Jean-Léon Gérôme, Venus Rising, 19th Century
סיפור על אלוהימא. מתוך “סיפורי מכשפות לשישי בצהריים”. פרויקט הסיפורת הבדיונית של הקדרה.
יש לי סיפור על אלוהימא, שאין לה אבא ואין לה אמא. היא נוצרה בערבוב של דם רותח עם קצף גלים מלוח, הריונית ועגולה, מתולתלת-שיער, תפוחת-כרס, וארוכת-רגליים. היא ילדה תינוק עגלגל ומושלם ביום שבו היא נולדה בעצמה, ומעולם לא היתה אחרת מאשר אמא ואלוהימא, ככה בלי אבא ובלי אמא.
השיאו אותה בכפייה, ברמייה, ברשעות. כמו מיליוני אמהות אחרות. היא ברחה מבעלה. כמו מיליוני רעיות אחרות. היא ילדה הרבה ילדים וגידלה אותם הכי טוב שהיא יודעת, כמו הרבה נשים אחרות. לא תמיד היא הצליחה עם הילדים שלה, אבל תמיד היא עשתה בשבילם הכל.
בסוף היא מצאה אהבה. הוא היה שזוף עור ושרירי, חסון וחזק, והוא היה הנפש התאומה שלה. היא היתה מאושרת, אבל כולם עשו לה פרצופים. קראו לה בשמות. דיברו מאחורי הגב שלה. גרושה, מופקרת, בוגדת. כל הדברים הרגילים שאומרים.
וכל הזמן הזה היא היתה אלוהימא, עצומה בשמים ומקודשת בארץ.
את הסיפור הזה אני לא מספרת לכל אחד. זה סיפור ידוע. בכל אנציקלופדיה אפשר לקרוא אותו. בערך. בכל אנציקלופדיה אפשר לקרוא מה אומרים עליה. גרושה, פרוצה, בוגדת, קלת דעת, טיפשה. בעיקר טיפשה. אבל היא לא היתה טיפשה. וגם אני לא טיפשה. בין כל האמירות השיפוטיות, והנרטיב המתנשא שלהם, אני שומעת את האמת, ואני מאמינה לה, כי היא כמוני, ואני כמוה. פשוט אמא.
ילדתי חמישה ילדים. שניים מהם מתים. שני הראשונים. כבר חשבתי שהרחם שלי הוא בית קברות לעוברים, עד שנולדתי בתי השלישית, עגלגלה ומושלמת. אומרים שהיא הבכורה שלי, אבל זה לא נכון. היא השלישית. שניים היו לפניה. שניים שמתו.
את הבת הבכורה שלי לא ראיתי כבר חמש שנים. היא נלקחה ממני כשהייתה פעוטה. אישה אחרת מגדלת אותה. אולי הבת שלי קוראת לאישה הזאת אמא במקומי. אולי לא. אינני יודעת עדיין. בקרוב אגלה.
אחרי בתי היחידה, ילדתי עוד שני בנים. תאומים זהים שחורי-שיער וירוקי-עין. נולדו פגים בשבוע 27. שניהם סובלים מפיגור שכלי קשה. שוהים במוסד. מטופלים יפה. שלוש פעמים בשבוע אני נוסעת לבקר אותם. בימי ראשון ורביעי אחרי העבודה, וביום שבת.
החיים שלי סובבים סביב הנסיעות הללו. אין לי יותר מדי מחוץ להן. דירה קטנה שירשתי מסבתא. עבודה לא חשובה בספריית האוניברסיטה. סוזוקי סוויפט ישנה. הרבה מצבות בבתי העלמין בסביבה. אני לבד. חמישה ילדים ילדתי, ולא באמת יצאה לי מזה משפחה. אני אמא, וכמו אותה אלוהימא, גם לי אין אבא ואין אמא. בקושי ילדים יש לי.
שנים התפללתי שהבת שלי תחזור אליי. שאזכה לחבק אותה שוב. רק עוד פעם אחת. ועוד פעם אחת. ועוד. לחבק אותה לנצח, ולא להרפות. התפללתי לשוחח איתה, לשמוע את קולה, להקשיב לה.
לפני שנתיים החלטתי להפסיק להתפלל. הייתי אז בעבודה. שעת בוקר מאוחרת. הספרייה היתה שקטה. ישבתי מעבר לדלפק ובמקום לתקן עטיפות, עיינתי בספר חדש שבדיוק קיבלנו לקטלוג. היה כתוב שם שאותה אלוהימא, שאין לה אבא ואין לה אמא, נכנסה לאיזור הקרבות באמצע מלחמה עקובה מדם, והצילה במו ידיה את הילד שלה ממוות בטוח.
השורות המודפסות ריחפו מול עיניי בספר, וידעתי אז בדיוק מה אני צריכה לעשות. התקשרתי לעורכת דין. עוד באותו היום נפגשתי איתה. היא לא היתה אופטימית במיוחד. לא הבטיחה לי הבטחות. אבל היא כן אמרה שיש מה לעשות, ושהיא תנסה. בשבוע שעבר היא התקשרה אליי. אמרה שהיה דיון בבית המשפט. שיש התקדמות לכיוון חיובי. מילים של משפטנים.
בעוד כמה דקות אפגוש את הבת שלי. לא לבד. הם לא יסכימו. יהיו שם עוד אנשים. פקידים. עורכי דין. עובדות סוציאליות. הם בעיקר יסתכלו על השעון וקצת על הקלסרים שלהם. חצי שעה. לא יותר. זה מה שקיבלתי. בינתיים. אני לא מאשימה אותם. הם פוחדים ממני. חוששים לשלומה של הילדה. בניירות שלהם כתובים כל הדברים שאומרים עליי. הדברים הרגילים. חולת נפש, מעורערת, גרושה.
אני די בטוחה שהיא לא תכיר אותי, הבת שלי. היא היתה בת שנתיים ושלושה חודשים, כשהגיעה גברת צנומה וממושקפת, הרימה אותה בשתי ידיים ולקחה אותה מבלי להסתכל עליי אפילו. אתם זוכרים משהו מגיל שנתיים? אני לא זוכרת שום דבר מגיל שנתיים. למה שהיא תזכור. בטח גם לא סיפרו לה עליי. מה יגידו. שאמא שלה משוגעת? שאבא שלה הפסיכיאטר שעבד באגף הסגור של בית החולים יושב בכלא אחרי הסקנדל? אלו לא סיפורים בשביל ילדים קטנים.
עורכת הדין שלי מניחה זרוע מגוננת על כתפי. הגיע הזמן להיכנס. היא כל כך יפה, עורכת הדין. השיער שלה חום ערמוני עשיר וגולש. תווי הפנים שלה מדויקים. עצמות לחיים גבוהות. שפתיים כמו פרח. האיפור שלה ללא רבב. והבגדים שלה, וואו, אני אפילו לא יודעת איפה קונים בגדים כאלו. אני מסתכלת עליה כי אני מפחדת להסתכל על הדלת. תיכף בדלת תיכנס הבת שלי. פתאום אני מבינה שאני לא מוכנה. שאין לי מה להגיד לה. שאין לה שום סיבה לסלוח לי. אני נבוכה. אני מתביישת בעצמי.
היא נראית בדיוק כמוני. היא מחייכת. היא בכיתה ב’. למחנכת שלה קוראים שושי. לאבא שלה קוראים מושיק ולאמא שלה קוראים נוגה. היא אוהבת סליים ובובות לול. אני לא יודעת מה זה סליים ואני לא יודעת מה זה בובות לול. אני רוצה לבכות. אני רוצה לחבק אותה חזק אבל יושבת קפואה, כי אני לא רוצה להבהיל אותה. איך קוראים לך, היא שואלת אותי. במה את עובדת, היא שואלת אותי. איפה את גרה, בת כמה את, יש לך כלב, יש לך חתול, לי יש חתול. זה נכון שאת אמא שלי?
עורכת הדין היפהפייה שלי שולחת לי מבטים מעודדים. אני נושמת, ואני אומרת, יש לי סיפור לספר לך. את רוצה לשמוע? הבת שלי מהנהנת, ואני מתחילה. יש לי סיפור על אלוהימא, שאין לה אבא ואין לה אמא.
הילדה מקמטת את גבותיה, ואני מספרת לה את הסיפור. לאט. בקפידה. בוחרת מילים כמו היו עגבניות טריות בשוק. אחת-אחת. הכל אפשר לספר לילדים, גם סיפורים שלא מתאימים לילדים. צריך רק לברור את אופן ההתבטאות, להתנסח בזהירות. טוב שאני עובדת בספרייה. קוראת שלושה ארבעה ספרים ביום. להתנסח לפחות אני יודעת.
כשאני מסיימת את הסיפור, כולן בחדר בוכות, חוץ ממני ומהילדה. חצי שעה חלפה. הגיע זמן ללכת. על הקיר לוח שנה מראה את התאריך. חמישה עשר בחודש מרץ. יום של שינויים. בשבוע הבא יתחיל האביב.
הילדה ניגשת אליי. היא כורכת את זרועותיה סביב צווארי ומלטפת לי את השיער. הלב שלי דופק כל כך חזק שלרגע אני חוששת שכולם שומעים אותו. אנחנו נתראה בשבוע הבא, הילדה אומרת לי. אני אביא סליים כדי שתראי מה זה. נשחק ביחד. את לא תאהבי את זה, אני כבר אומרת לך. אמהות שונאות סליים. אפילו אלוהימא היתה שונאת סליים אם היה סליים באולימפוס.