William Holman Hunt, Our English Coasts (Strayed Sheep), 1852
האל הכנעני בעל זכה במהלך 3000 השנים האחרונות לקיתונות של בוז וזעם מכיוון הדתות המונותיאיסטיות. האם הוא באמת אל כל כך איום ונורא? מדוע העלה את חמתם של כותבי התנ”ך ונביאי ישראל?
בחיבור זה אני מנסה לענות על השאלות הללו תוך כדי התחקות אחר דמותו של החשוב ביותר והמפורסם ביותר מבין הבעלים הכנעניים.
הנביא הושע בן בארי חי ופעל באמצע המאה ה-8 לפני הספירה. הוא חי בתקופתם של ירבעם מלך ישראל ויותם, אחז וחזקיהו מלכי יהודה. בפרק ב’, פסוק י”ט בספר הושע, הראשון בתרי עשר, הוא מנבא כך: “וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים, מִפִּיהָ; וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד, בִּשְׁמָם.”
נבואתו של הושע התקיימה. היום אין זוכרים עוד בארץ ישראל, ובדרך כלל גם לא בעולם הרחב את שמות הבעלים, אלי כנען העתיקים, ואין מכירים אותם.
בעל הדד ובעלים אחרים
הכנענים לא היו קבוצה אתנית או פוליטית אחידה, אלא שבטים מפורדים שהתקיימו לצד ערי מלוכה עצמאיות. לכל שבט, לכל עיר ולעיתים אפילו לכל משפחה מורחבת היו את האלים הפטרונים שלה, האלים המקומיים שלה. לעיתים עבדו השבטים את אותה האלוהות ורק העניקו לה שם שונה, ולעיתים עבדו אלוהויות שונות לחלוטין זו מזו.
התחילית “בעל” צורפה לשמותיהם של אלים מקומיים רבים. הבעלים היו בעצם הפטרונים של הערים, היישובים, השבטים, ההרים והעמקים שעל שמותיהם נקראו. הם היו אלי אדמה ואלים שומרים ומגנים. בין האלים המקומיים של כנען ניתן למצוא את בעל בקעה, בעל חזור, בעל חרמון, בעל כנף, בעל כרמל, בעל לבנון, בעל מגינים, בעל מרפא, בעל מרקוד, בעל מלגה, בעל פעור, בעל פגרים, בעל קרניים, ובעל חמון (בעל עמון).
בעל הדד הוא האל המקומי של אוגרית, עיר בצפון סוריה של היום. בשלב מסוים הוא ירש את אביו אל והפך לאל הראשי של ארץ כנען, המושל בארץ – בעוד אביו מושל בשמים. הוא אל הגשמים, הסערות, הברקים והרעמים. כאל גשמים הוא קשור גם להשקייה, חקלאות, ציוויליזציה ובעצם “טכנולוגיה” קדומה.
כאל גשמים בארץ מוכת חמסינים ושנות בצורת, בעל הוא האל שבו תלויים חיי בני האדם. הוא מקור החיים והפריון. בסיפורים המיתולוגיים ובאומנות הדתית הוא מצטייר כאל צעיר, חסון, נמרץ ותוקפני. הוא לוחם גיבור, מהיר חמה ועשוי ללא חת. בידו הוא אוחז חזיז ברק, הרעם הוא קולו וענני הגשם הם ספינותיו. בעל שוכן בהר צפון המיתולוגי, הוא ג’בל אל ארקה, הר בגובה 1780 הממוקם כ-40 ק”מ צפונית לאוגרית וכ-3 ק”מ מחוף הים התיכון. גשמים כבדים יורדים בהר מדי שנה.
המחזור המיתי של בעל
רוב קורותיו, מלחמותיו ונצחונותיו של בעל מסופרים באוסף לוחות שנמצאו בעיר אוגרית בסוריה, ואשר זכו לשם “המחזור המיתי של בעל”.
אל, מלך השמים ואבי האלים, ביקש להעניק את המלוכה בארץ לאחד מבניו, האלים הצעירים יותר. בעל אל הגשמים, ים אל הים והנהרות הנקרא גם לויתן, מות אל המוות ועשתר אל כוכב הבוקר — ביקשו להיות יורשי הארץ. מיתוס בעל נפתח בשיחה בין אל לבין בנו ים-נהר, אל הים התיכון, האגמים, מקוואות המים והנהרות, בה מבטיח אל לבנו ים את המלוכה, ומשיא לו עצות כיצד להילחם באחיו בעל, שוודאי יתנגד לו.
אל, חובב יין ומשתאות, ערך נשף גדול והזמין את כל האלים להסב אל שולחנו בהר צפון. במשתה הכריזו הוא ואשתו אשרה, אם האלים, כי בנם ים נבחר למלוך על הארץ. יתר על כן, אל שלח שליחים לכפתור, מקום מגוריו של אל האומנויות כושר וחסיס וביקש ממנו כי יבנה ארמון מפואר למלך הארץ החדש, ים. אל שלח גם שליחים לאלה ענת וביקש ממנה להכיר במלכותו של ים על הארץ. ענת היא יבמת לאומים, האלה העלמה המייצגת את האנושות. הכרה שלה במלך החדש היא בעצם הכרה של כל בני האדם בעליונותו האלוהית של ים.
עשתר, אל כוכב הבוקר, וויתר על טענתו לכתר מיד כששמע על הכתרתו של ים מפי שפש, אלת השמש. הוא לא ביקש להילחם. בעל, לעומת זאת, לא התכוון להיכנע בלא קרב ראוי לשמו. הוא שלח שליחים לים-נהר והודיע לו, כי יילחם בו על המלוכה בארץ. ים-נהר מצידו החזיר שליחים עם מסר תוקפני וחד משמעי — כי בכוונתו להביס את בעל. בעל, בתגובה, הרג את השליחים. זו היתה למעשה הכרזת המלחמה הרשמית בין שני האלים.
הכרזת המלחמה עוררה תסיסה בקרב אלי כנען. אלת הכוכב עשתרת, תאומתו של עשתר, חזתה את נפילתו של בעל. היא וענת ניסו להניא את בעל מכוונותיו ודחקו בו לקבל על עצמו את מלכות ים, ולהציל את חייו. לעומתן, אלים אחרים דווקא תמכו בבעל והכריזו על מלכותו. כושר וחסיס, אל האומנויות, אף הכין לו שני כלי נשק קסומים עבור הקרב עם ים — יגרוש (“מגרש”) ואימור (“מניע”).
שני כלי הנשק הקסומים העניקו לבעל יתרון עצום בקרב. אמנם הוא היכה את ים בחזה עם יגרוש ללא הועיל, אך כשהיכה אותו במצחו עם אימור, נפל ים לארץ. בעל מוכרז כמלך על כל הארץ. הוא עורך משתה גדול ומזמין את כל האלים לחגוג את נצחונו. רמזים למלחמת בעל בים ניתן למצוא גם בתנ”ך, שם הנצחון מיוחס לאל היהודי. תהלים עד, יג-יד: “אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם; שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים, עַל-הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ, רָאשֵׁי לִוְיָתָן; תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל, לְעָם לְצִיִּים.” בישעיה כז, א’ מופיע תיאור דומה: “בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין, אֲשֶׁר בַּיָּם.”
ענת, אחותו הצעירה של בעל, בחרה להכריז על מלוכתו בדרך ייחודית. היא משחה את עיניה וציירה על גופה באדום חנה, סגול ארגמן וירוק כוסבר. לאחר מכן ירדה מן ההר אל מקום יישובם של בני האדם ונלחמה בהם. היא טבחה בלוחמי הערים, הרגה את כולם והשתכשכה בדמם. אחר כך אספה את גולגלותיהם ואת כפות ידיהם והצמידה אותם לחגורתה. היא שבה לארמון המלוכה עם שלל המלחמה שלה, כולה מרוחה בדם, ומציגה בניצחון את חלקי הגופות. לאחר מכן היא רוחצת, מתקשטת שוב בחנה, ארגמן וכוסבר ושרה שיר לכבוד עלייתו של בעל לשלטון.
מסעות הטבח של ענת מסמלים את הקיץ השחון, הצחיח והקשה שעובר על ארץ כנען לפני שמגיע החורף הטוב, תקופת מלכותו של בעל, הרוויה בגשמי ברכה. כיוון שהאלה מייצגת את האנושות, מסעות הטבח שלה מייצגים גם את הקרבות עקובי הדם שבני אדם צריכים להילחם כדי להמליך על עצמם מושל ראוי לשמו.
אך נצחונו של בעל לא היה שלם בלא ארמון, שיסמל את מלכותו הקבועה. כבר במשתה הנצחון הוא מתלונן על כך שאביו אל לא הסכים לבנות לו ארמון ראוי לשמו. כשראה כי לבדו אינו מסוגל לשכנע את אביו, עשה יד אחת עם אחותו ענת. הוא שלח שליחים להר עינביב, מקום מושבה של ענת והציע לה עסקה. תמורת עזרה בשכנוע אל לבניית הארמון הוא יגלה לה את סוד הברקים. ענת הסכימה לעסקה ויצאה להר צפון כדי לשוחח עם אל. האב הזקן דחה את בקשתה. הוא עדיין לא השתכנע סופית כי בעל הוא זה הראוי להיות מלך הארץ.
כשראו בעל וענת כי אל אינו נוטה להיענות לבקשתם, החליטו לגייס לצידם גם את אמם אשרה, אשתו האהובה של אל. הם הביאו לה תשורות עשויות כסף טהור והכלים היפהפיים שבו את לבה. אשרה שוחחה עם אל, ולבסוף הצליחה לשכנעו להסכים לבניית הארמון.
בעל שמח מאוד על ההחלטה. הוא אסף עצי ארזים, זהב, כסף ואבני לפיס לזולי כחולות, והביא אותם להר צפון. הוא גם שלח להביא את כושר וחסיס מכפתור, ערך לכבודו סעודה, והורה לו כיצד לבנות את הארמון. הוא ביקש ממנו שלא יבנה פתחים בארמון, מפני שהוא חושש כי מוות יעלה בחלון. בעל, למעשה, חשש שאויביו, ים אל הים או מות אל המוות יפרצו לביתו ויחטפו את בנותיו.
לבעל שלוש בנות: פּידְּרָי בת אור (“ערפל בת האור”), טָלַי בת רב (“טל בת הגשם”), ואָרְצָי בת יאבדר (“ארץ בת הים”). שלוש בנותיו של בעל הן בנות החן והחסד של הכנענים, שלוש נערות מושלמות ויפהפיות, פועלות קסם ואוצרות את שלושת הכוחות המאגיים של הטבע על פי האמונה הכנענית: אויר, מים ואדמה. כל אחת מהן אחראית על תחום מסוים שחשוב להורדת הגשם ולחייהם של בני האדם. אם יעלה מוות בחלון, או אם יפרוץ הים הקמאי דרכו — הן ייחטפו ויקיץ הקץ על האנושות כולה.
כושר וחסיס חלק על החלטתו של בעל. ארמון אטום לחלוטין ימנע מן המוות לעלות בחלון, אך הוא גם ימנע מבעל ומבנותיו להשפיע טל ומטר על האדמה. לא יהיה מקום דרכו יוכלו הגשם והשלג לצאת החוצה. בעל חייב לפתוח חלון כדי להשקות את הצמחים ולקיים את החיים. לאחר דין ודברים ארוכים, השתכנע בעל בצדקתו של אל האומנויות, וחלון נפתח בארמון המלוכה.
כשנשלמה מלאכת בניית הארמון, ידע בעל כי נותר לו עוד אויב אחד. ים הובס, עשתר לא ביקש להילחם, נותר רק טוען אחד אחרון לכתר — מות ושר, אל המוות העצום. בעל ידע כי מות חזק ממנו, אך לאחר נצחון על ים ובניית ארמון כה מפואר, החליט בכל זאת להתמודד עם אל המוות. הוא שלח שליחים לשאול והודיע לאחיו כי הוא עתה המלך על כל הארץ. תשובתו הצינית של מות לא איחרה לבוא. הוא הודיע לבעל כי הוא מוזמן לבקר אותו בכל עת בשאול – כאורח וכארוחה. מות למעשה הודיע לבעל כי הוא יכול למלוך בארץ ככל אוות נפשו, אבל בממלכת המתים אין לו דריסת רגל. אם יעז לחשוב כי הוא מלך גם שם, יבלע אותו שר המוות כמו היה מנת אוכל.
בעל נבהל כל כך מתשובתו של מות, שמייד הכריז כי הוא עבדו של אחיו. הוא קיווה לפייס את מות ולהשביע את תאבונו במשהו אחר. הוא הציע לו מנחות אוכל ואף שלח אליו את אלוהי הבקר והצאן בכבודם ובעצמם כדי שיספקו לו בשר. מות לא התרשם ממחוותיו של בעל. הוא היה נחוש בדעתו לטרוף את אל הגשמים.
הסכסוך בין המוות לבין הגשם המחיה הובא בפני מועצת האלים. למרות כל ההתרחשויות, האלים עדיין לא היו בטוחים כי בעל ראוי למלוכה. הם החליטו כי הוא הובס, ופקדו עליו לקחת את הברקים, הרעמים והגשם, לקחת את שלוש בנותיו ואת שאר משרתיו – ולרדת לשאול כדי למות שם. בעל עשה כדבריהם ועם מותו, ירד אבל גדול על הארץ. ענת אחותו הובילה את הקינות וההספדים בעוד הארץ מתייבשת.
הארץ נותרה בלא מלך. ים הובס ובעל נלקח לשאול. אלי כנען החלו מידיינים ביניהם בשאלה מי יירש את מקומו של בעל. אשרה, אם האלים, הציעה לתפקיד את בנה עשתר, והאלים הסכימו. אך מיד כשהתיישב על כסאו של בעל, ידע עשתר כי המלוכה לא נועדה לו. הוא ירד מכסאו והודה, כי אינו ראוי למלא את מקומו של בעל. הארץ נותרה צחיחה ויבשה, בלא אלוהות שתדאג לה.
ימים רבים חלפו, וגעגועיה של ענת לבעל גברו. היא החליטה לעשות מעשה. היא יצאה לשאול, נלחמה עם מות והביסה אותו. היא לא הרגה את אל המוות, כי לא זו היתה מטרתה. היא רק החזירה את אחיה בעל לחיים. בינתיים, חלם אל אבי האלים חלום ובו הוא רואה את בעל שב לחיים ומולך על הארץ. אל התרגש מאוד מן החלום ושלח את שפש אלת השמש להודיע את הדבר לענת.
בעל שב למלוך על הארץ, אך מות לא התכוון לוותר עליו. הוא יצא לקרב השני נגד בעל ולרגע נראה כי שוב עומד אל הגשמים לאבד את חייו. אך אל, מושפע מן הנבואה שראה בחלומו, סוף סוף מגיע למסקנה הסופית כי אל הגשמים הוא הראוי ביותר למלוך על הארץ. הוא שולח את שפש להפריד בין שני האלים הנלחמים ולהודיע להם כי בעל נבחר סופיות להיות מלך על הארץ.
שיעורים הנלמדים ממיתוס בעל
במיתוס בעל ניתן לזהות מספר מוטיבים. הראשון הוא המוטיב הקוסמי. מלחמת בעל וים היא אלגוריה על מלחמתה של החברה האנושית בכוחות הטבע הקמאיים, והמאבק התמידי בין כוחות הכאוס לכוחות הסדר. נצחונו של בעל על ים, הוא נצחון הגשם, החקלאות והציוויליזציה על פני התוהו ובוהו הבראשיתי.
מיתוס בעל הוא גם משל על התחלפות העונות בארץ כנען. אל הסערה מת בקיץ ולכן נעצרים הגשמים והארץ הופכת צחיחה ויבשה. לקראת סוף הקיץ אף מגיעים חמסינים קשים, המשולים למסעות דמים של אלת הציד. אך בסופו של דבר בעל חוזר לחיים, משיב רוח ומוריד גשם, והארץ שוב פורייה. מעניין לראות כי לא בעל הוא זה שמביס את המוות, אלא ענת. אל הגשמים נכשל במאבקו עם המוות, אך יבמת לאומים מכריעה אותו. מיתוס בעל מלמד, למעשה, כי במאמץ קבוצתי תוכל האנושות לנצח בצורת, שממה, עקרות וצחיחות.
למיתוס גם אספקט פוליטי. בעל הוא האל הפטרון של אוגרית. נצחונו הוא נצחון של העיר, סמל להתגברות תושביה על כל אויביהם, ולמעשה הכרזה על עליונות על פני כל הערים הכנעניות האחרות. כמו כן, בעל נקרא “בן דגן”. דגן או דגון הוא אל כנעני קדום מאוד. אם בעל הוא בנו, הרי שניתן להבין את התנגדותו העקבית של אל למלכותו של בעל בארץ – שהרי הוא איננו בנו. נצחון בן דגן יכול להיות למעשה סיפור קבלתה של אלוהות ממקור זר לתוך המשפחה המלכותית של אוגרית.
פולחן בעל
לוחות אוגרית אינם מסגירים הרבה אודות פולחן בעל. כמו שאר האלים הכנעניים, גם בעל זכה לקרבנות צאן ובקר יומיומיים במקדש. לא ידוע אם הקרבנות לכבודו נשרפו כליל על המזבח, נאכלו, או שילוב של השניים. מסיפור אליהו ונביאי הבעל בתנך יש המשערים כי הכוהנים לבעל נהגו לרקוד סביב למזבח ולהקיז את דמם בסכינים כדי להגיע למצב של אקסטזה – וכדי לעודד את בעל להוריד גשם. השערה זו מקבלת תימוכין קלושים בתיאוריו של הקלאסיקן לוקיאנוס מסמוסטה.
בעל המצטייר מן המיתוסים ומן הטקסטים הפולחניים ששרדו הוא גיבור עממי. בני האדם סמכו עליו ואהבו אותו. הם האמינו שהוא יילחם עבורם בבצורת ובשממה, יוריד גשם בעיתו, ויוציא להם לחם מן הארץ. הם האמינו כי הוא יסייע להם לשמור על הסדר החברתי וימנע מעריהם ויישוביהם להידרדר למצב של כאוס. אחת הסיבות להתנגדות העזה של נביאי התנ”ך לבעל יכולה להיות שהם זיהו בבעל איום אמיתי על פולחן האל היהודי. הם ביקשו להילחם בפופולריות שלו בקרב העם.
ביבליוגרפיה
Cassuto, Umberto. Goddess Anath. Magnes Press, 1983
Coogan, M. D. Stories from Ancient Canaan. Westminster John Knox Press, 1978
Gibson, John C. Canaanite Myths and Legends. T&t Clark Ltd; 2nd edition, 2000
Mettinger, Tryggve N. D., Riddle of Resurrection. Almqvist & Wiksell Intl., 2001
Moore Cross, F. Canaanite Myth and Hebrew Epic. Harvard Univ. Press, Rep. Ed., 1997
Pardee, Dennis. Ritual and Cult at Ugarit. Society of Biblical Literature, 2002
Parker, Simon (Ed.). Ugaritic Narrative Poetry. Society of Biblical Literature, 1997
Smith, Mark S. The Early History of God. Wm. B. Eerdmans Pub. Co., 2nd edition, 2002
Smith, Mark S. The Origins of Biblical Monotheism. Oxford University Press, 2003
Smith, Mark S. The Ugaritic Baal Cycle. Brill Academic Publishers, 1994
Smith, Mark S. Untold Stories. Hendrickson Publishers, Inc., 2001