובה יותר של אותם אלים, ההיסטוריה שלהם, המניעים שלהם, המטרות שלהם, האישיות שלהם והערכים שלהם. סיפורים אחרים משמשים ללמד לקח, להעביר נורמות וערכים, או לחנך אודות ההתנהגות הראויה.
שמיעה וסיפור סיפורים בצוותא גם מסייע לגבש יחד את האנשים בקבוצה מסוימת, ולמעשה להפוך אותם לקהילה. היכרות עם פרטי הסיפור, הסמלים והלקחים שלו יקשרו את המאמינים, ויבדילו אותם מאנשים שלא מכירים את הסיפור. רוב האמונות הפוליתיאסטיות בנות-זמננו מייחסות חשיבות רבה למסורת, לקשר עם מנהגים מקומיים והכרה בשורשים. סיפור סיפורים מן התרבות המקומית נחשב לדרך הראויה ללמוד, וללמד, מסורת וחוכמה עתיקה.
הסיפורים במעגל הם בדרך כלל אגדות מרהיבות המציתות את הדמיון. מכשפות פוליתאיסטיות מאמינות כי הדמיון הוא כלי מאגי ורוחני רב עוצמה. הדמיון הוא חלק מפירמידת המכשפות המפורסמת: לדעת, לרצות, להעז, לשתוק. שימוש בכוח הדמיון והרגשות הוא “תעוזה”, מרכיב חשוב בתהליך הכישוף, והדרך לתעל את כוח הרצון לעבר מטרה מסוימת.
בעוד סיפורים מסוימים הועלו על הכתב למטרות נוחות, הרי שרוב הסיפורים בתרבות הפוליתאיסטית המודרנית מסופרים בעל פה. הם חלק מן הפולקלור של המשפחה או הקהיליה. משמעות הדבר מבחינה מעשית היא שבעצם לא רק התוכן חשוב לתהליך הסיפור, אלא גם הקול, הטון, קצב הדיבור, הבעות הפנים, המחוות והאינטראקציה עם השומעים. יש אנשים מוכשרים יותר ומוכשרים פחות לסיפור סיפורים. המוכשרים יותר יידעו לספר את הסיפור בצורה כה נמרצת ושופעת חיים, עד שהשומעים יוכלו ממש לראות את ההתרחשויות לנגד עיניהם. כמו כל מיומנויות הכישוף (craft skills), גם סיפור סיפורים דורש אימון וניסיון.
ביבליוגרפיה