לכל תרבות יש מיתוסים, עלילות גבורה וסיפורים אודות האלים. המיתוסים מלמדים אודות התרבות שבה נוצרו, אודות העולם, ואודות טבעם של בני אדם. בחיבור זה אני ממקמת את המיתוסים במסגרת הרחבה יותר של פולקלור, ודנה בחשיבותם לתרבות האנושית.
John William Waterhouse, Pandora, 1896
כיוון שמיתוסים הם למעשה ביטויים דתיים של פולקלור, מן הראוי לפתוח את הדיון בהגדרת הפוקלור ומאפייניו.
המילה ‘פולקלור’ נטבעה בשנת 1856 על ידי חוקר המנהגים העתיקים (antiquary) ג’ון תומס. היא מתייחסת לאספקטים המילוליים, הרוחניים והחומריים של תרבות, אשר מועברים בעל פה, על ידי התבוננות, ועל ידי חיקוי. פולקלור הוא גוף של ידע, מנהגים ומסורות שעובר מדור לדור, ומשתנה כל הזמן. צורך, מטרה, כשרון המספר, ובעיקר הזכרון של בני התרבות הספציפית גורמים לשינויים התמידיים בפרטים ובמאפיינים של הפולקלור.
ניתן לאפיין חמש קטגוריות של פולקלור: 1) אמונות, 2) מסורות, 3) נרטיבים, 4) אמרות, ו-5) אומנויות. אמונות פולקלוריסטיות כוללות צורות של מאגיה, כישוף, הגדת עתידות ו’אמונות טפלות’ למיניהן. מסורות פולקלוריסטיות מתייחסות למנהגי החגים, משחקים מקומיים, ריקודי עם, בישול מקומי, ותלבושות עממיות. הנרטיבים הם בדרך כלל בלדות, סיפורי עם, ומוזיקה עממית. אמרות כוללות פתגמים, שירי ילדים, מטבעות לשון, בדיחות וחידות. אומנויות פולקלוריסטיות הן כל סוג של אמנות או אומנות הייחודית לתרבות מסוימת, ומביעה את דרך החיים של אותה תרבות (למשל: אריגת שטיחים של שבט הנבאחו, ציורי קיר אבוריג’יניים, ותפירת שמיכות טלאים בארצות הברית).
מיתוסים: ביטויים דתיים של פולקלור
מיתוסים, הנושא של חיבור זה, הם סוג של סיפורי עם, בתוך הקטגוריה של נרטיבים פולקלוריסטיים. כמו כל מרכיבי הפולקלור, גם סיפורי עם הם הבעה שבעל פה. שומעים אותם וזוכרים אותם, ומשנים אותם במהלך הסיפור החוזר והנשנה. לעיתים מתרחשות כניסה ויציאה של סיפורים מן התחום שבעל פה לתחום הכתוב. עם זאת, המאפיין העיקרי של כל סיפור עם הוא הפצתו בעל פה, מדור לדור.
חוקרי פולקלור מבחינים בין שלושה סוגים מרכזיים של סיפורי עם: מיתוסים (myths), עלילות גבורה (legends) ומעשיות או אגדות (fairytales או märchen). ישנם סוגים נוספים כגון: משלי חיות, בדיות, בדותות, סיפורי נוסחה, בדיחות, אנקדוטות וסיפורי קנטה.
מיתוסים הם סיפורי עם דתיים. הם מתייחסים לעבר הרחוק, מתרחשים בעידן טרום היווצרות העולם כפי שאנו מכירים אותו היום, ובדרך כלל עוסקים במעשי אלים ויצורים לא-אנושיים אחרים. המיתוסים הם סיפורים קדושים, ונחשבים בדרך כלל לאמת, או לעובדה היסטורית (fact).
עלילות גבורה הן סיפורי עם אודות גיבורים. הם מתייחסים לעבר היותר קרוב, מתרחשים בעולם הרגיל והמוכר שלנו, ועוסקים במעשיהם של אנשים יחידי סגולה. עלילות גבורה הם סיפורים חילוניים, ונחשבים בדרך כלל לאמת, או לעובדה היסטורית (fact). בעידן המודרני ניתן למצוא עלילות גבורה פופולריות (popular folklore בניגוד ל-true folklore) אודות רוחות רפאים, אנשי זאב, קדושים נוצריים, וגיבורים מקומיים.
מעשיות או אגדות הם סיפורים אודות פיות, מכשפות, ויצורים קסומים אחרים. הם עשויים להתרחש בכל תקופת זמן שהיא, ובכל עולם שהוא, ועוסקים הן במעשיהם של בני אדם, והן במעשיהם של יצורים לא-אנושיים. אגדות יכולות להיות דתיות או חילוניות, אך בדרך כלל נחשבות לבדיוניות (fiction), ולא לאמת היסטורית.
ישנה חפיפה לא מעטה בין שלושת הסוגים הללו של סיפורי עם. מיתוסים מסוימים עשויים לתאר את האלים כגיבורים עממיים, וללבוש צורה של עלילות גבורה, ובאגדות מסוימות מככבים גם אלים, לא רק יצורים קסומים.
כיוון שהמיתוסים הם חלק ממסורת שבעל פה, הם מתפתחים ומשתנים כל הזמן. מספרים שונים בזמנים שונים יוסיפו להם פרטים, ויחסירו מהם פרטים, ידגישו אספקטים מסוימים, ויצניעו אחרים — על פי נטיית לבם, הנסיבות, והקהל. במילים אחרות, גירסאות שונות למיתוסים משקפות את מטרות מספר הסיפור, וכן את רוח התקופה, והתרבות המקומית.
הפילוסופים ביוון העתיקה שמו לב לטבעם הגמיש והסתגלני של המיתוסים. הם הטילו ספק בתקפותה של המיתולוגיה היוונית העשירה, והמילה “מיתוס” הפכה לשם נרדף לסיפור בלתי מתקבל על הדעת. הפילוסוף היווני קסנופנס, למשל, טען במאה ה-6 לפנה”ס, כי תיאורי הומרוס של התנהגות האלים אינה ראויה לישויות אלוהיות.
במאה ה-4 לפנה”ס השווה אפלטון בין “לוגוס” או טיעון רציונלי, לבין “מיתוס” או כזב. ביצירה הפילוסופית המפורסמת שלו ‘המדינה’, טוען אפלטון כי בצורת הממשל האידיאלית לא צריכה להיות מיתולוגיה, המלאה בכזבים מסוכנים.
הפילוסופים הסטואים והניאו-אפלטוניים אמרו כי המיתוסים הם אלגוריות, כלומר נרטיבים המשתמשים בשפה ציורית ובדימויים על מנת להעביר אמת סמויה או מוסר השכל. ניתן לומר כי רוב הפילוסופים היוונים התייחסו אל המיתוסים העתיקים שלהם כאל הסברים נאיביים לתופעות טבעיות, או דחו אותם לגמרי.
מתקפה זו של הפילוסופים לא הצליחה להרוג את המסורת המיתולוגית, והמיתוסים שומרים עד היום על חשיבותם התרבותית. אפלטון עצמו יצר מיתוסים כשהתייחס לנושאים כגון בריאת העולם וקץ העולם, והחיים לאחר המוות, נושאים שלדעתו נופלים מחוץ לתחום ההגיון האנושי.
מיתוסים: תפקידם וחשיבותם
מדוע בני אדם יוצרים מיתוסים ומספרים סיפורים מיתולוגיים? אם ברור לנו שהם אינם סיפורים אמיתיים, מדוע אנו ממשיכים להשתמש בהם? מדוע הם מושכים אותנו ומרתקים אותנו כל כך? כדי לענות על השאלות הללו הקשורות לחשיבות המיתוסים בחיי בני האדם, כדאי להתבונן עמוק יותר אל תוך טבעם ומהותם של הסיפורים.
כפי שנאמר לעיל, מיתוסים הם סיפורי עם דתיים. דת, יש לזכור, בדרך כלל לא היתה נפרדת מן התרבות בתקופות קדומות. מסורות תרבותיות, מנהגים, מוסכמות חברתיות וערכים דתיים נטוו כולם לכדי רשת קורים אחת חזקה, ויצרו אורח חיים ייחודי ומגובש. המיתוסים, סיפורי העם הייחודיים של תרבות מסוימת, בדרך כלל עוסקים בהנחות היסוד ובמאפיינים הבסיסיים של אותה תרבות. הם מראים איך בני אותה תרבות חושבים על העולם, ולמה. הם מסבירים את הערכים שלהם, המוסר שלהם, וההתנהגות שלהם.
ניתן לאפיין מספר סוגי מיתוסים, עם מידה לא מבוטלת של חפיפה ביניהם. סיפורי בריאה או מיתוסים קוסמיים מסבירים איך נברא העולם (קוסמוגוניה). סיפור בראשית היהודי, המחזור המיתי של בעל מן העיר אוגרית או מיתוס אנומה אליש הבבלי הם דוגמאות לסיפורי בריאה. מוטיבים נפוצים במיתוסים אלו כוללים ארגון העולם מתוך כאוס, נצחון של אל אחד או קבוצה מצומצמת של אלים על אויבים קשים, ובריאה של האדם הראשון (אנתרופוגוניה). מיתוסי בריאה הם בעצם סוג מסוים של מיתוסי מבארים (interpreting myths).
מיתוסים מבארים הם סיפורים השופכים אור על שאלות ותהיות שבני האדם לא מסוגלים להסביר באמצעות ההיגיון או המדע. חלק מהם, למשל, מסבירים כיצד נוצרו בני אדם, בעלי חיים וצמחים. אחרים מסבירים מה מקורם של מנהגים, מחוות, והתנהגויות אנושיות, מדוע לנוף צורה מסוימת, ומה קורה כשמתים. מיתוס אפולו וקלייטי, למשל, מסביר מדוע החמניה מביטה אל השמש. מיתוס בעל האוגריתי מסביר מדוע הקיץ בכנען כה לוהט וקטלני, ומיתוס וולהאלה הנורדי מסביר מה קורה לגיבורים שנופלים בקרב.
עם התקדמות המדע, חלק מן המיתוסים המבארים הופכים בלתי רלוונטים. היום, למשל, אנו יכולים להסביר מדעית מדוע החמניה פונה אל השמש, ויש לנו תיאוריות טובות יותר לגבי האקלים במזרח התיכון. אך עדיין איננו יודעים מה קורה לחיילים שנופלים בקרב. לכן, ניתן לומר שמיתוסים העוסקים בחיי העולם הבא, כגון מיתוס האדס היווני או מיתוס וולהאלה הנורדי, עדיין רלוונטים לימינו. ולא רק זאת, אלא שהיום יש לנו גם מיתוסים מודרניים המסבירים מה קורה לאחר המוות (סיפורי רוחות רפאים, מיתוס מנהרת האור, וכדומה).
למיתולוגיה המודרנית בדרך כלל קוראים “פולקלור פופולרי” (בניגוד לפולקלור מסורתי), “אגדות עירוניות” או “מיתוסים אורבניים”. הפולקלור הפופולרי מסביר שאלות אקטואליות, המטרידות את בני האדם בעידן המודרני, ואשר למדע אין עליהן תשובות מספקות (חייזרים, צירופי מקרים, אנשים שנעלמים מבלי להותיר עקבות, ועוד).
מיתוסי אלים הם סיפורים אודות היסטוריה, מעשים ופעולות של אלים ויצורים אגדיים. המיתוסים הללו בדרך כלל מלמדים מוסר השכל, מדגימים מהי הדרך הנכונה לפעול, או רומזים כיצד ראוי לבני אדם להתנהג במצבים מסוימים. הם משמשים כלי ליצירה ושיתוף של הערכים, שעליהם מבוססת החברה. במיתוס בעל, למשל, ענת אחותו של בעל מסייעת לו לנצח את אויביו, ומגינה עליו בחירוף נפש. בין השאר, מיתוס זה מלמד ערכי משפחה. הוא מוסר לבני האדם כי בני המשפחה הקרובה צריכים להיות מלוכדים, ולדאוג זה לזה, כמו שהאלים עושים. האלים למעשה מהווים דוגמא ומופת בהתנהגותם, ובני האדם אמורים ללכת בעקבותיהם.
מיתוסים אחרים מורים לבני האדם איך לא להתנהג. הם ממחישים את ההשלכות הקשות והעצובות של התנהגויות כגון קנאה, תאוות בצע, גניבה, בגידה, מרמה, רצח או רשעות. במיתוס בלדר הנורדי, למשל, האל לוקי שגרם לאל העיוור הוד להרוג את בלדר היפה, נענש קשות על ידי האלים האחרים. במיתוס אקהת הכנעני, סירב בן המלך אקהת לציית לאלה ענת ולתת לה את הקשת הקסומה שלו, ונהרג על ידי יתפן, שליחה של ענת. ענת, לעומת זאת, נותרה לבכות על החמדנות שלה, על אובדן הקשת, ועל מותו חסר הטעם של בן המלך. המיתוסים למעשה מתארים מצבים אנושיים נפוצים ומראים את התוצאות האפשרויות שלהם, לכל המעורבים בדבר. הם מחנכים את השומעים לגבי פרטים מסוימים בטבע האדם, ובהתנהגות האדם.
מיתוסי אלים משתמשים במוטיבים קבועים ללמד ערכים ולחנך להתנהגויות מסוימות. כמעט בכל תרבות ניתן למצוא, למשל, נישואים אלוהיים, קשרי משפחה סבוכים, אלים שמתים וקמים לתחייה, אל תעלולן (trickster), וכוכבים מואנשים, בדרך כלל האדמה, השמש, והירח.
מיתוסי גיבורים הם סיפורים אודות אנשים מיוחדים במינם, ובעצם שילוב בין מיתוס לבין עלילת גבורה (legend). מה שהופך את עלילת הגבורה למיתוס, כלומר לסיפור דתי, הוא האינטראקציות של הגיבור עם אלים. סיפורים רבים כוללים גיבורים שנבחרו על ידי אלים, או קיבלו מהם משימה. מסע הגיבור עשוי לכלול מגעים עם אלים נוספים, וכן עם בני אדם. הרבה פעמים הגביור אמור לצאת למסע, ופוגש אותם אחד אחד בדרכו. חלק מן האלים שהגיבור פוגש ינסו להכשיל אותו במשימתו, ואחרים יושיטו לו עזרה. האיליאדה, האודיסיאה, סיפור יאסון והארגונאוטים, עלילות גלגמש ומיתוס זיגפריד הם כולם דוגמאות למיתוסי גיבורים.
כמו מיתוסי אלים, גם מיתוסי גיבורים משמשים ליצירה והנצחה של ערכים חברתיים ותרבותיים. שומעי הסיפור נחשפים לקשיים, לסבל, למכאובים, להצלחות, לנצחונות ולהישגים של הגיבור, וכך לומדים על ההיסטוריה שלהם, על הטבע העולם, ועל גבולות היכולת האנושית. הם משווים את נסיבות חייהם האישיות למצבים בסיפור, ולומדים פתרונות אפשריים ותוצאות אפשריות. הם לומדים אילו אופני התנהגות אנושית מוצאים חן בעיני האלים, ואילו צורות התנהגות מכעיסות אותם. הם גם לומדים שהחיים האנושיים דומים בעצם למסע, ויש בהם גם מכשולים וגם נצחונות.
מיתוסי אחרית הימים או סיפורי סוף העולם הם סיפורים אודות העתיד, לא העבר. מככבים בהם אלים, גיבורים אנושיים, או כולם גם יחד. בסיפורי סוף העולם אפשר למצוא תיאורים מרהיבים ומפורטים אודות מה שיקרה לעולם שלנו בסופו של דבר. ניתן לומר, שמיתוסי אחרית הימים הם הצד השני של מיתוסי הבריאה, או אפילו, המשכים טבעיים שלהם, כיוון ששני הסוגים עוסקים במקור העולם ובמטרת העולם. מיתוסי קץ העולם יכולים להיות אסכטולוגיים (אודות הרס העולם) כמו מיתוס רגנרוק הנורדי או אגדת חמש השמשות האצטקית. הם יכולים להיות גם מילניים (אודות היווצרותה של חברה אוטופית), משיחיים, או סיפורים של מוות ולידה מחדש.
סיפורי סוף העולם בדרך כלל משמשים להסביר מוות, הרס, וחורבן. הם מספקים לבני האדם פרספקטיבה על אסונות גדולים. בהשוואה לסוף העולם, סופת הוריקן או שטפון לא נראים כל כך גרועים. הסיפורים גם נותנים לבני האדם תקווה לגבי העתיד, במיוחד אם הסיפור הוא אודות עולם אוטופי, או בואו של משיח וגואל.
מיתוסים, אם כן, הם כלים להסברה, חינוך, ושיתוף ידע ומידע. הם מספקים תובנות וחוכמה עתיקה אודות דרכו של עולם. הם משמשים להוראת היסטוריה, גאוגרפיה, שירה, מוסר, ובזמנים קדומים, אפילו מדע. השימוש בעלילות מפותלות, במטאפורות, באלגוריות ובדימויים הופך את תהליך הלימוד לחוויה מהנה יותר, ואפקטיבית יותר מאשר למידה קוגניטיבית. מספרי הסיפור ושומעי הסיפור בעצם חוקרים את העולם בדרך יצירתית.
המיתוסים הם כלי הוראת ערכים טובים יותר מאשר הרצאות יבשות אודות מוסר ודרך ארץ. רוב האנשים לא אוהבים הרצאות כאלו ומתרעמים עליהן. סיפורים מעניינים, לעומת זאת, הם שיטה עקיפה ובלתי פולשנית לחינוך חברתי אודות נורמות, אתיקה, והתנהגויות ראויות. האנשים שומעים את הסיפור, ולאחריו נותרים להרהר בינם לבין עצמם אודות המשמעויות וההשלכות המוסריות שלו.
המיתוסים מציעים הסברים מהחיים לדברים שהמדע וההיגיון לא מסוגלים להסביר. הם עונים, למשל, על שאלות כמו: למה אנחנו מתים, מדוע אנחנו מתאהבים באנשים שאינם משיבים לנו אהבה, למה אנשים טובים סובלים, ומה קורה לאחר המוות. קבלת הסבר כלשהו, בדיוני ככל שיהיה, חשובה לבני האדם. ההסבר מספק את הצרכים הרגשיים שלנו, נותן סיבה לאופטימיות, מחזיר את האמונה בחיים, ומעניק לנו תקווה.
יש מיתוסים המציגים חזון או תקווה לעתיד טוב יותר. מיתוסים כאלו חשובים במיוחד בתרבויות מדוכאות, או בחברות שחוות תקופה קשה (מלחמה, כיבוש זר, רעב, גלות, מגפות, וכדומה).
מיתוסים הם הדבק שמחבר את כל בני תרבות אחת יחדיו. כיוון שהם עוברים מפה לאוזן, ומדור לדור, כל בני החברה הם בעצם המחברים שלהם. הבעלות המשותפת הזאת על הסיפורים יוצרת מעין רוח קבוצתית ייחודית. כל מי שמכירים את הסיפור, מספרים את הסיפור ומשמרים את הסיפור, בעצם חולקים משהו משותף. הם נבדלים מקבוצות אחרות שיש להן סיפורים אחרים. המיתוסים כאן משמשים כעוד דרך ליצירת זהות תרבותית מובחנת.
כיצד לקרוא מיתוסים בעידן המודרני?
כאשר ניגשים לקריאת מיתוס, חשוב לא לחשוב עליו במונחים דיכוטומיים של אמת ושקר. כפי שראינו, המיתוסים העם כלים להעברת ערכים מסוימים או אמיתות סובייקטייביות מסוימות. חלק מהם אולי התרחשו בעתיד הרחוק מאוד, והם אמת במובן שהם אוצרים ידע וחוכמה. אך מיתוסים משתמשים בבדיה (fiction) כדי להפיץ את הערכים שלהם, ולכן הם גם לא אמת.
כדאי להכיר את המיתוס על כל צדדיו לפני שמנסים לשפוט אותו או לפרש אותו. זה לא כל כך קל כמו שזה נשמע. לרוב המיתוסים יש עשרות גרסאות, חלקן כתובות וחלקן מסורות בעל פה בלבד. גרסאות שונות משקפות תקופות שונות, דעות שונות, פילוסופיות שונות ומטרות שונות — הכל במסגרת אותה תרבות. פרטים שונים של המיתוסים עשויים למסור מסרים סותרים, או אפילו לנסות וללמד מוסרי השכל שונים. קורא המיתוסים החכם יהיה תמיד ער לעיבודים ולנוסחים השונים, ויבין את ההבדלים ביניהם.
איפה ומתי הן השאלות הראשונות שצריכות להישאל. את המיתוסים כדאי לנסות להבין בקונטקסט התרבותי, החברתי והקונטמפורלי שלהם. מה ידוע לנו אודות התרבות שיצרה את המיתוס? מה היו הערכים שלה? איך חיו בני התרבות את חייהם? כיצד ראו את העולם? באיזה תקופה לערך נוצר המיתוס? האם היתה זו תקופת שלום או תקופת מלחמה? תקופת שגשוג או תקופת רעב? מי משל בארץ, ואיך?
באיזה סוג מיתוס מדובר? האם זהו מיתוס בריאה, מיתוס מפרש, סיפור עם מוסר השכל, או סיפור ליצירת ערכים? האם זה מיתוס על אלים, או על בני אדם? האם יש בו מאפיינים של סיפורי עם אחרים, כגון עלילות גיבורים או מעשיות?
מיהם גיבורי המיתוס? האם הם אלים, בני אדם, או גם וגם? מה ידוע לנו אודות ההיסטוריה שלהם, האישיות שלהם והתנהגותם בעבר? איך הם פועלים במיתוסים אחרים? מה אופיים? מה המטרות שלהם?
השאלה המרכזית שצריך לשאול היא, כמובן, איזו מטרה משרת המיתוס, איזה מסר הוא מעביר, ומהו מוסר ההשכל שהוא מלמד. מה בעצם מנסים לומר לנו בסיפור? האם יש בסיפור יותר ממסר אחד? מה היתה משמעות הסיפור לאנשים בתקופות קדומות? האם הם יישמו את מוסר ההשכל של המיתוס בחיי היומיום שלהם? אם כן, איך?
באותה מידה, חשוב לשאול האם השיעור הנלמד מן המיתוס עדיין רלוונטי לימינו אנו. אפשר גם לשאול האם ניתן ללמוד מן הסיפור דברים חדשים, שהקדמונים לא חשבו עליהם, אך חשובים לנו היום.
ביבליוגרפיה