Herbert James Draper, The Pearls of Aphrodite, 19th Century
תחת המטרייה של פוליתאיזם מודרני מצטופפות עשרות דתות ואמונות שונות. לכל אחת מהן תשובה שונה לשאלה “מי הוא אלוהים?” ורעיונות ייחודיים אודות מקורה ומהותה של האלוהות.
מאמר זה, העוסק באלוהות המטריארכלית הגדולה, הוא ראשון בסדרה הסוקרת את תפיסות האלוהות השונות בתנועה הפגאנית המודרנית.
ראשיתה של הפגאניות המודרנית היא בתקופה הרומנטית באנגליה, שנמשכה משלהי המאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-20 ומקבילה לעידן מלוכתה של המלכה ויקטוריה. זו היתה תקופה של ריאקציה למהפכה התעשייתית ולתהליכי העיור המואצים ששינו את פני החברה האנגלית מן הקצה אל הקצה. לכל אורך התקופה ניתן להבחין בזרם גובר והולך של רעיונות הקשורים לחזרה אל הטבע, נטישת הניכור הטכנולוגי העירוני, והערצה של הפשטות והאמיתיות של חיי הכפר האנגליים.
התקופה הויקטוריאנית התאפיינה גם בחדירה של מוטיבים מיתולוגיים פגניים אל האמנות, התרבות, וכן אל החיים הפוליטיים, הדתיים והחברתיים באירופה. מוטיבים כאלו אפשר למצוא למשל בעבודותיהם של הציירים הפרה-רפאליטים, במוזיקה של ריכרד וגנר ובשירים של ייטס וטניסון.
במקביל, פרחו הספיריטואליזם והאזוטריקה. ייסוד האגודה התיאוסופית בשנת 1875, הקמת מסדר שחר הזהב בשנת 1887 ועבודתו של ג’רלד גרדנר החל משנות ה-30 הביאו לייסודה של ויקה, אחת הדתות הפגאניות המודרניות המוכרות ביותר כיום (אם כי לא הגדולה). אך בשלהי התקופה החל תהליך לידתה של מסורת פגאנית שונה לגמרי: האמונה באלה אם גדולה, שרק עשורים לאחר מכן תספוג השפעה קטגורית של הויקה.
ראשית האמונה המודרנית באלה האם הגדולה
בשנת 1908 התגלה ליד העיר ווילנדורף באוסטריה, על גדות נהר הדנובה, פסלון ייחודי מתקופת הקרח (24000-20000 לפנה”ס). הפסלון, בצורת אישה שמנה מאוד ושופעת שדיים ובטן, זכה לשם “ונוס מווילנדורף”. כמות גדולה פסלונים נשיים נוספים נמצאו באתר הנאוליתי (6000-7000 לפנה”ס) קטאל חויוק בטורקיה, ובמספרים קטנים יותר באתרים ארכיאולוגיים שונים בכל רחבי אירופה.
ארכיאולוגים העלו תיאוריות שונות אודות טיבם של הפסלונים. כיום נפוצה הסברה כי הם סמלי פריון, אך החוקרים עדיין חלוקים בדעתם באשר לייעוד המדויק שלהם, ולאופן השימוש בהם. סברה אחת היא שהפסלונים נוצרו על ידי נשים כדיוקנאות עצמיים. תיאוריות אחרות גורסות כי הפסלונים היו אובייקטים להתעוררות מינית, יצירות אמנות, או קמעות פריון דתיים.
אחת התיאוריות אודות פסלוני ונוס, שהתפתחה החל משנות ה-60, היא שהם מייצגים את אלה אם קדומה, שפולחנה היה ידוע בכל רחבי אירופה. על פי תיאוריה זו התקיים בתקופה הפרה-היסטורית עידן של אלוהות נשית ומטריארכלית, עידן של שלום, שלווה, אהבה, גידול ילדים ומשפחתיות. על פי תיאוריה זו, יכולת ההריון והלידה של האשה נתפסה כמסתורית ומקודשת וכל אשה נחשבה התגלמות של האלה האם הגדולה.
בשנת 1948 פרסם הבריטי רוברט גרייבס את ספרו המפורסם “האלה הלבנה”. התיאוריה שמעלה גרייבס בספר היא שמקורן הקדום של כל היצירות הפואטיות הוא במזמורים ושירי תהילה לאלה הלבנה, היא אלה אם טובה ומיטיבה, שבני האדם מכירים מתקופות קדומות מאוד. הוא סוקר את התקופה המינואית (כרתים 1100-300 לפנה”ס) ומתייחס לתרבויות אגאיות ואירופיות.
האלה שמתאר רוברט גרייבס היא אלה משולשת. הרעיון של אלה משולשת הועלה לראשונה על ידי ג’יין אלן הריסון בשנת 1903. על פי תיאוריה זו האלה האם מופיעה בשלוש אופנים, המקבילים פחות או יותר למצבי הירח. היא אלה עלמה (maiden) המקבילה לירח החדש והמתמלא, נערה צעירה ומתחדשת. היא אלה אם (mother), המקבילה לירח המלא, אשה בהריון או מגדלת ילדים, והיא אלה זקנה (crone), המקבילה לירח המתמעט, חסרת כוח פריון ובעלת כוחות אופל עצומים.
גרייבס לא הסתפק בתיאור האלה המטריארכלית הקדומה כמשולשת. הוא אף שייך אלות ממיתולוגיות מאוחרות ומפורטות יותר לכל אחד משלושת האספקטים של האלוהות הנשית, ובעצם הלביש את הפרדיגמה המשולשת על כל תרבות פגנית קדומה. כך למשל על פי הפרדיגמה, ארטמיס היא אלה עלמה, הרה היא אלה אם והקטה היא אלה זקנה.
בשנים שלאחר מכן הסתמנו שתי מגמות הפוכות באשר לתיאורית אלה הגדולה. מצד אחד היתה קבלה גורפת של הרעיון עד כדי הפיכתו לדת ולאורח חיים. מצד שני דחייה של ההיפותזות העומדות בבסיס התיאוריה, אשר חלקן מפוקפקות וחלקן הוכחו לחלוטין כלא נכונות.
פמיניזם ורוחניות נשית
מריה ג’ימבוטס היא חוקרת ואנתרופולוגית שהשתתפה בחפירות ארכיאולוגיות בהן נמצאו פסלוני ונוס. היא כתבה מספר ספרים שתמכו ברעיון העידן האלוהי המטריאכלי הקדום: The Goddesses and Gods of Old Europe בשנת 1974, The Language of the Goddess בשנת 1989 ו-The Civilization of the Goddess בשנת 1991. לספרים אלו היתה השפעה עצומה על השיח הפמיניסטי והפגני בשנות ה-70.
גי’מבוטס לא היתה היחידה שקידמה את רעיון האלה האם. נשים רבות מן התנועה הפמיניסטית אימצו בחום את מיתוס העידן המטריארכלי וראו בו מנוף להתחדשות נשית וליצירת תנועה דתית חדשה, שתעניק לנשים יותר אפשרויות לצמוח מבחינה אישית, חברתית ורוחנית. אותן נשים ראו בפולחן אלוהות נשית תשובה הולמת לאלפי שנים של דתיות פטריארכלית יהודית, נוצרית ומוסלמית ששללה מנשים השתתפות דתית שווה או מנהיגות רוחנית אמיתית. מה גם שהפרדיגמה המשולשת בעצם אפשרה לכל אשה, בכל גיל ובכל מצב משפחתי, להזדהות עם האלוהות המטריארכלית הישנה-חדשה.
John William Godward, The Priestess, 1895
בשנת 1976 פרסמה הפמיניסטית מרלין סטון את ספרה When God Was A Woman. שלוש שנים לאחר מכן התפרסם Women and Nature: The Roaring Inside Her של סוזן גריפין, ובשנת 1987 יצא לאור The Chalice and the Blade של ריאן אייזלר. שלושת ספרים אלו הם רק המפורסמים והמשפיעים ביותר מרשימה של עשרות ספרי רוחניות פמיניסטית שיצאו בשנות ה-70 וה-80, ושעסקו בפולחן מודרני של אלה אם משולשת קדומה. מטרתה המוצהרת של תנועת הרוחניות הנשית הפמיניסטית, שפרחה בעיקר בארצות הברית, היא בעצם לספק לנשים דת המקבלת אותן, מתאימה לצרכיהן ואף רואה בעצם נשיותן השתקפות קדושה של האלוהות, מעצם הוויתן המחזורית.
אקופמיניזם ורוחניות נשית
התרבות המערבית המונותיאיסטית נוהגת בדרך כלל לראות את הטבע והאינטלקט במונחים דיכוטומיים. מצד אחד עומד הטבע הפראי, היצרים, והרגשות, ומצד שני יש את התרבות, ההשכלה, הציוויליציה ואילוף היצרים. נשים בדרך כלל משויכות לעולם הטבע, ההריון, הלידה והיצרים המיניים. גברים משויכים לעולם הרוח והתרבות, האיפוק, והשליטה העצמית. נשים אמורות להגשים את עצמן באמצעות אימהות וקירבה לבית ולאדמה. גברים אמורים לצאת אל העולם הגדול ולכבוש אותו, באמצעות השכלה ועבודה בעלת מטרות גדולות יותר.
אקופמיניזם, גישה פמיניסטית רדיקלית שצמחה בארצות הברית בשנות ה-70, מבקשת לשבור את הדיכוטומיה הזאת ולהעניק הן לטבע והן לנשים מקום של כבוד, שווה לזה של התרבות האינטלקטואלית ושל הגבריות. האקופמיניזם אינו שולל את הקשר בין נשים לטבע, אלא טוען שהוא חשוב לפחות כמו, ואולי יותר, מאשר האינטלקטואליות ה”גברית”. אקומפמניסטיות רבות אימצו את רעיון האלה המטריארכלית. הגישה האקופמיניסטית היא פנתאיסטית ורואה בטבע השתקפות של האלוהות הנשית.
הטבע פורה, מוליד, צומח, מניב פירות, מתייבש ונובל, אך לבסוף מתחדש. מחזור החיים בטבע דומה לפרדיגמת האלה המשולשת, על פיה האלה מתחילה את דרכה כעלמה, מגיעה לשיאה כאם, ממשיכה לשלב הזיקנה ושוב חוזרת להיות עלמה צעירה. מחזור החיים בטבע גם מקביל למצבי הירח ולמחזור החודשי של האשה, שגם הם משקפים צמיחה, פוריות, עקרות והתחדשות. האלה המשולשת היא, אם כן, גם אמא אנושית, גם אמא אדמה וגם הלבנה המאירה את שמי הלילה.
בשנת 1969 הגה הביולוג הבריטי ג’יימס לאבקרפט את תיאורית גאיה (Gaia Hypothesis). על פי תיאוריה זו, הקרויה על שם אלת האדמה היוונית הקדומה גיאה, כדור הארץ מתפקד בדומה לאורגניזם, המבקש לחיות. לאבקרפט הניח, כי הארץ שומרת על תנאים אקלימיים וגיאולוגיים המאפשרים לה לשרוד, להשתנות ולהתאזן לאחר אסונות טבע או אסונות אקולוגיים שמקורם בהתנהגות האדם.
המאטפורה המשווה את כדור הארץ ליצור חי התקבלה באהדה רבה בקרב תומכי האמונה באלה האם. אם אכן תיאורית גאיה נכונה, הרי שאפשר לראות באמא אדמה אלוהות מוחשית ואמיתית, שאת מעשיה חווים כולנו מדי יום ביומו. התיאוריה הפכה לעוד נדבך בבניית המיתוס המודרני אודות האלה האם הגדולה.
דת-אלה פגאנית מודרנית
תנועת הרוחנית הנשית היא כאמור פמיניסטית בעיקרה. הפמיניזם בא לידי ביטוי גם ברצון לנפץ דימויים נפוצים שליליים אודות נשים ולהעניק להן משמעות חדשה. ראיית הזקנה הבלה (crone), המקומטת והנובלת כאספקט של אלוהות הוא דוגמא אחת לפרקטיקה של שינוי דימויים שכזה. דוגמא נוספת היא שרטוט דמות המכשפה (witch), לא כמרשעת מכוערת המטילה קללות על בני אדם מאושרים, אלא כאשה חזקה ועצמאית, השולטת בגורלה.
תנועת הרוחניות הנשית האמריקאית לא היתה הראשונה לאמץ פרקטיקות כישוף אל שורותיה. ויקה היא דת מודרנית שנוצרה בבריטניה החל משנות ה-30 לערך על ידי אנגלי בשם ג’רלד גרדנר על בסיס כתבי האנתרופולוגית מרגרט מורי, פרקטיקות פולקלוריסטיות מקומיות, ומקורות אחרים. ויקה (מסקסונית: “מכשפה”) היא דת מבוססת-טבע, החוגגת את גלגל עונות השנה ומחזור הצמיחה והמוות של האדמה, רואה את עצמה כדת כישוף פר אקסלנס, ומשתמשת בכשפים כחלק בלתי נפרד מן הריטואלים הדתיים שלה.
בערך בשנות ה-60 חצתה ויקה את האוקיינוס האטלנטי והגיעה לארצות הברית. הרעיונות הויקניים וכן הרעיון של כשפים דתיים החלו לחלחל לתוך התנועה הרוחנית הנשית והשפיעו עליה בצורה מכרעת. אמריקאים רבים קיבלו את הויקה כפי שהגיעה אליהם בצורה המסורתית מאנגליה. בין השאר הדבר כלל דואותיאיזם, כלומר אמונה באלת פריון ובאל צמיחה המקיימים את העולם באמצעות איחוד בנישואים קדושים. אחרים, לקחו מן הויקה את המאפיינים הקשורים לכישוף ואת המאפיינים הקשורים לטבע וחגיגת מחזור העונות – ודחו מעליהם את הדואותאיזם, על האלוהות הזכרית שלו. התוצאה היתה יצירת דת-אלה (Goddess-Religion) מהפנטת בעוצמתה, שמשכה אחריה מאות ואלפי נשים.
בארצות הברית התפתחו גם מסורות כישוף דתיות שאינן קשורות לויקה, ואשר היתן להן השפעה על יצירת דת האלה המודרנית. בשנת 1968 הקימה קבוצת נשים רדיקלית בקליפורניה את ארגון W.I.T.C.H (ראשי תיבות של Women’s International Terrorist Conspiracy from Hell). ארגון זה היה למעשה קבוצת מחאה פוליטית עם אג’ נדה חברתית, פוליטית ואנטי-מלחמתית. המעורבות הפוליטית היתה ונשארה מאפיין ברור של פגניות ומכשפות אמריקאיות, וכמעט אינה קיימת בבריטניה או במקומות אחרים בעולם.
באותה שנה הקימה האמריקאית ממוצא הונגרי זי. בודפסט אסיפת מכשפות (coven) בקליפורניה שנקראה The Susan B. Anthony Coven No.1, על שם הסופרג’יסטית המפורסמת. בשנת 1973 החלה אסיפת מכשפות זו לארגן פסטבילים תרבותיים שנתיים לנשים, שבסופו של דבר יצרו מסורת כישוף נוספת בשם Dianic Wicca.
הויקה הדיאנית היא למעשה לא ויקה, כיוון שאינה מכירה באלוהות זכרית, אינה דואותיאיסטית ואינה ממלאת אחר המנהגים של הויקנים המסורתיים. האסיפות הדיאניות מוגבלות למין הנשי, עובדות את האלה האם, ויש בהן אחוז גבוה מאוד של לסביות. המאפיינים שנטלו הדיאנים מן הויקנים הם בעצם אותם מאפיינים שנטלו רוב הפגנים האקלקטים מן הויקה: חגיגת 8 חגי שמש ומחזור עונות השנה, ריטואלים מאגיים מסוימים (טראנס דתי, הטלת מעגל) ופרקטיקות כישוף.
בתחילת שנות ה-70 החל האמריקאי ויקטור אנדרסון ליצור מסורת כישוף פגנית פוליתאיסטית ייחודית, אשר שאבה מעט מן הויקה והרבה ממקורות אחרים. דת זו קיימת עד היום בשם Feri Witchcraft. אחת מתלמידותיו של אנדרסון היתה יהודיה צעירה בשם מרים סימוס. סימוס שינתה את שמה לסטארהוק ופרסמה בשנת 1979 את אחד הספרים החשובים ביותר של התנועה הפגנית המודרנית, The Spiral Dance. ספר זה התווה את הדרך לדת-אלה מבוססת טבע ומבוססת-כישוף, ונחשב עד היום לספר חובה עבור תלמידים פגניים, על אף שחלק מן הרעיונות הפוליטיים שבו התיישנו מעט. היום משמשת סטארהוק כאחת המנהיגות של קולקטיב ריקליימינג, מסורת פגנית שייסדה וטיפחה משך כל חייה.
האלה האם הקדומה: מיתוס מכונן, טעות אקדמית או המצאה מצערת?
במקביל לפריחה הדתית של דתות-אלה בארצות הברית ואחר כך בשאר ארצות המערב החל מסוף שנות ה-60, המגמה באקדמיה התהפכה. התיאוריות אודות עידן מטריארכלי שלו בתקופה הפרה-היסטורית אינו נתמך על ידי שאר הממצאים הארכיאולוגיים ומה שידוע לנו על אותה עת. גם הפרשנות של פסלוני ונוס כמיצגים של האלה הגדולה היא רק תיאוריה אחת מני רבות. למעשה, אין כל הוכחות לכך שאי פעם התקיים עידן של אלוהות מטריארכלית באירופה.
גם התיאוריה המשולשת של רוברט גרייבס אינה עולה בקנה אחד עם עדויות היסטוריות, טקסטואליות וארכיאולוגיות. המיתולוגיות הקדומות לא הכירו מושג של אלה משולשת עלמה-אמא-זקנה. זהו בעצם רעיון מודרני שנולד בתקופה הרומנטית, על ערכי החזרה לטבע שלה והקבלה-מחדש של מוטיבים פגניים בלבוש נוצרי משהו.
יתר על כן, אם בוחנים מקרוב את האלוהויות המסווגות על ידי גרייבס לאחת משלוש הקטגוריות של הפרדיגמה המשולשת – מוצאים שכמעט ואף אלה אינה משתייכת לאחת מהן בלבד. הקטה היוונית, למשל, היא אלת כשפים אפלה וקשוחת לב. על פי אופיה יש לסווג אותה בקטגוריית הזקנה. דא עקא, שהקטה מתוארת בכתבי הקלאסיקנים היווניים כאלה צעירה ויפהפייה (עלמה). לילית התאוותנית והאגואיסטית אף היא מסווגת בקטגוריית הזקנה. אך לילית היא אם, פוריה מאוד, שיולדת מדי יום מאות ילדי שדים. היא אמא רעה, שנוטשת את ילדיה, אבל עדיין היא אמא. ניתוחים דומים אפשר לעשות לכל אלה כמעט שמזכיר גרייבס.
השגיאות האקדמיות העומדות בבסיס המיתוסים המכוננים של דתות האלה המודרניות הביאו רבים למסקנה כי יש לדחות על הסף את עצם האמונה הדתית המודרנית באלה-אם גדולה. אחרים טוענים, כי גם אם אין מדובר באמיתות היסטוריות, עדיין ניתן לראות את המיתוסים כמייצגים הלך רוח, תפיסת עולם, אורח חיים ואמונה – ולכן האמונה באלה האם אמיתית ותקפה ככל דת אחרת.
יש הטוענים כי הדגשת היתר של עידן מטריארכלי שלו וראיית הנשים מנקודת מבט של מחזור הפוריות שלהן בלבד היא משעבדת ומדכאת לא פחות מאשר המודלים הפטריארכלים המסורתיים. האמונה באלה אם שוב מגבילה את הנשים לתבנית של אמהות, גידול ילדים ודאגה לאחרים במקום לעצמן. לעומתן מציגים אחרים את הפרדיגמה המשולשת כראיה לכך שהאמונה באלוהות נשית מקבלת גם נשים שאינן פוריות, אלא כל אשה בכל גיל ובכל מצב. הפרדיגמה המשולשת מייצגת, אם כן, גם מחזור פריון רוחני, קרייריסטי ואינטלקטואלי – ולא רק פיזי. כמו כן, אספקט הזקנה בפרדיגמה המשולשת מייצג קבלה לא רק של מאפייני הנשיות הקשורים לטיפוח, רוך ועדינות, אלא גם את הצדדים היותר קשים, אפלים, מיניים ותובעניים של נשים.
ראוי לציין, כי בניגוד לאמונה פופולרית, לא כל הפגנים המודרנים עובדים את אמא אדמה. רבים נרתעים מכך שהאלה האם נתפסת בהרבה מקרים כאלוהות יחידה. יש הטוענים כי מדובר בגירסה מהופכת של המונותיאיזם הפטריארכלי המדכא. לעומתם טוענים אחרים, כי אפשר לראות את האמונה באלה הגדולה כפוליתאיזם רך, וכי כל צורות האלוהות הנשיות ביקום, מכל התרבויות השונות ומכל המיתולוגיות, הן פנים של אמא אדמה. טענה זו, כמובן, עדיין לא פותרת את הבעיה של מי שמבקשים לעצמם אמונה הכוללת ייצוג גברי של האלוהות, ייצוג חסר מגדר, או ייצוג עבור המגדרים השלישיים. אך עבור אלו – ישנן דתות פגניות אחרות, עם תפיסות שונות אודות האלוהות.
ביבליוגרפיה
Budapest, Z. The Holy Book of Women’s Mysteries. Wingbow Press, 1989
Eisler, Riane. The Chalice and the Blade. Harper SanFrancisco, 1998
Graves Robert, The White Goddess, Noonday Press, 1997
Gimbutas, Marija. The Language of the Goddess. Thames & Hudson, 2001
Gimbutas, Marija. The Living Goddesses. University of California Press, 2001
Griffin, Susan. Woman and Nature: The Roaring Inside Her. San Francisco: Harper and Row, 1978
Hutton Ronald, The Triumph of the Moon, Oxford University Press, 2001
Mountainwater, Shekhinah. Ariadne’s Thread. Crossing Press, 1991
Starhawk. The Spiral Dance. San Francisco: Harper, 1999
Stone, Merlin. When God Was A Woman. Harcourt, 1978
Eller, Cynthia. The Myth of Matriarchal Prehistory: Why an Invented Past Won’t Give Women a Future. Beacon Press, 2001