המזמורים ההומריים נכתבו במאה השביעית והשישית לפני הספירה על ידי מחברים אלמוניים. ישנם 33 מזמורים הומריים, כל אחד מהם אומר תהילה לאלוהות יוונית כלשהי. חלקם שימשו בטקסים דתיים ובפסטיבלים ריטואליים ביוון העתיקה. כאן אני מביאה תרגום אישי וחופשי למזמור מס’ 30 לארץ, אלת האדמה.
Thomas Cole, The Titan’s Goblet, 1833
בעת העתיקה יוחסו המזמורים על ידי הפילוסוף תוקידידס למשורר הומרוס. כיום הם נקראים מזמורים “הומריים” גם בגלל הייחוס הזה, אך בעיקר מפני שהמזמורים כתובים באותו משלב שפה ובאותו משקל פואטי כמו יצירות המופת של הומרוס, האיליאדה והאודיסיאה.
מזמור מס’ 30 מוקדש לגיאה, (או גאיה), אם-כל-חי. גיאה היא הארץ, אחת מהאלוהויות היווניות העתיקות ביותר. בתיאוגוניה של הסיודוס, גיאה, הארץ, נולדה ראשונה מתוך הכאוס, והיא-היא ההר שבסופו של דבר צמח להיות האולימפוס, בית האלים. גיאה הולידה את אורנוס (שמי-הכוכבים), כדי שיהיה לה לשמיכה, את אוריאה (ההרים) ואת פונטוס (הים הגדול). גיאה ואורנוס הולידו את תריסר הטיטנים: אוקיינוס, תטיס (ים), היפריון (שמש), תיאה (אלוהות), קויאוס (חוכמה), פיבי (שחר), כרונוס (זמן), ריאה (אדמה), מנימוסינה (זכרון), תמיס (צדק), קריאוס, ויפטוס. על פי המיתולוגייה היוונית גיאה הולידה עוד אלים רבים וביניהם הקיקלופים, שלושת המוזות הראשונות, נילוס, טייפון ופיתון. בניה היו האלים הפרימורדיאליים, הגולמיים, והפראיים של יוון, עוד בטרם הציוויליזציה האולימפית קרמה עור וגידים. הם היו התלגמויות של כוחות הטבע הראשונים והבסיסיים ביותר, ברואים של הארץ עצמה.
מעניין לראות כיצד הפרימורדיאליות האלימה של גיאה אינה באה לידי ביטוי במזמור ההומרי, שמתייחס אליה כאל אלת-אדמה טובה ומיטיבה עם בני האדם.
חשוב לי להדגיש כי אין מדובר בתרגום מילולי או משקלי מדויק של המזמור, אלא בפראפרזה מודרנית, נאמנה למקור מבחינה תוכנית, אך מרחיבה ופרשנית מבחינה פואטית.
מזמור הומרוס מס’ 30 לארץ אם-כל חי / תרגום חופשי
אָשִׁירָה לָאָרֶץ בַּת-קְיָמָא, אֵם-כָּל-חַי, רִאשׁוֹנָת-הַבְּרוּאִים. אַתְּ מְכַלְכֶּלֶת אֶת כָּל הַבְּרִיּוֹת בָּעוֹלָם, הַמִּתְהַלְּכוֹת עַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה, הַשּׂוֹחוֹת בִּנְתִיבוֹת הַיָּם, וְהַמַּגְבִּיהוֹת עוּף, כֻּלָּן נִזּוֹנוֹת מִתְּנוּבָתֵךְ. מַלְכָּה רָמָה, אַתְּ חוֹנֶנֶת בְּנֵי-תְּמוּתָה בְּפְרִי-בֶּטֶן , וּמְבָרֶכֶת אֶת קְצִיר-עֲמָלָם, וְאַתְּ נוֹתֶנֶת פַּרְנָסָה טוֹבָה לִבְנֵי-הָאָדָם, וּמוֹנַעַת פַּרְנָסָה מִבְּנֵי-אָדָם. אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּחַרְתְּ לְהַעֲנִיק לוֹ מִשִׁפְעַתֵךְ, כָּל טוּב יִהְיֶה לוֹ, אַדְמָתוֹ פּוֹרִיָּה תִּתֵּן יְבוּלָהּ, צֹאן וּבָקָר יִצְטוֹפְפוּ בְּכָרֵי-דְּשָׁאָיו, וּבֵיתוֹ מָלֵא וּמְדֻשָּׁן. בְּעָרִים גְּדוֹלוֹת יִמְשֹׁל, וְנָשִׁים יְפוֹת-תֹּאַר יֹאהַב. בָּנָיו שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי-לֵב, וּבְנוֹתָיו עֲטוּרוֹת זֵרֵי-פְּרָחִים, מְדַלְּגוֹת וּמְשַׂחֲקוֹת בְּשָׂדוֹת יְרֻקִּים. כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר חָפֵץ בִּיקָרֵךְ, אֵלָה קְדוֹשָׁה, אֱלֹהַּ עֲתֶרֶת. הַלְּלוּ אֶת אֵם הָאֵלִים, גְּבִירַת שְׁמֵי-הַכּוֹכָבִים. תְּנִי מִשְׁקָל לְשִׁירָתִי לְהַרְנִין אֶת הַלֵּב, וַאֲנִי אֶדְרֹשׁ בְּשִׁבְחֵךְ, וְאָשִׁיר לָךְ עוֹד.
ביבליוגרפיה
Burkert Walter. Greek Religion. Harvard University Press, Reprint edition, 2006
The Homeric Hymns in The Online Medieval and Classical Library