הדודאים או אטרופה מנדרגורה הוא אחד מצמחי המכשפות המפורסמים ביותר. הוא שימש לקמעות הגנה, לשיקויי אהבה וכסגולה לפריון.
Robert Bateman, Three Women Plucking Mandrakes, 1870
את צמח הדודאים אנו פוגשים בספר בראשית. ראובן, בנה בכורה של לאה אמנו מוצא את צמח הדודאים פורח בר בשדה, קוטף אותו, ומביא אותו הביתה. רחל, אחותה העקרה של לאה, עושה עמה עסקה. לאה תיתן לה את הדודאים ורחל תיתן בתמורה לילה עם יעקב, הבעל של שתיהן. בראשית, ל’, י”ד: “וילך ראובן בימי קציר-חיטים, וימצא דודאים בשדה, ויבא אותם, אל-לאה אימו; ותאמר רחל, אל-לאה, תני-נא לי, מדודאי בנך. ותאמר לה, המעט קחתך את-אישי, ולקחת, גם את-דודאי בני; ותאמר רחל, לכן ישכב עימך הלילה, תחת, דודאי בנך.”
כפי שמצטייר בסיפור מקראי זה, צמח הדודאים או אטרופה מנדרגורה בשמו המדעי, נחשב משך שנים רבות סגולה לפריון וריפוי עקרות. ככל הנראה הדבר נובע לא מתכונותיו הבוטניות, אלא מצורת השורש העבה שלו, שמזכיר לעיתים את צורת איבר המין הגברי. ולא רק נשים עקרות השתמשו בו. גם נשים פוריות צרכו את הצמח הרעיל מפני שהאמינו כי הוא יסייע להם בלידת בנים זכרים. אפילו גברים במזרח התיכון עונדים עד היום מחרוזת מפירות הצמח כקמע וכסגולה לאון גברי.
הדודאים הוא עשב רב שנתי רעיל, מכיל אלקלואיד, בעל ניחוח חזק ובלתי נעים. הוא שייך לסוג סולנום ממשפחת הסולניים ומקורו במזרח התיכון. הוא צומח באגן הים התיכון ובהרי ההימלאיה. בישראל ניתן למצוא את הדודאים בעיקר ברמת הגולן. הוא נפוץ בכל הבתות העשבוניות, ובייחוד עם רעייה, באזור הים תיכוני של ישראל.
שמו המדעי של הצמח הוא אטרופה מנדרגורה (וכן מנדרגורה אופיסינרום ומנדרגורה אוטומנליס). בתרגום אונקלוס לתורה מופיע הדודאים בשם יברוח. בתלמוד, מסכת סנהדרין צ”ט, ע”ב, מופיעים השמות יברוח, סביסק וסיגלי: “מאי דודאים? אמר רב: יברוחי. לוי אמר: סיגלי. ר’ יונתן אמר: סביסקי”. השם סיגלי בעברית או שג’אל בערבית הוא ככל הנראה על שום פרחיו הסגולים של הצמח.
לשורש העבה של הדודאים צורה משונה: לעיתים הוא דומה לפאלוס, לעיתים לתינוק, ולעיתים לאיש או לאישה. פירותיו הגרגיריים של הדודא מכילים חומר פוספורי וזוהרים בתאורה מתאימה, בדרך כלל דמדומי השקיעה או הפצעת השחר. תכונות מעניינות אלו הביאו לכך שבמשך הדורות נקשרשמו של הצמח באמונות דתיות, מאגיות ופולקלוריסטיות שונות.
במזרח התיכון העתיק ולאחר מכן באירופה התפתחה האמונה במָנְדְרָגוֹרָס, רוח רעה בצורת אדם קטן ומזוקן, המתגוררת בתוך הצמח. הצמח התפרסם ברחבי העולם בהיותו חצי דמוני. אחד משמותיו הערביים של הצמח הוא בייד אל-ג’ין, כלומר “ביצי השד” או “אשכי השטן”. על פי האמונה העממית, ברגע שמתקרב אדם אל הדודאים ומנסה לקטוף אותם, המנדרגורס מזיעים דם ופולטים צווחות איומות. לאחר מכן הם הורגים את מי שעקר את הצמח.
מסיבה זו התפתחו מסורת פולקלוריסטית המפרטת כיצד יש לקטוף הדודאים. הקטיף צריך להתבצע בחצות, בתקופת הרבעון הראשון של הירח, שבמהלכה השמים חשוכים. זאת כדי שהרוח השוכנת בצמח לא תוכל לראות את הקוטף. יש להקיף את הצמח מספר פעמים תוך כדי חפירה סביב סביב בחרב ברזל. לאחר מכן יש לקחת חבל ארוך, לכרוך את קצהו האחד סביב שורש הצמח ואת קצהו השני סביב צווארו של בעל חיים כלשהו, בדרך כלל כלב. לאט לאט יש להתרחק מהמקום. הכלב ירצה ללכת אחר אדונו, הוא ימשוך את הצמח ואגב כך גם יחנוק את עצמו. חנק הכלב נחשב מוות בידי המנדרגורס ולא מוות טבעי. מות הכלב, ממשיכה האמונה העממית וגורסת, יעניק לצמח הדודאים שזה עתה נעקר מן השורש, כוח הגנה מפני שדים.
ואכן, בצמח הדודאים נעשה שימוש לקמעות, סגולות וכשפים הקשורים להגנה מפני שדים, רוחות ושאר מרעין בישין שלא מן העולם הזה. אפילו יוסף בן-מתתיהו (יוספוס פלביוס) מספר על סגולותיו המאגיות של הדודא בספרו המפורסם “מלחמות היהודים” (ז’, ו’, ג).
האגדה אודות המנדרגורס הצווחים והמסוכנים מופיעה גם בספר הילדים הפופולרי “הארי פוטר וחדר הסודות”. המורה לתורת הצמחים, פרופסור ספראוט מלמדת שם את הארי פוטר וחבריו לשתול דודאים צווחניים.
בדודאים נעשו גם שימושים מאגיים אחרים. אחד מן השימושים העיקריים של הצמח בידי העוסקים בכשפים הוא להכנת שיקויי אהבה, סמים מעוררי תאווה ופילטרים. בהתאם לכך, אחד משמותיו הרבים של הצמח הוא “תפוחי אהבה”. מחקרים בוטניים מודרניים אף מראים, כי הצמח מכיל כמות קטנה של הורמוני מין.
לצמח הרעיל ניחוח חזק ובלתי נעים, אך משכר. בשיר השירים ז’, י”ד מתואר הריח המבסם ומקהה החושים של פירות הצמח: “הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים…” בדודאים, המכיל חומרים נרקוטיים השתמשו להכנת תרופות לטיפול במגוון חוליים, אבל בעיקר לשיכוך כאבים והרדמה.
אך הדודאים הוא צמח רעיל. במינונים גבוהים הוא מסוגל לגרום להזיות, טירוף ואפילו מוות. הוא מכיל אלקלואיד מרחיב אישונים בשם מנדרגורין. מדרגורין דומה מאוד בתכונותיו הכימיות לאטרופין, המופיע בצמח מכשפות אחר, בלדונה והמוכר לתושבי ישראל מן המזרק שבערכת המגן מפני חל”כ. החומרים הרעילים שבצמח מסוגלים להכניס את הנוטל אותו למצבי טראנס קיצוניים. לכן נקרא הצמח בערבית גם תופאח אל מג’אנין, כלומר “תפוח המשוגעים”.
באמונה העממית, שורש הדודאים יכול לסייע לאדם בהגדת עתידות. השד השוכן בשורש יניד את ראשו לאות כן או לא בתשובה לשאלות שונות. אמונה זו קשורה לכך שמצב הטראנס הנגרם מן הצמח מאפשר נבואה, חזיונות והלוסינציות.
גם ביוון וברומא נעשה שימוש בצמח כחומר רפואי מרדים. הכותב הרומאי הקלאסי מציין, כי לפני ניתוח ניתן לחולים ללעוס שורש דודאים. ביוון העתיקה הדודאים נקרא בשם “עשב קירקה”. באודיסיאה מסופר כיצד המכשפה קירקה, כוהנת לאלה הקטה, סחטה ממנו עסיס להכנת שיקוי. בשיקוי היא השתמשה כדי להפוך את אנשי אודיסאוס לחזירים ולאלץ אותם להישאר באי. מקור השם המדעי של הצמח, “מנדרגורה” גם הוא ביוון, ופירושו “מזיק לבקר”. זאת, כמובן, בגלל תכונותיו הרעילות.
בימי הביניים נקשר שמו של הצמח עם עם פושעים מסוכנים. האמונה העממית סברה, כי הדודאים צומחים מתחת לעצי הגרדום שעליהם נתלו פושעים שלא הביעו חרטה על מעשיהם. הצמח, על פי אמונה זו, נבט מטפטופי הדם של הגופות.