Luca Giordano, The Death of Adonis, 15th Century
חגיגות הקיץ הפניקיות לכבוד האל אדון הגיעו דרך הים לקפריסין, ומשם, דרך יוון, גם לרומא ולמצרים העתיקה. במהלך החגיגות, שארכו יומיים תמימים, נערכו טקסים חגיגיים לכבוד אדוניס, גלגולו היווני של האל אדון, ולכבוד אפרודיטה אהובתו בעונת האביב.
על פי הגרסא היוונית של הסיפור המיתולוגי, אדוניס היה עלם צעיר ויפה-תואר שנולד באופן מאגי. האלה אפרודיטה ייעצה לנסיכה מור לגלות את ערוות אביה תיאס מלך סמירנה (בגרסאות אחרות: מלך סוריה). כשגילה המלך תיאס מה עשתה בתו, הוא נמלא חמת זעם והחל לרדוף אחריה כשבידו סכין. כדי לסייע לה במנוסתה, האלה אפרודיטה הפכה אותה לעץ המור. תיאס ירה חץ בעץ (בגרסאות אחרות: חזיר בר נעץ את טפריו בעץ), ואז נולד מתוכו תינוק יפהפה.
אפרודיטה נטלה את התינוק ומסרה אותו לפרספונה, כדי שתשמור עליו בשאול. פרסופנה, מסונוורת מיופיו של הילד, סירבה לוותר עליו כששבה אפרודיטה לקחתו אליה. המחלוקת בין האלות הגיעו לזאוס, מלך האלים, שפסק כי אדוניס יבלה שישה חודשים בשנה עם אפרודיטה על פני האדמה, ושישה חודשים בשאול עם פרספונה.
יום אחד יצא אדוניס לצוד ביער, הותקף על ידי חזיר בר. את החזיר שלחה האלה ארטמיס שביקשה לנקום באפרודיטה על מעורבותה במות היפוליטוס, חביב אלת הציד. בגרסאות אחרות של הסיפור, נשלח החזיר על ידי ארס, מאהבה רב-הימים של אפרודיטה, שקינא באדוניס. אפרודיטה שמעה את גניחות הכאב של אדוניס לאחר שנגח בו החזיר. היא חשה לעזרתו, אך איחרה להגיע. אדוניס הפצוע אנושות מת בזרועותיה האלה. אפרודיטה ערבבה את דמו השפוך של אדוניס עם נקטר האלים ומזגה אותו על האדמה. מן הנוזל המאגי צמחו כלניות אדומות.
חג האדוניה היווני, שחגג את חייו ואת מותו של אדוניס, היווה למעשה את אחת ההזדמנויות הבודדות של נשים ביוון העתיקה להביע רגשות בצורה חופשית ופראית, מבלי להתחשב במוסכמות הדתיות הנוקשות של הפוליס, בנורמות החברתיות, ובתפקידים הריטואליים המסודרים של פולחן דמטר.
החגיגה היתה חגיגה של נשים בלבד. ביום הראשון הוציאו לרחובות פסלים של אדוניס ושיטחו אותם ברחובות כמו היו גופות של האל המת, ואז היכו על חזותיהן לאות אבל, שרו קינות עצובות, וחיקו את קריאות הכאב של אפרודיטה כשמצאה את אהובה פצוע אנושות. היום השני, לעומת זאת, היה יום של שמחה וצהלה. זה היום שבו אדוניס חזר לחיים בדמות הכלנית האדומה, והורשה לחיות עם אפרודיטה במשך שישה חודשים בשנה.
מנהג מעניין בימי החגיגות היה הקמה של “גינות אדוניס” (אדונידוס קפואי, ביוונית). הנשים החוגגות עלו על גגות הבתים ושתלו שם עציצים וסלסלות של חיטה, שעורה, חסה, שמיר וצמחים אחרים שנובטים במהירות יחסית. הצמחים נבטו וגדלו במהירות, אך גם מתו באותה מהירות, למרות שהושקו מדי יום, כיוון ששורשיהם לא היו עמוקים מספיק. לאחר שמונה ימים כמשו כל הצמחים והושלכו לתוך נחלי מים זורמים, יחד עם פסלונים של אדוניס. השלכת הצמחים והפסלונים לוותה בטקס אבלות כללי של נשות אתונה. למעשה, גינות אדוניס היו מעין טקס המחשה של זמניות החיים על פני האדמה, וכן של מעגל הלידה, הצמיחה, הרקבון והמוות.
כלל חגיגות האדוניה נחשבות לחלק אינטגרלי מפולחן האלה אפרודיטה, הקשורה בעבותות מיתולוגיות לאדוניס. כיוון שכך, מעבר למוטיב החקלאי, הן היו חגיגות של סערת יצרים, רגשות עזים, וחירות להביע אותם.
מועד האדוניה באתונה היה 9 לחודש הקטומביון (מקביל לט’ אייר, פחות או יותר). האדונייה היוונית הגיעה גם לרומא, וצוינה שם מדי שנה בתאריך 19 ליוני.