Falero Luis Ricardo, Lily Fairy, 1888, Wikimedia Commons
סיפור על פיית שיניים. מתוך “סיפורי מכשפות לשישי בצהריים”. פרויקט הסיפורת הבדיונית של הקדרה.
אתמול הייתי פיית שיניים. איזו זכות נפלה בחלקי. ברבע לחצות התגנבתי חרש לחדר הילדים. מתחת לכרית המתינה לי שן חלב יחידה, קטנטנה, עטופה במעטפת נייר מצוירת. לצידה המכתב. משכתי בעדינות את פיסת הנייר המקופלת.
לכבוד פיית השיניים שלום. אם אפשר בבקשה לקבל שלושה סוגי פלסטלינה שונים.
אני מחייכת. קלי קלות. בפעם הקודמת הייתי צריכה לחפש בובת חד קרן סגולה עם שיער ורוד, עיני תכלת וריסי כוכבים. המאמץ היה כביר ובסופו הפטירה ילדונת אחת, “לא לגוון הסגול הזה התכוונתי”. לבי נפל אז בקרבי. מה יש לומר. פיות אוהבות בקשות כלליות.
בלי להרעיש. בלי להעיר. תלתלים ג’ינג’יים פרוסים על הכרית. ילדה ישנה. מריחה כמו לחמניה טרייה במאפייה. שלוש קופסאות פלסטלינה קטנות מתחת לכרית. אחת ורודה ונוצצת. השניה שחורה ומגנטית. השלישית שקופה וזהבהבה. המשימה בוצעה. עד השן הבאה.
בבוקר מתרחש הקסם האמיתי. החיוך. העיניים הנוצצות. התום הילדותי. אני רק יכולה לתאר לעצמי איך מרגיש סנטה קלאוס. אני רק פיית שיניים פשוטה, וגם זה רק לפעמים.
פעם הייתי כוהנת גדולה. מכשפה ראשית. ראשונה במעגל. זה היה לפני שנים רבות. הייתי צעירה. הייתי חופשיה. לא היו ילדים ולא היו לי ילדות. מה שהיה לי זה זמן. המון, המון, המון זמן פנוי. אז ניצלתי אותו. התאמנתי ימים שלמים. התאמנתי בעיקר בלילות. התאמנתי בלחשים ובהשבעות, הייתי מצוינת בכישופי יומיום. דברים שכל אחד צריך. מאגיה פרקטית. הצלחתי להוריד גשם כמה פעמים, אפילו.
אנשים התאספו סביבי. נערות בורקות-עיניים, נערים ארוכי-שיער, צעירות בגילי, נשים בגיל של אמא שלי, גברים בגיל של אבא שלי, מהארץ, מחו”ל, מכל מיני מקומות. הם רצו לראות את הדבר בעצמם, לגעת בחלום, לחזות בפלא הזה, של קסם שעובד. וגם לגעת בי. אני הייתי מנהיגה, אבל הייתי גם כלי, והייתי סמל, ובמידה מסוימת, הייתי חפץ. בהתחלה זה היה מעניין, לראות כמה כוח יש לי על בני אדם אחרים. אחר כך לא רציתי יותר. מאסתי בפמליה הסובבת אותי. ביקשתי שיניחו לי לנפשי.
לא הונח לי. ככל שניסיתי להתרחק, כך גברו הניסיונות של אנשים זרים להידחק אל תוך חיי, למעגל המקורבים לי. אנשים העמידו פני חברים. גברים בדו בדיות כדי שאשוחח איתם. נשים העמידו פני מכשפות כמוני. רמזו שיש להן משהו ללמד אותי. לא נפלתי בפח, כמובן, אבל הייתי מנומסת ואדיבה. לא קראתי לאף אחד שקרן בפניו.
זה לקח לי זמן, אבל הצלחתי להרחיק את עצמי מהם. פגשתי איש אחד, והתאהבתי בו. הוא היה חכם, הוא היה יפה, הוא היה מצחיק, והוא חשב שמאגיה זה עניין של ספרי מדע בדיוני ופנטסיה. הוא לא ידע שקסמים יכולים להיות אמיתיים, ואני לא סיפרתי לו מה אני יודעת לעשות. זה לא היה חשוב.
הפסקתי להשתמש בקסם. הפסקתי להתאמן בלחשים ובהשבעות. הנחתי למעגלים החגים סביבי להתפורר. לא הייתי זקוקה להם עוד. האהבה גוננה עליי, האהבה הכילה אותי, ולא היה אכפת לי בכלל אם יורד גשם בחוץ או לא.
כשהחלטתי להתחתן, קיבלתי טלפון משרה’לה, מכשפה אחת מבוגרת, שלימדה אותי פעם דבר אחד או שניים. היא אמרה לי מזל טוב, היא איחלה לי בשעה טובה, והיא הזכירה לי משהו, שבעצם ידעתי, משהו שקראתי פעם, שהיה מבחינתי רק בגדר תיאוריה.
זו לא תיאוריה, חמודה שלי, אמרה לי שרה’לה, וזו לא השערה. זו האמת. את יכולה להתאהב ואת יכולה אפילו להתחתן, אבל אם תלדי ילדים, יאבד לך כל הקסם. שום יכולת מאגית לא תישאר לך, ולא תוכלי להחזיר אותה בשום אמצעי. לעולם. זה לא כמו בטן שטוחה שיש עוד סיכוי אחרי לידה. את תהיה אמא, וזה משהו אחר לגמרי מבחינה רוחנית. אמהות לא יכולות להיות מכשפות. זה או או. צריך לבחור, ואני חושבת, לאור הכישרון היוצא דופן שלך, שאת צריכה לחשוב טוב-טוב לפני שאת בוחרת. ככה אמרה לי שרה’לה.
התעצבנתי עליה נורא. חשבתי שהיא מקנאה בי, רווקה זקנה וממורמרת שכמותה. הפסקתי לענות לטלפונים שלה. לא הזמנתי אותה לחתונה. עשרים שנה לא דיברתי איתה. מן הסתם לא שמעתי בקולה. הייתי בטוחה שהיא טועה. בטוחה. ביהירותי חשבתי שהיא לא מבינה מספיק. שקסם זה כישרון מולד, ושאי אפשר לאבד אותו.
ובכן, טעיתי. ילדתי ארבעה ילדים, בזה אחר זה. בן ובת, ואז עוד בן ועוד בת. בשנים הראשונות לא חשבתי על מאגיה בכלל. שכחתי ממנה. הייתי עסוקה בדברים שאימהות טריות עסוקות בהם. חיתולים, הנקה, שיניים שבוקעות, ועשר אצבעות לי יש, כל דבר יודעות הן. לא כישפתי שום דבר. לא הסתכלתי בלילות על הירח, ולא המתנתי בבוקר לזריחה. שכחתי לחשים שידעתי בעל פה, שכחתי את סדר הפעולות בכישוף, ושכחתי שמות של שדים ורוחות.
אחרי שבע שנים, נתקלתי בבעיה. לא הצלחתי לפתור אותה בשום דרך. הייתי מתוסכלת. החלטתי לנסות כישוף קטן. משהו שיעבוד. כמו שאני יודעת. ובכן, הכישלון היה קולוסאלי. ידיי היו ריקות, מילותיי חלולות, הבל פי יבש. העולם לא הקשיב לי, הרוחות לא שמעו אותי, ושום דבר לא קרה.
ניסיתי אחר כך שוב משהו אחר, ואז עוד פעם. ניסיתי את כל הדרכים שהכרתי. ניערתי את האבק מכל הספרים הישנים. שלחתי את הילדים לסבתא ופיניתי לי יום שלם כדי להתרכז. שום דבר לא עזר. שרה’לה צדקה. איבדתי כל יכולת מאגית שהיתה לי, ולפחות עד היום, לא מצאתי שום דרך לשחזר אותה.
לא באמת חבל לי, ובכל מקרה, את הנעשה אין להשיב. איבדתי את הקסם, אבל הרווחתי ארבעה ילדים. בחרתי נכון. אני נזכרת בימים רחוקים בנוסטלגיה, בחמלה, לפעמים בחיוך. הייתי כוהנת. מכשפה ראשית. ראשונה במעגל. זה היה מופלא וגם בלתי נסבל, וזה נגמר.
היום אני מסתפקת בתפקידי כפיית שיניים. כמה פעמים בשנה, בשעה רבע לחצות בדיוק, אני מתגנבת לחדר הילדים ומחביאה משאלות מתחת לכרית. איזו זכות נפלה בחלקי.