Thomas Cooper Gotch, Death the Bride, 1895
כתבתי על הנישואים המושלמים של הבעל ואשרתו, אבל יש סיפור אחר של חתונה במיתולוגיה המקומית של ארץ ישראל. סיפור על חתונת דמים רוויה ארוטיקה וערגה, אבל גם סיפור של מוות, צער ואבל. הסיפור הפניקי על האל אדון והאלה דאה סיריה, כמובן, שכבר סיפרתי אותו במקום אחר. האל אדון יוצא לציד, ופוגש חזיר בר, שהוא אל המוות בתחפושת. חזיר הבר ואל הצמיחה הצעיר מתגוששים בקרב אכזרי ועקוב מדם, שבסופו נהרג אדון. דאה סיריה, אהובתו של אדון, הופכת את דמו לפרגים שפורחים באדום עז מדי סוף-חורף, מבשרים צמיחה, פוריות ואביב. בכך היא קושרת אותו אליה לנצח בנישואים.
מעבר למוטיב החקלאי של הסיפור הזה, יש כאן גם מסר נוקב וקשה על חיי נישואים. כדי להפוך לבעל, הגבר צריך למות, לוותר על השאיפה הגברית שלו לדומיננטיות מינית, להניח לאישה לשנות את צורתו ככל העולה על רצונה, ולהפוך אותו למשהו אחר. המטמורפוזה של אדון היא מבלבלת. מצד אחד האל מאבד את צורתו האנושית והגברית ולמעשה נעלם. מצד שני, הוא הופך לתמצית המהות השורשית של עצמיותו.
לדאה סיריה כביכול לא קורה שום דבר כתוצאה ממעשה הנישואים. היא נשארת אישה בצורתה ולכאורה לא מאבדת דבר. אבל זה לא נכון, כי החיים שלה משתנים מן הקצה אל הקצה. ברגע שהיא לוקחת אחריות על הפוריות והופכת דם לפרגים, היא גוזרת על עצמה חיים של ביטול עצמי למען הכלל. כדי שהארץ תצמיח אוכל, ילדים יוולדו וחיות ימליטו, דאה סיריה מפסיקה להיות אינדיבידואל והופכת להיות אמא, גם כן המהות השורשית של עצמיותה.
המיתוס של אדון ודאה סיריה הוא לא סיפור של נישואים מושלמים. הוא סיפור על נישואים רגילים, שיש בהם הקרבה עצמית, מבחירה ושלא מבחירה, למען הקמת משפחה.
בתמונה: “מות הכלה” של הצייר הפרה-רפאליטי תומס קופר גוץ’. בציור ניתן לראות כלה לובשת שחורים שצועדת בשדה פרגים.