לפרגים שפורחים בשדות הארץ בחודשים מרץ עד מאי יש היסטוריה מיתולוגית, פולקלוריסטית, קולינרית ופוליטית מעניינת. הצבע האדום העז של הפרחים מסמל דם ולעיתים גם הרג. מגרגיריו השחורים מפיקים תבלין ומפירותיו מפיקים שרף חלבי המשמש לייצור הסם אופיום. הפרג הוא סמל של מוות, אבל גם סמל של צמיחה, חיים ואביביות. מדובר בעצם אחד הפרחים המעניינים ביותר של ארץ ישראל.
Frank Cadogan Cowper, La Belle Dame Sans Merci, 1926
הקשר בין עלי הכותרת האדומים של הפרג לבין דם הוא עתיק יומין. האגדות העתיקות של ארץ כנען מספרות אודות האלה עשתרת, עלמה חושנית ויפת תואר שאהבה את אדון, אל טבע חסון ופראי.
אהבתם של שני האלים הצעירים לא האריכה ימים. אדון יצא לציד בשדה יום אחד, פגש במוות מחופש לחזיר בר, ונהרג. דמו נשפך על האדמה וזרם עד לנהר הקרוב. אהובתו הלומת הצער הפכה את הדם לפרגים, שפורחים מדי שנה באביב.
מדי שנה, עם תחילת עונת פריחת הפרגים, ציינו בארץ את תחילת האביב. הם ערכו טקסים, פסטיבלים ומשתאות, בכו על מותו של אדון, אבל גם צהלו על תחייתו. ככל הנראה, לא רק פרגים נחשבו על ידי הפניקים לדמו השפוך של האל אדון בחגיגות אלו. גם פרחים אדומים אחרים שפורחים בארצנו בתקופת האביב כמו כלניות ודמומיות סימלו את החורף שנקטל פתאום, ואת האביב שמפציע מיד אחריו. הפרחים הללו הם סמל של הטבע המשתנה תדיר, שיש בו גם הרס עצמי, וגם לידה והתחדשות.
המיתוס אודות עשתרת ואדון הגיע עד ליוון העתיקה, שם עבר התאמות למסורת המיתולוגית המקומית והפך לסיפור אהבתם של אפרודיטה ואדוניס. אפרודיטה בדרך כלל מוכרת כאלת האהבה והיופי. למעשה, היא אלוהות מורכבת הרבה יותר. היא נולדה מקצף שנוצר בים, לאחר שהשליך לשם הטיטן כרונוס את איברי המין של אביו אורנוס, אותו סירס. בריאתה של אפרודיטה מקצף הגלים היא אחד הסמלים המפורסמים ביותר בתרבות המערבית של לידה-מחדש. קודם בא המוות, אחר כך החיים. משהו נהרס לפני שאלוהות צעירה ומושלמת של יופי ואהבה היתה יכולה להתרקם: מלחמה בין אב לבן, סירוס אכזרי, מוות.
המסר שעולה מסיפור הלידה מקצף הגלים חוזר על עצמו בפרשת אהבתה של אפרודיטה לאדוניס. הכותבים היוונים מציעים גירסאות מרובות וסותרות לסיפור, מה שלא מפתיע בהתחשב במקורו הפניקי הזר. הגירסה המפורסמת ביותר למיתוס מקשרת אותו למירה (“מור”), בתו של תיאס מלך אשור.
מירה או סמירנה, בתו של מלך אשור, התאהבה באביה. בייאושה, ניסתה הנערה להתאבד. משרתת הצילה את חייה וסייעה לה לפתות את אביה בחשאי. כשגילה המלך תיאס מה עשתה בתו, נטל סכין גדולה וביקש להורגה. מירה ברחה ליער, ואפרודיטה סייעה לה להסתתר על ידי כך שהפכה אותה לשיח המור. תיאס הכועס נעץ את סכינו בעץ וחצה אותו לשניים. מתוך העץ בקע התינוק אדוניס. על פי גירסה אחרת, נעץ חזיר בר את כפותיו בעץ, ביקע אותו ושיחרר את אדוניס.
יופיו המושלם של התינוק אדוניס משך את תשומת לבה של האלה אפרודיטה. היא הפקידה אותו בידי פרספונה, אלת השאול, שתשמור עליו שם ותגן עליו מפני זעמו של תיאס. כשחזרה לקחת אותו, סירבה פרספונה להחזירו. הסכסוך ביניהן הובא בפני זאוס מלך האלים. הוא מינה את המוזה קליופה לבוררת, וקליופה קבעה פשרה. אדוניס יבלה שליש מן השנה בשאול אצל פרספונה, שליש על פני האדמה עם אפרודיטה, ושליש על פי בחירתו. אך חייו של אדוניס לא היו ארוכים. כמו במיתוס הפניקי, גם בגירסה היוונית מסופר כיצד יצא לציד, פגש בחזיר בר, ונהרג. מדמו של אדוניס פורחים הורדים האדומים, הכלניות והפרגים מדי שנה באביב.
כמו בסיפור לידת אפרודיטה מן הים, גם בסיפור האהבה של אפרודיטה ואדוניס יש מוטיב של מוות ולידה מחדש. הפרגים שפרחו מדמו של אל הצמיחה המת מסמלים את שניהם. עלי הכותרת הסמוקים הם גם הדם שנשפך כתוצאה מן המוות, אבל גם פריחה של חיים חדשים. הפרגים מסמנים את נקודת המעבר הקריטית בין ייאוש לתקווה, בין אפלה לאור בקצה המנהרה, בין סוף מר להתחלה חדשה.
לא רק במיתוסים עתיקים קשור הפרג לדם הרוגים. הפרג הוא פרח הזכרון הרשמי לחללי מלחמת העולם הראשונה. בקרבות העקובים מדם שהתרחשו בבלגיה נהרגו מאות אלפי חיילים, רובם בריטים, ונקברו במקום. כשהגיעו קרובי המשפחה של החללים לבקר את קברי יקיריהם בבלגיה בשנים שלאחר המלחמה, גילו שבתי הקברות ושדות התבואה המקיפים אותם מכוסים בפרגים אדומים. עד היום נוהגים אזרחים בריטים לענוד פרגים עשויי נייר על דש בגדם החל מהראשון בנובמבר ועד לאחד עשר בחודש, תקופת הזכרון הרשמית לנופלים.
הרופא הקנדי ג’ון מקריי לחם בבלגיה במלחמת העולם הראשונה. הוא השתתף בקרב ייפר העקוב מדם, וכתב בעקבותיו שיר זכרון מרגש: “בשדות פלנדריה” (In Flanders Fields). בשיר מתאר מקריי את פריחת הפרגים ואת שתיקתם לנוכח המוות והקטל שהיו עדים לו:
“בשדות פלנדריה מתנועעים הפרגים
בין שורה ועוד שורה של צלבים
המסמנים את המקום, ובשחקים
עפרונים עוד מזמרים, בעוז עפים
קולם נשמע בקושי בין התותחים”
פרח הזכרון הרשמי של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא דווקא פרח אדום אחר: דם המכבים. עם זאת, גם אצלנו נעשתה השוואה בין פרגים לבין דם ההרוגים בקרב. המשורר הישראלי נתן יונתן, למשל, משווה את דם הנופלים במלחמות לעלי כותרת של פרגים בשירו “יש פרחים”:
“הראית איזה אודם שצעק למרחקים?
שדה דמים היה שם קודם,
ועכשיו הוא שדה פרגים”
הפרג הוא כמובן לא רק סמל לדם, אלא גם פרח מרהיב ביופיו וצמח שימושי למדי. כמו כל צמח, יש לו מגוון שימושים קולינריים, דקורטיביים, רפואיים ונרקוטיים.
הפרג הוא צמח חד שנתי ממשפחת הפרגיים. מינים מסוימים שלו מופיעים בצבעים שונים: לבן, ורוד, אדום וסגול. הפרחים הצבעוניים (Papaver somniferum) מתחילים לפרוח כבר במרץ ומעטרים את השדות עד סביבות היפוך הקיץ ביוני. הפרג האדום המיתולוגי, שנקרא פרג מצוי או פרג אגסני (Papaver subpiriforme) פורח בחודשים אפריל-מאי בלבד.
השם פרג מגיע מן המשנה. אפשר לראות למשל בסדר זרעים, מסכת שביעית ב’, ז’: “האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה–מתעשרין לשעבר, ומותרין בשביעית; ואם לאו–אסורין בשביעית, ומתעשרין לשנה הבאה”.
פרי הפרג הכדורי מכיל זרעים שמבשילים במאי ואוגוסט. מזרעיו של מין אחד של הצמח (somniferum) מכינים את תבלין הפרג. מן המשנה אנו לומדים כי התבלין שימש גם את היהודים בתקופת חז”ל, שהשתמשו בו לתיבול לחם ומאפים. סדר זרעים, מסכת חלה, א’, ד’: “אלו חייבין במעשרות, ופטורין מן החלה: האורז, והדוחן, והפרגין, והשומשמין, והקטנייות, ופחות מחמשת רבעים בתבואה, והסופגנין, והדובשנין, והאסקריטין, וחלת המשרת, והמדומע–פטורין מן החלה”.
בימינו משמשים זרעוני הפרג לתיבול מגוון רחב של עוגות, עוגיות ומאפים אך מככבים בעיקר במתכונים לאוזני המן בפורים. מקורה של מלית הפרג המסורתית לאוזני המן ביהדות מרכז אירופה ומזרחה. המטבח המזרח אירופי משתמש בפרג לעיטור עוגות, מילוי כרוכיות שמרים, תיבול מאכלי אטריות ולחמים, וזרייה על חלות שבת.
מקומו של הפרג לא נפקד גם בפולקלור הגדת העתידות. כדי לנבא את העתיד בעשן (קפטומנסיה), שורפים גרגרי פרג באש. עשן מיתמר בקו ישר הוא סימן טוב. עשן שמתפזר בחלל הוא סימן למזל רע. ניבוי דומה בעשן עושים גם עם אגוזי לוז, זרעוני יסמין, קטורת (ליבמנומסיה), פרחים או מנחה לאלים שנשרפת כליל.
מקור הפרג הוא באיזור המזרח-התיכון. העדויות הראשונות על שימוש בפרגים מגיעות מממלכות שומר ואכד, אך המצרים הם אלו שסחרו בצמח והפיצו אותו בכל רחבי אגן הים התיכון. המצרים ייצרו תבלין פרג ללחם כבר במאה ה-13 לפני הספירה. הם גם השתמשו בחלב הפרי של הפרג לטיפול בנדודי שינה, להרגעה, וכסם אלחוש לפני ביצוע פעולות רפואיות.
הרופא והבוטנאי הסיציליאני דיוסקורידס, שחי במאה הראשונה לספירה כתב את הספר “דה מטריה מדיקה”, בו מתוארים מעל 600 צמחים, כולל איורים, הוראות הכנה, שימושים רפואיים ותופעות לוואי. הפרג הוא אחד מן הצמחים המתוארים ב”מטריה מדיקה” (ספר רביעי). דיוסקורידס מתאר מספר מינים של הצמח, וכותב כי ניתן לעבות אותם למעין גלילים או לכסניות לשימוש כסם מרדים.
גם הרמב”ם בכתביו להשתמש במיץ הפרג כתרופה לנדודי שינה. ואכן, הפרג משמש לטיפול בנדודי שינה עד ימינו אנו. הן יהודי פרס והן יהודי מרוקו ואלג’יר נהגו להשתמש בפרגים למטרה זו. ערביי ישראל ויהודי תימן אף משתמשים בו לטיפול בשיעול. הבדווים מגדילים לעשות ומטפלים בדלקת אוזניים בעזרת שמן זית חם שבושלו בו גרגירי פרג.
ביוון התגלה פסל טרה-קוטה מרהיב של אלת פרגים, 79 ס”מ גובהו. הפסל הוא של דמות נשית שפורשת את ידיה בברכה. מצחה עטור בכתר של שלושה פרגים. פניה מביעות הרהורים עמוקים או ערפול חושים, כנראה כתוצאה מהשפעת סם קדוש שנרקח מחלב הפרגים. פסל אלת הפרגים התגלה בכרתים, והוא מתוארך למאה ה-13 לפני הספירה, כלומר הוא מן התקופה הטרום-הלנית.
החוקרים עדיין חלוקים בדעתם באשר לתפקידה המדויק של אלת הפרגים, אך ככל הנראה היא היתה אלוהות של שכרון חושים, טשטוש ושינוי התודעה. היוונים חשבו כי בקונטקסט דתי וריטואלי, השפעת סמים נרקוטיים היא מבורכת וחיובית. זאת, מפני שאפשרה לאנשים להיכנס למצבי טראנס ואקסטזה, במהלכם חוו התגלויות אלוהיות או הארות רוחניות.
בכל זאת, רוב בני האדם משתמשים בסמים למטרות הנאה, ולא למטרות דתיות. עד היום מפיקים מן הפרג את אחד מן הסמים הנרקוטיים הידועים ביותר לשמצה: האופיום. כבר בשנת 3400 לפני הספירה גידלו השומרים את “צמח האושר” (papaver somniferum). הם העבירו את רזי הפקת האופיום מן הפרג לאשורים ולבבלים, ואלו בתורם, לימדו את התורה למצרים, שעיבדו שדות אופיום נרחבים סביב העיר תביי.
במאה ה-11 לפני הספירה הביאו הפניקים את הפרגים לקפריסין ולימדו את המקומיים כיצד לגדל פרגים ולהפיק מהם את הסם. הרופא היווני המפורסם היפוקרטס, שחי במאה ה-5 לפני הספירה המליץ להשתמש באופיום כסם הרגעה. מיוון הביא אלכסנדר מוקדון את האופיום להודו ופרס במאה ה-4 לפני הספירה. הקיסר הרומאי מרקוס אורליוס שנולד בשנת 121 לספירה נטל אופיום כדי להתמודד עם הקשיים בשדה הקרב.
בשנת 1020 כתב הרופא היהודי המפורסם אבן סינא כי האופיום הוא החומר החזק ביותר לערפול חושים. מאתיים שנה מאוחר יותר אנו מוצאים עדויות בכתובים לשימוש רפואי נרחב באופיום בהודו. ההודים השתמשו בסם לא רק להרגעה, שיכוך כאבים והרדמה, אלא גם לטיפול באימפוטנציה ומחלות אחרות.
החל משנת 1300 לספירה נעלם האופיום מן ההיסטוריה המערבית. הכנסייה הקתולית ששלטה באירופה ביד רמה בתקופה זו, והפעילה את האינקיוויציה הקדושה אסרה על כל שימוש בסם, שראתה בו מכשיר של השטן. ישנם עדויות כי סוחרים פורטוגלים, בהיותם רחוקים מן הבית הקתולי, עישנו אופיום בים דרום סין בשנת 1500 לספירה. הסינים התייחסו לעישון הסם כהתנהגות ברברית.
עם זאת, דווקא בסין גרם האופיום למלחמות ושינה את מהלך ההיסטוריה. במאה ה-16 החלה סין לסחור עם אירופה. הבריטים, שמרכז האימפריה שלהם היה אז בהודו, קנו מסין תה ומשי בכמויות גדולות ושילמו עבורם במטילי זהב. בשנת 1750 הם הקימו “חברת הודו המזרחית”, שמטרתה לנהל את הסחר בין הודו לבין ארצות אחרות. חברת הודו המזרחית דאגה בעצם לאינטרסי הסחר של האימפריה הבריטית, והיתה גורם מרכזי בהפצת האופיום לסין.
בשנת 1773 הביאה חברת הודו המזרחית 70 טון אופיום מבנגל לסין, והשתמשה בו לתשלום עבור הסחורות, במקום זהב. האופיום היה בעצם אסור בסין באותה תקופה. הקיסר אסר על השימוש בסם כבר בשנת 1729. אך למרות התנגדות הממשל שחשש מהידלדלות מלאי הזהב, הצליחה האימפריה הבריטית להמשיך ולסחור באופיום עד שנת 1839. המונים התמכרו לסם שהציף את המדינה. כשהורה הקיסר להשמיד תיבות אופיום, הטיל הצבא הבריטי מצור על מחוז קנטון ואיים על עיר הבירה בייג’ינג. האימפריה הבריטית טענה כי יש לה זכות לסחור בכל מקום שתרצה, וכי זכותה להפעיל כוח צבאי כדי לפתוח “שווקים סגורים”. כך פרצה למעשה מלחמת האופיום הראשונה.
מלחמת האופיום הראשונה הסתיימה בשנת 1842 עם החתימה על חוזה נאנקינג, שהיווה הפסד צורב לסינים. מלחמת האופיום השניה, שהתרחשה בין השנים 1856-1860 הרחיבה אף יותר את השליטה הקולוניאלית בסין. האופיום המשיך להיות גורם מעצב בחברה הסינית גם במאה העשרים, כשחלק גדול מן האזרחים מכורים לסם ותלויים בו. בשנת 1906 היתה 27% מן האוכלוסיה הבוגרת בסין מכורה לאופיום.
הבריטים לא רק סחרו באופיום, אלא גם השתמשו בו בעצמם. בשנת 1606 הורתה המלכה אליזבת הראשונה לספינותיה לייבא לבריטניה את האופיום ההודי המשובח ביותר. שמונים שנה מאוחר יותר יצר רופא בריטי תערובת זולה של לאודנום, על בסיס אופיום. גלולות הלאודנום המקוריות נרקחו על ידי הפילוסוף והרופא השוויצרי פרצלזוס בשנת 1527. הן הורכבו מתערובת של אופיום, מיץ לימון ותמצית זהב. הלאודנום הבריטי, לעומת זאת, כלל אופיום, עשבי מרפא ויין שרי. הוא היה משכך כאבים חזק וזול, ונעשה בו שימוש נרחב בעיקר בקרב המעמדות הנמוכים.
בשנת 1803 הצליח רוקח גרמני צעיר לזקק מורפיום מאופיום. היה זה האלקלואיד הראשון שהצליח האדם לבודד מצמחים. המדע באותה תקופה חגג את ההצלחה, והכתיר את המורפיום ל”תרופה מאלוהים”. מהר מאוד הצליחו אחרים לבודד אלקלואידים צמחיים נוספים כמו אטרופין, קפאין, קוקאין וכינין. כל החומרים הללו היו חוקיים בבריטניה, ונפוצים מאוד.
הבלש המפורסם שרלוק הולמס של ארתור קונן דויל, למשל, מתואר כשהוא מעשן אופיום להנאתו. אך לא רק דמויות ספרותיות, אלא גם סופרים ומשוררים בעצמם נהגו להשתמש באופיום במאות ה-18 וה-19. תומס דה קווינסי, לורד ביירון, פרסי שלי, סמואל טיילור קולרידג’, ג’ון קיטס, וצ’רלס דיקנס ידועים כולם כצרכני אופיום.
עד מהרה הגיע האופיום גם לארצות הברית. במחצית המאה ה-19 הגיעו המוני מהגרים סיניים לחופי ניו יורק והביאו איתם את האופיום. בערך באותה תקופה החלו הבריטים להבין שהאופיום אינו סם כל כך מושלם ואלוהי. השימוש הנרחב שעשו המעמדות הנמוכים בסם קישרו אותו בדעת הקהל עם פשע ועוני. רופאים זיהו את התכונות הממכרות של האופיום, וגם את הקשר בינו לבין תמותת תינוקות והפלות.
בשנת 1874 זוקק הרואין בסן פרנסיסקו מאופיום וארבע שנים מאוחר יותר אסרו השלטונות בעיר על אחזקת הסם. באותה שנה העבירה גם בריטניה חוק בפרלמנט שמטרתו להגביל את השימוש באופיום. בשנת 1905 נאסרו שימוש ואחזקה של אופיום בארה”ב ובשנת 1923 אסר הקונגרס את כל הסמים הנרקוטיים. שוק שחור למסחר באופיום התפתח, ומרכזו, לא מפתיע, היה בצ’יינה טאון בעיר ניו-יורק.
למרות אי חוקיות הסמים האופיאטים ברוב מדינות העולם כיום, ממשיכות מדינות רבות לגדל שדות פרגים עצומים להפקת אופיום. מגדלת הפרגים ויצרנית האופיום הגדולה ביותר בעולם היא אפגניסטן. מגדלת קטנה הרבה יותר של פרגים לאופיום היא לבנון, ערש האלה עשתרת והאל אדון. במקום בו נהגו לחגוג את פריחת הפרגים האדומים מדי אביב כסמלים של חיים, מגדלים היום פרגים לבנים של שקיעה, ניוון ומוות.
ביבליוגרפיה
Booth, Martin. Opium: A History. St. Martin’s Griffin, 1999
Granfield, Linda. In Flanders Fields: The Story of the Poem. Fitzhenry & Whiteside, 2000
Lucian of Samosata. De Dea Syria. ca.150 BC
Ovid. Metamorphoses (Sacred Texts)