Lord Frederick Leighton, Return of Persephone, 1891
תמוז או דומוזי הוא אל מסופוטמי. מקור שמו בשומרית דומו-זיד, הבן הנאמן. דומוזי הוא בן דוטור, אלת העדרים ואחי גשתיננה, אלת כישוף, פרשנית חלומות ומגדת עתידות. דומוזי הוא אל של טבע פראי, מרעה, וחקלאות בעל, ונחשב ליריב מסורתי של אנקידו, אל התעלות, התלמים, וההשקייה המלאכותית.
דומוזי אל הטבע
במיתולוגיה השומרית, לדומוזי תפקידים כפולים. הוא רועה, אך גם איכר: אסמיו מלאים דגן וכבשיו כבדות מצמר. בתפקיד הרועה, הוא אל בהמות המשק, אך באותה מידה הוא גם אל של חיות היער, הדגה, והציפורים.
בשיר השומרי “ברכת דומוזי ביום חתונתו” (תרגום ש. שפרה ויעקב קליין), מתוארות תכונות האופי של דומוזי כאל טבע, שלמעשה היוו את הסיבות לבחירתו כחתן לאלת הכוכבים איננה. לדומוזי, כך חשבה המשפחה האלוהית, יש את הכוח להפרות את האדמה, להצמיח צמחים ולהרבות בעלי חיים:
“לו ינהיג כרועה יושביהן שחורי הראש,
לו כאיכר יעבוד הוא שדה,
כרועה נאמן ירבה גדרות-צאן,
בימיו תפרח פשתה, בימיו תפרח שעורה,
בימיו תגאה שפעת מים ודגה בנהר,
בימיו תצמח עתרת דגן בשדה,
בימיו ירחשו דגה ועוף באגם,
בימיו יצמחו קנה וסוף באחו,
בימיו יצמחו עצי-ערער במרומי מדבר,
בימיו ירבו צבי ויחמור בעבי-היער,
בימיו יטיפו פרדס וכרם עסיס ויין,
בימיו ינבטו בערוגה חסה ושחליים,
בימיו לו יחיו בהיכל חיים ארוכים,
לו גאה יגאו המים בחדקל ובפרת
לו תצמח שפעת-דשא על גדותיהם, לו תמלא את הכר,
ננסבה, הגברת הקדושה, לו תצבור שם חמרי-דגן, גרנות-דגן,
גבירתי, מלכת שמים וארץ, מלכת שמים וארץ ומלואם,
בחיקך [הטהור] יאריך נא ימים!”
דומוזי המאהב והבעל
פרשיית אהבתם של דומוזי ואיננה מסופרת בשירה ובאגדה השומרית. במיתולוגיה השומרית, איננה אלת הכוכבים היא נסיכה לעילא-ולעילא, משושלת מיוחסת ביותר. היא בת הירח ננה-סין ואשתו נין-גל, אחות תאומה של אוּתּוּ, אל השמש; נכדת אנליל ונינליל אלוהי רוחות ובריאה, ונינה של השמים והארץ הפרימורדיאליים בכבודם ובעצמם (אן וכִּי, הורי היקום והאלים). דומוזי, אל טבע פראי צעיר, נבחר להיות חתנה המיועד.
דומוזי ואיננה נחשבו לזיווג מושלם ומבורך. בראש השנה השומרי נערך טקס של “נישואי קודש” בין המלכים בערים שומריות לבין כוהנות איננה. טקסים אלו שחזרו את הנישואים האלוהייים של דומוזי ואיננה, ומטרתם היתה לחזק את מעמדו האלוהי של המלך, ולהביא מזל טוב, פריון, והצלחה לעיר בשנה הנפתחת, באמצעים מאגיים פולחניים.
בשורה של שירי אהבה מן המיתולוגיה השומרית מתואר כיצד בוחר אל השמש את דומוזי לחתן עבור אחותו, אילו עצות משיאה נינגל לבתה בנושאי אהבים,איך מציעים את מיטת הכלולות עבור הזוג, איך הם מתנים אהבה לאור הירח לאחר חתונתם, וכמה הם מאושרים ביחד בירח-הדבש שלהם.
תמוז בדמות מאהב-מעריץ ארכיטיפי של אלה גדולה ועצומה מופיע גם בשירה העברית המודרנית בשירו של אמיר גלבע, “הנך סתורת שמלות”:
“הִנָּךְ סְתּוּרַת שְׂמָלוּת
וְכָל נִיעַ שׁוֹקַיִךְ
כְּאָמֵן בַּסִּיּוּט וּבַחֲלוּם
הַבָּא לְחַלוּת
אֶת פָּנַיִךְ.
הִנָּךְ גֵּאָה עַד מָוֶת
כִּי שָׁדַיִך מוּצָקִים
וְעֶרֶב שְׁמוּרוֹתַיִךְ חַם.
כִּי חָרוּז בּוֹעֵר בְּנִיד שְׂפָתַיִךְ
כִּי תַּמּוּז דּוּהֵר סְבִיבֵך כְּעֶבֶד
לְפְנֵי אֲדוֹנָיו הָאֳלֹהִים”.
למרות כל זאת, נישואיהם של דומוזי ואיננה לא החזיקו מעמד לאורך זמן. סוף אהבתם הגדולה והמופלאה בבגידה מרה, ובמוות, המתוארים בחלק האחרון של המיתוס המפורסם אודות ירידת איננה לשאול.
ירידת איננה לשאול
חייו השלווים של דומוזי, תחילה כרועה ואיכר ואחר כך כבעלה של נסיכה מיוחסת, באים לקיצם כשמחליטה אשתו לרדת אל השאול, ממלכת אחותה, ארשכיגל. החלטה זו מציינת נקודת מפנה חדה בתולדותיו של דומוזי, ומובילה גם, בסופו של דבר, אל מותו.
איננה, אלה עצומה וגאה, נסיכה שמימית בזכות ייחוסה ואלת פריון בעקבות נישואיה, היתה מלכה על כל הארץ. אך איננה לא הסתפקה בכך. היא ביקשה לכבוש לעצמה גם את העולם התחתון, ממלכת אחותה ארשכיגל, אלת השאול. נושאת עליה את כל הסמלים והאותות של מלכותה, איננה ירדה לשאול תחתיות, התדפקה על הפתח ודרשה מן השומרים שיפתחו בפניה את השערים, ולא, תשבור את הדלתות, ותביא לשחרורן של כל נשמות המתים הכלואות בשאול.
מעשה זה של איננה היה אקט של מרד במלוא מובן המילה. היא מרדה לא רק בחלוקה הקוסמית של תחומי האחריות והממלכות, בכך שביקשה לעצמה את מלכות אחותה ארשכיגל, אלא גם בחוקי היקום האלוהיים, המכתיבים הפרדה בין עולם החיים לבין עולם המתים. בניגוד לארשכיגל, שהקריבה את חייה ומתה כדי למלוך בשאול, איננה ביקשה למלוך שם בעודה בחיים. על עוון זה של ניסיון טשטוש הגבולות בין העולמות, שילמה איננה מחיר יקר, ודומוזי בעלה, מחיר יקר אף יותר.
ברדתה לשאול בצעדים בוטחים של מלכה, ובתביעותיה הגאוותניות, איננה לא לקחה בחשבון שני דברים: את נחרצות מועצת האלים, האנונכי, לגבי ההפרדה שצריכה להיות בין עולם החיים לעולם המתים, ואת כוחה ועוצמתה של ארשכיגל, אלת המתים. עוד כשהיא באמצע המסע למטה, גזרה מועצת האלים את דינה של איננה למוות, בעוון הפרת החוק האלוהי. יתר על כך, בו ברגע שהגיעה איננה לעיר כלה, בירת השאול, הוציאה ארשכיגל את גזר הדין לפועל. ארשכיגל שילחה באיננה שורה של מחלות מצמיתות, מעוורות, ומשתקות, ולמעשה, הרגה אותה בייסורים. לאחר מכן תלתה את פגר גופתה של איננה על אנקול, כמו הייתה בהמה שחוטה.
לאחר שלושה ימים ושלושה לילות של היעדרות, מבינה נינשובור, שפחת איננה, כי גבירתה מתה. היא מקוננת עליה קינה מרה והולכת להתחנן בפני האלים הגדולים שימתיקו את גזר דינה. אנליל, אבי-אביה של איננה, מסרב לשמוע לתחנונים, ותומך בגזר הדין. גם ננה-סין, אביה של איננה, לא שועה לבכייה של נינשובור. רק כשמגיעה השפחה לארץ כור, מקדשו של האל אנכי, אחיה התאום של ארשכיגל, נופל דבר. אנכי, אל של מים חיים וכשפים, לוקח רפש מתחת לציפורניו ובורא מהם קדשים – שדים שליחים – שיסתננו לשאול עם נאד מים חיים, ויזו אותם על גופתה התלויה של איננה כדי להחיותה. כשמצליחים הקדשים להשיב את איננה לחיים, נאלצת ארשכיגל לאפשר להם להוציאה מן השאול, אך תובעת חליפתה מישהו אחר, “ראש תחת ראש”.
דומוזי ואיננה: הבגידה
השדים שמעלים את איננה מן השאול אל העולם, תובעים מיד לדעת מי יחליף אותה בארץ המתים, כיוון שהתחייבו בפני ארשכיגל להביא מישהו במקומה. איננה נסערת מאוד מדרישות הקדשים. היא מסרבת לתת את שפחתה הנאמנה נינשובור או את משרתה, כיוון ששניהם התאבלו עליה מרות, ואף פעלו כדי להשיבה לחיים. אך כשמגיעה איננה לעץ התפוח הגדול, מקום מושב דומוזי, היא נחרדת. בעלה האהוב יושב שם על כס מלכותו המפואר, לבוש בגדי הדר, ולא נראה כי הוא אבל, מקונן, או עצוב בשל גורלה של אשתו. בזעמה הרב, מורה איננה לשדים לתפוס אותו, ולקחת אותו במקומה אל השאול.
מן הכתובים לא ברור מדוע לא התאבל דומוזי על מותה של איננה אהובתו. בכל מקרה, מסתיים סיפור אהבתם של דומוזי ואיננה בצורה טראגית של בגידה נוראה. דומוזי בוגד באשתו כיוון שאינו מתאבל עליה או נוקף אצבע כדי להצילה, ואיננה בוגדת בבעלה בכך שהיא מסגירה אותו לידי הקדשים, שליחי השאול, ודנה אותו למוות.
הטרגדיה של דומוזי ואיננה מפורשת בדרך כלל כאלגוריה מיתולוגית לעונות השנה, כמתווה של נורמות שלטוניות, וכן כאזהרה מפני עיסוק בעולם המוות. ברובד נוסף, הטרגדיה מתארת גם תהליכים אנושיים מורכבים הטיפוסיים לפרשיות נישואין. דומוזי ואיננה מגלמים זוג נשוי ארכיטיפי, משלבי החיזור, דרך ימי האושר השלווים, ועד לפרידה, אכזבה מרה, בגידה ומוות. איננה מחליטה החלטות הרות גורל מבלי להתייעץ עם בעלה, והוא מצידו, לא עוזר לה או אפילו מחכה לה כשהיא נושאת בתוצאות. היא אינה סולחת לו, והוא מת.
חלומות נבואיים ושינוי צורה: המרדף המאגי אחר דומוזי
הטקסט המיתולוגי “חלום דומוזי” מתאר את יום מותו של התמוז. כשמקלו על כתפו, יוצא דומוזי לרעות את צאנו כמדי יום. עיניו מלאות דמעות ולבו כבד עליו. בתוך-תוכו הוא יודע כי מותו קרוב, ולכן מבקש מאמא-אדמה וכל ברואיה שיקוננו עליו. הוא פונה אל השדות, קני הסוף, הביצות, הסרטנים וצפרדעי הנהר, ולבסוף מתעייף, נרדם בשדה וחולם חלום מסויט.
כשמתעורר דומוזי מן הסיוט, הוא קורא לאחותו גשתיננה, “היורדת לחקר מילים”, שתפרש את חלומו, וממשיך לתאר את תחושתיו הקשות על קץ שמתקרב. גשתיננה מאשרת לדומוזי כי החלום שחלם אינו מבשר טוב. היא מנבאת שיקומו עליו אנשי חמס ובני-בליעל, יאסרו אותו באזיקים, ויהרגו אותו.
על פי טקסט זה, אין עימות פנים-מול-פנים בין איננה ודומוזי. הבגידה היא של איננה בלבד, שמסגירה את בעלה לידי הקדשים מתוך פחד וחולשה, ותו לא. דומוזי עוסק בענייניו כאל רועה בשלווה, וציידי-הראשים שלוחי אנכי ואיננה מתקרבים אליו כדי להרגו. כדי לברוח מן השדים, גשתיננה מייעצת לדומוזי להתחבא, והוא בורח לתעלות אזור ארלי במדבר. אך גם באיזור נידח זה הקדשים מצליחים למצוא את דומוזי, ולוכדים אותו.
דומוזי מתחנן אל אותו אל השמים. הוא פונה אליו בקרבה משפחתית, ואומר לו “הן אחי-אשתי אתה, אני בעל אחותך…”. הוא מבקש ממנו להפוך אותו לאיילה קלת-רגליים, ואל-השמש נענה לבקשתו. שלוש פעמים הופך אותו את דומוזי לאיילה, ופעמיים מצליח דומוזי לברוח מהם, אך בפעם השלישית מוצאים אותו השדים במכלאת הצאן של גשתיננה, מתפרצים פנימה והורגים את האל.
בגרסא של הטקסט שבה כן יש עימות פנים מול פנים בין דומוזי הלא-אבל לבין איננה החוזרת מן השאול, דומוזי מתפלל לאל-השמש ברגע שהוא שומע את אשתו מצווה על הקדשים לקחת אותו לשאול. גם כאן הוא פונה אל יחס הקרבה המשפחתית בינו לבין אוּתּוּ. “הן אחי-אשתי אתה, אני בעל אחותך, אני ולא אחר נשאתי חמאה אל בית אמך, אני ולא אחר נשאתי חלב אל בית נינגל, הפוך ידי יד נחש, הפוך רגלי רגלי נחש, ואימלטה מפני שדי, אל נא יתפשוני!” (תרגום ש. שפרה ויעקב קליין). וגם כאן, אותו נענה לבקשתו, והופך אותו לנחש, כדי שיימלט מן הקדשים. הנחש לא מצליח להימלט מן הקדשים, והם תופסים אותו, ולוקחים אותו לעולם המתים.
מות התמוז: צחיחות ופריון
מותו של דומוזי, אל הצמחייה ובעלי החיים, מבשר את תחילתה של העונה הצחיחה והעקרה במזרח התיכון: עונת הקיץ השחון. חלק זה של המיתוס הוא עונתי-חקלאי קלאסי, ודומה לסיפורים דומים ממיתולוגיות שכנות (בעל וענת, אדון ועשתרת, פרספונה ודמטר). בסיפור השומרי, גשתיננה חוזת-העתידות, מצטערת כל כך על מותו של אחיה דומוזי, שהיא מציעה את עצמה כמחליפתו למשך חצי שנה בשאול. כך, העולם עקר וצחיח במשך מחצית השנה, כשדומוזי מת; ואז פורח שוב כשהוא שב לחיים וגשתיננה מתה במקומו.
“גשתיננה הורידה דמעות, העלם שלי הלך ואיננו, הסגר הוסגר לידם, הלך ואיננו, אללי חייו נגדעו. אתה למועד חצי שנה, אחותך למועד חצי שנה. ביום אשר אתה תבקש ביום ההוא משם תעלה. ביום אשר אחותך תבקש, ביום ההוא משם תעלה”.
על פי לוח השנה השומרי, דומוזי מת מדי שנה בהיפוך הקיץ (21 ביוני), והחודש הירחי שמתחיל לאחריו נקרא על שמו, חודש תמוז.
קינות על התמוז
ביחזקאל פרק ח’ מסופר כיצד הנביא יחזקאל חווה חוויה חוץ-גופית שבה תבנית-יד לוקחת אותו בציצית ראשו ונושאת אותו כרוח בין הארץ ובין השמים, ומראה לו מראות וחזיונות בעיר ירושלים. בין השאר הוא רואה כיצד בני ישראל ציירו דמויות אלים וגיבורים מיתולוגיים על הקירות, הקטירו קטורת לאלוהים אחרים (מאשר יהוה), והשתחוו לצד מזרח, לאלוהי השמש. כמו כן, הוא ראה איך הנשים מבכות את התמוז. פסוק י”ד: “וַיָּבֵא אֹתִי, אֶל-פֶּתַח שַׁעַר בֵּית-יְהוָה, אֲשֶׁר, אֶל-הַצָּפוֹנָה; וְהִנֵּה-שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת, מְבַכּוֹת אֶת-הַתַּמּוּז”.
מדי שנה בהיפוך הקיץ, נהגו תרבויות המזרח התיכון הקדום להתאבל על מותו של דומוזי. בשירה השומרית השתמרו קינות יפהפיות על התמוז, וביניהן “לבי חליל מספד”, “לנידח בקצה הארץ”, “פר הפרא אשר הוכה לארץ”, “כה מר לה על אישה”, “העיר כולה דמעות”, והמפורסמת מכולן, “בשדה בעשב הרך”.
“בשדה בעשב הרך” היא קינה ששימשה טקסט ליטורגי עבור תהלוכה דתית ודרמה פולחנית, שהוצגה מדי שנה בחג העשב הרך, באמצע החורף או בתחילת האביב, עם נביטת העשבים הראשונים בשדות לאחר התקופה השחונה של הקיץ. חג העשב הרך סימל את ראשית עונת המרעה, והיה למעשה מעין טקס מאגי, שמעורר את דומוזי לחיים, ומשיב את כוחו כרועה, איכר, מושל הצמחים ובעלי החיים.
הקינות על התמוז שבות ומופיעות גם בשירה העברית המודרנית, למשל ביצירה “מות התמוז” של שאול טשרניחובסקי. המשורר פותח בקריאה לבנות ישראל לבכות את התמוז הבהיר, כי מת:
“צאינה ובכינה,
בנות ציון, לתמוז,
לתמוז הבהיר, לתמוז כי מת!
הימים הבאים ימי ענן יהיו,
ימי לקוי-נשמות וסתו בלא עת…
לבו של השיר הוא מסע חיפושים אחר התמוז בחורשות, בגבעות ובגאיות, בשדות הקמה, בקני הסוף והאגמון, בשדות פרגי-הבר, ביערות גופר מנוקדים פטריות, ובכל מקום “אשר אלוהים חיים בו”.
לאחר שלא נמצא התמוז באף מקום, שב המשורר ומבקש מבנות ישראל לבכות את מותו של אל הטבע-הפראי:
“צאינה ובכינה,
בנות ציון, וראיתן
את צער העולם השרוי בלא נס
את צער העולם, ליקויי נשמתו:
התמוז הבהיר, התמוז הן מת”.
ביבליוגפיה
הרשב, בנימין. שירת התחייה העברית: אנתולוגיה היסטורית ביקורתית. האוניברסיטה הפתוחה, 2000.
ש. שפרה וקליין, יעקב. בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום. עם עובד, 2002.