שני חגים או פסטיבלים עממיים בתרבות המערבית קשורים למכשפות. הראשון הוא ולפורגיסנאכט הגרמני, הנחוג ב-31 באפריל. השני הוא הלואין, הנחגג בארצות דוברות האנגלית ובארצות קתוליות ב-31 באוקטובר.
Daniel Maclise, Snap-Apple Night, 1833
החג הקלטי סווין (Samhain)
מקור החג הלואין הוא בפסטיבל הקלטי סווין (נכתב Samhain ומבוטא so-win). הקלטים היו אוסף שבטים שחיו לפני כאלפיים שנה באירלנד, בריטניה, צרפת, בלגיה, גרמניה, אוסטריה והולנד. הם חגגו את סוף הקיץ ותחילת החורף ב-1 בנובמבר. פירוש השם סווין הוא “סוף הקיץ” והמונח שימש גם כשמו האירי-גאלי של חודש נובמבר. הקלטים לא הותירו אחריהם מסמכים כתובים ולכן אין הרבה עדויות אודות המנהגים הפגניים בחגיגת סווין. משך מאות בשנים נחשב הלואין לחג המתים, אך ככל הנראה מדובר בהתפתחות נוצרית ולא בשריד פגני.
בספר “Stations of the Sun: A History of the Ritual Year in Britain” כותב ההיסטוריון רונלד האטון, כי “אין כל עדות לכך שסווין היה קשור למתים, ואין הוכחה שהוא היה ראש השנה הקלטי, אך בהחלט היה מדובר בתקופה, שבה יש להיזהר במיוחד מכוחות על-טבעיים או לפייס אותם”. הקלטים האמינו, כי ביום האחרון של הקיץ מיטשטש הגבול בין עולם בני האדם לבין עולמות אחרים. הם חששו שרוחות ויצורים על טבעיים יחצו את הגבול, יזיקו לתבואה ולגידולי השדה, ואף יגרמו למוות.
על פי המיתולוגיה האירית, התרחש קרב מויטורה במהלך סווין. בקרב זה התעלס דגדה, האב הקדמון, עם המוריגן הנוראה, אלת המלחמה והמוות. מאוחר יותר התעלס הדגדה גם עם בתו של מלך האויב. חוקרי מיתולוגיה מפרשים את ההתעלסויות הללו כניסיון להילחם בכאוס ולהשליט סדר. בשני המקרים הדגדה משיב את הסדר על כנו על ידי אילוף כוחות מסוכנים בימות סווין.
התייחסות מיתולוגית נוספת לסווין מופיעה בסיפור מחלתו המתישה של הגיבור קוכולין. בסיפור זה אנו למדים כיצד יצורים על-טבעיים חוצים את הגבול בין העולמות בסווין, פוגעים בבני אדם, וגורמים לאי-סדר.
במהלך חגיגות סווין נשען קוכולין על אבן ונרדם מדי. בחלומו הוא ראה שתי נשים מתקרבות אליו ומכות אותו בעוצמה כה רבה עד שכמעט פרחה נשמתו. כשהתעורר, הרגיש קוכולין חלש ולא היה מסוגל לדבר. הוא נותר חלש למשך שנה שלמה. בחגיגות סווין של השנה הבאה הופיע איש זר בביתו של הגיבור ודיבר אליו בחרוזים סתומים. כוח הדיבור חזר לקוכולין. האיש הזר היא בעצם אחיה של פאנד, אחת משתי נשות השי שראה קוכולין בחלומו. קוכולין אף לקח את פאנד לאשה, אך בסופו של דבר היא נלקחה ממנו.
בשנת 43 לספירה כבשו הרומאים את אנגליה. אחת התוצאות התרבותיות של כיבוש זה היתה שילוב מסורות החג הקלטי סווין במסורות של חגים רומאים. החג הראשון היה חג המתים פרליה שנחגג בסוף אוקטובר. השני היה חג לכבודה של אלת הפירות והעצים הרומאית פומונה. הסמל המרכזי של האלה פומונה הוא התפוח וככל הנראה זהו מקור המנהג לשלות תפוחים בהלואין.
הלואין (Halloween) בימי הביניים
בשנת 609 קבע האפיפיור בוניפייס הרביעי את ‘יום-כל-הקדושים’ (All Saints Day) ל-1 בנובמבר. כל יום בלוח השנה הקתולי נושא את שמם של קדוש או קדושה מסוימים. ה-1 בנובמבר הוא יום כללי לכל הקדושים והמרטירים. החג הקתולי נקרא גם All-hallows או All-Hallowmas, כלומר “כל הקדושים” באנגלית ביניימית. הערב שלפני יום כל הקדושים, 31 באוקטובר, נקרא ‘ליל-כל-הקדושים’ (All-hallows Eve) ובסופו של דבר הפך להלואין (Halloween).
בשנת 835 החליטה הכנסייה לחגוג את ‘יום-כל-הנשמות’ (All Souls Day) ב-2 בנובמבר כיום זכרון כללי למתים. יום המתים נחוג בצורה דומה ליום כל הקדושים: במדורות, תהלוכות, ולבישת תחפושות של קדושים, מלאכים ושדים. שלישיית הימים ליל-כל-הקדושים, יום-כל-הקדושים ויום-כל-הנשמות נקראים ‘חג-כל-הקדושים’ (Hallowmas).
למרות ניצור החג על ידי הכנסייה, בימי הביניים המוקדמים הוא עדיין היה מאורע פגני. ביד (Bede), נזיר והיסטוריון אנגלו-סקסוני מן המאה ה-8 קרא לחודש נובמבר בשם בלוד-מונת’ (Blod-monath), כלומר ‘חודש-הדם’. הדם הוא דמם של בהמות הבית, שנשחטו לפני בוא החורף. מטרת השחיטה היתה לצמצם את כמות בעלי החיים הדורשים טיפול בחודשי הקרה הקשים, וכן להבטיח אספקת בשר משומר מספקת לחורף. גם באירלנד נהגו לשחוט בהמות בתקופה זו של השנה. את שפע הבשר הטרי ושפע הירקות והפירות מיבול הקיץ אכלו בחגיגה גדולה. ביד מספר, כי חלק מן הבשר שנשחט הוקרב קורבן לאלים.
הקלטים נהגו לחשב את הימים מן הערב של היום הקודם (בדומה ליהדות). לכן, 31 באוקטובר נחשב ליום הראשון של נובמבר או חודש-הדם, וליום הראשון של החורף. באזורים מסוימים נהגו גם לחגוג ‘סווין קטן’ בסביבות 11 בנובמבר. זהו ככל הנראה שריד ללוח היוליאני, כיוון ש-11 בנובמבר בלוח הגרגוריאני הוא ה-1 בנובמבר בלוח היוליאני. החגיגה ככל הנראה התחילה מספר ימים לפני סווין עצמו, ונמשכה מספר ימים לאחריו. בסיפור מחלתו המתישה של קוכולין מסופר כי הגיבורים של אלסטר התאספו במהלך “שלושת הימים שלפני סווין ושלושת הימים שלאחר סווין וסווין עצמו”.
מנהגי חגיגות הלואין בימי הביניים השתנו מאזור לאזור. החג היה פופולרי מאוד באירלנד, אך פחות נפוץ בווילס. באנגליה הוא היה הכי פחות נפוץ, שם החגיגה השנתית הגדולה של הקלטים היתה דווקא בלטיין (30 באפריל). בתקופת הרפורמציה התבטל הלואין לגמרי באנגליה, ובמקומו חגגו את יום-גאי-פוקס.
המנהג הביניימי הנפוץ ביותר בחג היה הדלקת מדורות בערב החג. החוגגים נהגו לכבות את האש באח לפני רדת השקיעה כדי להרחיק את הרוחות והיצורים העל-טבעיים מהבית. הם הדליקו את האח למחרת מאש המדורה עם סיום החגיגות. במהלך החגיגות נהגו להתחפש ולנבא עתידות. האנשים האמינו, כי קרבתם של כוחות על-טבעיים בליל החג מאפשרת חיזוי מדויק. מטרת התחפושות היתה שרוחות הרפאים, הגובלינים, הפיות ושאר היצורים המזיקים לא יוכלו לזהות את החוגגים ולפגוע בהם.
כמו אבותיהם הקלטים, גם תושבי האיים הבריטיים בימי הביניים האמינו כי ליל החגיגה הוא זמן מסוכן, שבו עלולים יצורים על טבעיים לפגוע בבני אדם בתעלוליהם. פיות, גובלינים, מכשפות (כיצורים מיתולוגיים), שדים ורוחות רפאים — הפכו לסמלים נפוצים של החג. האנשים נהגו להשאיר מנחות קטנות של מזון ומשקה על אדן החלון או מחוץ לבית כדי לפייס את הרוחות ולמנוע מהם להיכנס פנימה.
הוולשים קראו להלואין בשם קאלן-גייף (Calan Gaeaf) או יסברידנוס (Ysbrydnos), והאמינו שהמתים שבים לחיים במהלכו. משפחות הדליקו מדורות והניחו בתוכן אבנים עם שמות כל בני המשפחה. כשכבתה האש למחרת בבוקר בדקו את האפר. אם אבן של מישהו היתה חסרה, סימן שהוא ימות במהלך השנה. הוולשים גם האמינו כי יר אוך גוטה, מפלצת בצורת פר שחור ללא זנב, מסתובבת חופשי בליל-הלואין יחד עם אשה חסרת-ראש. המפלצת תרדוף אחרי כל מי שיימצא יחידי מחוץ לבית בליל-החג.
באירלנד האמינו כי פוקה, יצור מפחיד בצורת כלב שחור או סוס שחור עם עיניים אדומות, מתרוצץ בשדות בליל-הלואין ומרעיל את התבואה. האיכרים היו חייבים לקצור את כל התבואה לפני החג. כל מה שנשאר בשדה לאחר מכן הושמד, כי נחשב בלתי ראוי למאכל אדם. באנגליה היה נהגו עניים לעבור מבית לבית ביום-כל-הנשמות ולבקש אוכל. האנשים שפתחו את הדלתות חילקו להם “עוגות-נשמה” (soul cakes) ובתמורה הבטיחו העניים להתפלל על נשמותיהם של קרובי המשפחה המתים של אותו בית. הכנסייה עודדה את המנהג שנקרא going-a-souling מפני שעודד אנשים לתת צדקה, ומפני שהחליף את המנהג הקדום יותר והפגני-משהו של חלוקת אוכל לרוחות רפאים ויצורים על-טבעיים. זהו אחד המקורות למנהג ‘תעלול-או-ממתק’ הנפוץ היום, שבו עוברים ילדים מבית לבית ומבקשים ממתקים.
יום גאי-פוקס (Guy Fawkes Day) באנגליה
האנגלים הספיקו לחגוג את החג הקתולי הלואין במאה ה-16 עם הרפורמציה של מרטין לותר קינג. אנגליה הפכה פרוטסטנטית בשנת 1535 וסקוטלנד החרתה החזיקה אחריה בשנת 1560. כיוון שהפרוטסטנטים, מאמיני הדת החדשה, לא האמינו בקדושים, לא היתה להם כל סיבה לחגוג את חג-כל הקדושים. כמה עשרות שנים לאחר מכן החלו האנגלים לחגוג חג אחר ב-1 בנובמבר, גם כן במדורות, אך לחג זה אין כל קשר לסווין הקלטי או להלואין הקתולי.
ב-5 בנובמבר 1606 הוצא להורג באנגליה גאי פוקס, שהורשע בניסיון לפוצץ את בניין הפרלמנט האנגלי. פוקס היה חבר בקבוצה קתולית שביקשה להדיח את המלך הפרוטסטנטי ג’יימס מכסאו. ההוצאה להורג נחגגה במדורות עליזות, בהן שרפו החוגגים בובות ו”עצמות” של האפיפיור הקתולי. האנגלים המשיכו לחגוג את יום-גאי-פוקס כל תחילת נובמבר, ומאתיים שנה לאחר מכן הוחלפו בובות האפיפיור בבובות של גאי פוקס. ילדים נהגו להסתובב ברחובות עם בובה של בחור (guy) ולבקש ‘פני בשביל גאי’. זהו מקור נוסף למנהג האמריקאי המודרני של ‘תעלול-או-ממתק’ בהלואין.
הלואין האמריקאי
כשהגיעו המהגרים האירופיים לאמריקה, הם הביאו איתם את מנהגי הלואין. החגיגות התרכזו סביב אסיף היבול בסתיו, וכללו מדורות, נשפים, סיפור סיפורים על המתים, הגדת עתידות, תעלולים, ריקודים ומוזיקה. הלואין האמריקאי התפתח עם השנים וספג מנהגים ואמונות מקבוצות מהגרים שונות, וכן מן השבטים האינדיאניים הילידיים.
החג היה נפוץ במדינות הדרום ומרילנד לשם הגיעו קתולים, אך פחות נפוץ באזורים הפרוטסטנטיים כמו ניו אינגלנד. בחצי השני של המאה ה-19 הוצפה ארצות הברית במהגרים. בין המהגרים החדשים היו מיליוני אירים, שהגיעו למדינה כתוצאה מן הרעב של שנת 1846 באירלנד. בואם לעולם החדש סייע להתפשטות החגיגות בכל רחבי ארצות הברית.
האמריקאים אימצו את המנהגים האיריים. הם החלו להתחפש בהלואין, ועברו מבית לבית כדי לבקש אוכל או כסף, מנהג שבסופו של דבר הפך למסורת ‘תעלול או ממתק’. עלמות צעירות נהגו לנסות ולנחש מי יתחתן איתן בעזרת תפוחים, חוטי סריגה ומראות.
בסוף המאה ה-19 נעשה ניסיון להפוך את הלואין לחג משפחתי וקהילתי יותר בארצות הברית ולרסן את הקשר לרוחות רפאים, תעלולים, מעשי קונדס, ומכשפות. העיתונות ומנהיגי הקהילה בארצות הברית פנו ישירות להורי הילדים וביקשו מהם להימנע מכל דבר מפחיד או גרוטסקי. מסיבות החג התמקדו במשחקים לילדים, תחפושות חגיגיות, ומאכלי סתיו שכללו בעיקר דלעת, תפוחים ואגוזים. בעשורים הראשונים של המאה ה-20 החג איבד כבר את רוב מאפייניו הדתיים והמאגיים.
בשנות ה-20 וה-30 הפך הלואין האמריקאי לחג חילוני, אך משפחתי, עם מצעדים גדולים, חגיגות מקומיות ובידור מטעם הקהילה. המנהג לבקש ‘תעלול או ממתק’ מדלת לדלת התחדש ונחשב לשיטה שבה יכולים כל חברי הקהילה להשתתף בחגיגות מבלי להיכנס להוצאות גדולות. למרות השורשים העתיקים של המנהג, בארצות הברית הוא הפך פופולרי במיוחד בשנות ה-50 וה-60 כשיטת שוחד. ילדים ונערים צעירים ביצעו מעשי ונדליזם בהלואין, וחלוקת ממתקים היתה דרך למנוע זאת מהם. כיום מוציאים האמריקאים כ-6.9 מיליארד דולר מדי שנה על הלואין, בעיקר תחפושות, ממתקים ודלעות. הלואין הוא החג המסחרי השני בגודלו בארצות הברית, אחרי חג המולד.
הלואין במדינות קתוליות
למרות שהוא נחשב בדרך כלל לחג אמריקאי, כמובן שהלואין נחוג גם בימינו בכל המדינות שיש בהן אוכלוסיה קתולית. באירלנד ובקנדה הלואין עדיין נחשב ליום מפחיד ומסוכן. הוא נחגג כמו בארצות הברית במסיבות תחפושות, מאכלים עונתיים ו’תעלול-או-ממתק’.
האירים נוהגים לשחק בהלואין משחק בשם ‘חטוף-תפוח’ (snap-apple). קושרים תפוח לחוט ומחברים אותו למשקוף דלת או לעץ. השחקנים מנסים לנגוס בתפוח התלוי. מנהג אירי נוסף הוא שליית תפוחים (bobbing for apples). מניחים תפוחים בקערת מים או קמח גדולה, ומנסים לשלות אותם בעזרת הפה. בנוסף לתפוחים נהוג להכניס לקערת המים גם הפתעות, מאפים עטופים וממתקים. עוד משחק הוא הפתעות קלפים. מניחים מטבעות כסף או הפתעות מתחת לקלפים. כל ילד הופך קלף בתורו, וזוכה בהפתעה שנמצאת מתחתיו.
המאכל האירי המסורתי להלואין הוא ברנברק (barnbrack), עוגת פירות שאופים לתוכה הפתעה עטופה בבד מוסלין. בתוך ההפתעה יש “עתידות” למי שימצא אותה בתוך חתיכת העוגה שלו. אם ההפתעה היא טבעת, סימן שמי שמצא אותה יתחתן במהלך השנה. אם ההפתעה היא קש, תהיה למוצא שנת שגשוג ופריחה.
גם מעשי קונדס נפוצים באירלנד בהלואין. ילדים נוהגים לעשות לשכנים תעלול בשם ‘נוק-א-דולי’ (knock-a-dolly). הם מקישים בדלת ובורחים לפני שהשכנים מספיקים לפתוח אותה.
במקסיקו, באמריקה הלטינית ובספרד חוגגים את כל שלושת ימי ‘חג-כל-הקדושים’. היום השלישי בחגיגות, ‘יום-כל-הנשמות’ הוא החשוב ביותר לאנשים רבים מפני שהוא יום זכרון לאהוביהם שהלכו לעולמם. הקתולים בארצות אלו מאמינים כי המתים חוזרים לבתיהם ב-31 באוקטובר, הלואין. נהוג לבנות מזבח למתים בבית ולקשט אותו בממתקים, פרחים, תצלומים, דוגמיות של האוכל האהוב על המתים, ומים זכים. לעיתים אפילו משאירים למתים מגבת או קערה לרחוץ בה את הידיים לאחר האוכל. כמו כן מדליקים נרות וקטורת, כדי שהמתים יוכלו למצוא את דרכם הביתה.
עוד אמונות ומנהגים בהלואין
מקורם של רוב המנהגים המודרניים של הלואין הוא בימי הביניים. שיטות הגדת העתידות הנפוצות בהלואין בדרך כלל כוללות אש, מים, תפוחים ואגוזי לוז, המצויים בשפע בעונה זו של השנה. נושאי העתידות והנבואות לרוב קשור לעניינים רומנטיים. תפוחים ואגוזים מצויים בשפע בעונה זו של השנה.
נהוג לקחת שני אגוזים, המייצגים זוג אוהבים ולזרוק אותם לאש. אם האגוזים קופצים ומתפצחים ומשמיעים קולות, סימן שהזוג לא מתאים, ובסופו של דבר ייפרד. אם האגוזים שקטים, הזוג מתאים. נוהגים גם לשים עתידות, עצות, ואזהרות בתוך התפוחים ששולים בעזרת הפה מתוך קערת מים.
מנהג מפורסם בהלואין הוא ריקון דלעות וגילופן בצורת פרצוף. בתוך הדלעת המגולפת, הנקראת ג’ק-או-לנטרן (Jack-‘o-lantern), מדליקים נר. השימוש בדלעות הוא התפתחות אמריקאית של המנהג. באירלנד נהגו לעשות זאת עם לפתות, סלק וכרוב.
מקור המנהג לגלף דלעות הוא באגדת פולקלור אירית אודות ג’ק הקמצן, איכר עצל אך ערמומי. יום אחד בא השטן לקחת את ג’ק. ג’ק לא היה מוכן למות או ללכת לגיהנום, ולכן הזמין את השטן למשקה. הוא לא רצה לשלם על המשקאות כמובן, ולכן שכנע את השטן להפוך את עצמו למטבע, בעזרתו יוכל לשלם. כשעשה השטן כדבריו, ג’ק פשוט הכניס את המטבע לכיסו יחד עם צלב כסף, שמנע מן השטן לשנות את צורתו בחזרה.
ג’ק שחרר את השטן בסופו של דבר לאחר שסחט ממנו הבטחה שיניח לג’ק למשך שנה אחת, וכך באמת היה. בתום שנה בא השטן שוב לקחת את ג’ק. הפעם שכנע אותו ג’ק לטפס על עץ כדי לקטוף פירות. כשהיה השטן על העץ, גילף ג’ק צלב על הגזע, והשטן לא יכול היה לרדת. ג’ק הסכים לשחרר את השטן בתמורה לכך שיניח לו למשך 10 שנים, וגם שלעולם לא יתן לו להיכנס לגיהנום, והשטן הסכים.
כשמת ג’ק לא היה לו מקום בגן עדן בגלל מעשיו הרעים. הוא פנה לגיהנום, אבל השטן, נאמן להבטחתו, לא יכול היה להכניס אותו גם לשם. השטן נתן לג’ק חתיכת גחל לוחשת כדי להאיר לו את הדרך ושלח אותו לדרכו. ג’ק לקח לפת, רוקן אותה, והכניס את הגחל הבוער בתוכה. עם הלפת המגולפת הוא נודד עד היום, בחיפושים אחר מקום מנוחה. הוא ידוע בשם ג’ק-עם-הפנס (Jack of the Lantern או Jack-‘o-lantern).
באירלנד ובסקוטלנד נהוג להכין ג’ק-או-לנטרן על ידי הכנסת נרות לתוך לפתות שרוקנו וגולפו בצורת פרצופים מבעיתים. את הלפתות מניחים על החלונות או ליד הדלת כדי להפחיד את ג’ק הנודד וכן רוחות רפאים אחרות, ולמנוע מהם כניסה. כשהגיעו המהגרים האירים לארצות הברית הם גילו את הדלעת, פרי גינה מקומי המבשיל בסביבות אוקטובר, שאפשר להכין ממנו ג’ק-או-לנטרן נהדרים.
הדלעת שייכת למשפחת הדלועיים, שכוללת גם את הכרתי, דלעת הנחש, אבטיח, מלון, הקישוא והמלפפון. הדלעות צומחות באמריקה מזה 5000 שנים. בשנת 1584 דיווח מגלה הארצות הצרפתי ז’אק קרטייה כי מצא באזור סנט לורנס בארצות הברית “מלונים גדולים” להם קרא pompion, שם שבסופו של דבר הפך ל-pumpkin, דלעת.
הדלעת מופיעה גם במאכלי החג המסורתיים של הלואין. בייחוד נהוג להכין פאי דלעת לכבוד החג. מאכלי חג נוספים הם עוגות תפוחים, תפוחים מצופים שוקולד או סוכר, סיידר תפוחים, ממתקים ועוגיות לחלוקה לילדים, אגוזים, וכן תבשילי קדרה המכילים בשר, דלעת, סלק, לפת, וכרוב.
ארוחת חג משפחתית עם מאכלים חגיגיים אופייניים היא מסורת עתיקת יומין בהלואין, וגם היא מגיעה מאירלנד. במיתולוגיה האירית יש תיאורים רבים של המלך ואנשים ישובים סביב השולחן לסעודה בחג. על פי הפולקלור, אי הופעה לסעודה המשפחתית בהלואין תגרום למזל רע. במאתיים השנים האחרונות קיים מנהג הנקרא ‘ארוחת הערב של המתים’ (dumb supper) ובו עורכים בשולחן מקומות לקרובי משפחה שהלכו לעולמם.
סווין והלואין באמונות נאו-פגאניות
אמונות נאו-פגאניות שונות אימצו את הלואין והוא אחד משמונת החגים בגלגל השנה. בספר הצללים הגרדנריאני דווקא השוויון הסתווי (21 בספטמבר) נקרא סווין, ואילו חג המתים ב-31 בנובמבר נקרא ‘ערב נובמבר’ (November Eve) או הלואין.
הטקסים הפגניים האופיינים לסווין הם טקסי זכרון למתים, וטקסים הקשורים למותו של אל השמש בחורף האפל. שאר מנהגי החג הם למעשה אותם המנהגים של הלואין הקתולי הפולקלוריסטי והחילוני, וקשורים לרוחות רפאים, פיות, יצורים על-טבעיים, הגדת עתידות, גילוף דלעות, וכדומה.
ביבליוגרפיה
Bede. Ecclesiastical History of the English People. Penguin Books, 1991
Farrar, Janet and Stewart. A Witches Bible. Phoenix Publishing, 1996
Hutton, Roland. The Pagan Religions of the Ancient British Isles. Blackwell Publishers. 1993
Hutton, Ronald. The Stations of the Sun. Oxford University Press, 1996
Jones, Prudence and Pennick, Nigel. A History of Pagan Europe. Routeledge, 1997
Pratt Bannatyne, Lesley. Halloween: An American Holyday An American History. Pelican Publishing Company, 1998