John William Waterhouse, Psyche Opening the Door into Cupid’s Garden, 1904
הסיפור של ילנה. מתוך “סיפורי מכשפות לשישי בצהריים”. פרויקט הסיפורת הבדיונית של הקדרה.
אני רואה אותה כל שבוע בישיבת הנהלה, משועממת וחסרת סבלנות. מתישהו הם מבקשים ממנה לעבור על המאזן. להסביר להם שורה-שורה, כאילו היו סטודנטים לכלכלה שנה א’ ולא מנהלים בכירים במשק, כולם לבושים בחליפות. אם הם היו פותחים את האקסל שהיא שולחת יומיים לפני, הם לא היו צריכים לבקש הסברים, אבל אף אחד לא פותח את האקסלים שלה. חוץ ממני, זאת אומרת. אני מזכירת המנכ”ל, אני צריכה להדפיס את כל הגיליונות בשמונה העתקים, ואז להיכנס איתם לחדר, להתיישב בפינה, להתמזג עם הקיר, ולכתוב פרוטוקול.
היא צעירה ממני, בכירה ממני, מנהלת הכספים של החברה. היא לא מקשיבה לדיון בפרויקט הקידוח. אני מבחינה בה משרבטת קריקטורות בשולי הדפדפת הצהובה שלה. היא מפהקת. החיים שלה אפורים, משמימים, אין בהם ולו בדל של תשוקה. אם היה לה שכל, היא היתה עוזבת את העבודה הזאת. היא מרוויחה פה המון כסף, אני יודעת. עשו עליה כתבה בגלובס לפני כמה חודשים. הם כתבו שהיא מבריקה, שיש לה ראש מתמטי, שהיא גאון פיננסי. הם לא כתבו שהנפש שלה גוססת. את זה רק אני יודעת.
יש לה תואר ראשון כפול בראיית חשבון ובמשפטים, ותואר שני במינהל עסקים. היא משמשת דירקטורית בכמה חברות ציבוריות. מצליחה. משכילה. אני לא בליגה שלה בכלל. לי יש תואר ראשון במדעי הדשא, וגם זה בממוצע נמוך. בכתבה בגלובס כתבו שהתכונה הדומיננטית שלה היא נחישות. להרבה אנשים יש שכל, אבל לא הרבה אנשים יודעים מה לעשות אתו. כתבו שהיתה לה תמיד מטרה אחת מול העיניים. עוד כשהיתה ילדה קטנה החליטה לנצל את השכל שלה כדי לעשות כסף, כמה שיותר כסף.
אני יודעת כמה כסף יש לה. ראיתי את המסמכים של הצהרת ההון. יש לה דירה של שתי קומות המתפרסות על מאתיים מטרים במגדל בתל אביב. בלי משכנתא. נרכשה במזומן. יש לה גם מגרש בקיסריה, שאני לא יודעת למה היא קנתה בכלל. יש לה ארבע דירות להשקעה בארץ, בהרצליה וברמת גן, ובניין משרדים בהמבורג. יש לה כספים שמושקעים בבורסה בניו יורק, ועוד כמה חסכונות קטנים בישראל, מאה אלף פה, מאתיים אלף שם.
היא יכולה לקנות מה שמתחשק לה, חשבתי בהתחלה. אבל עכשיו אני יודעת שלא מתחשק לה כלום. חוץ מהשקעות בנדל”ן היא לא מוציאה את הכסף שלה על שום דבר. אין לה תחביבים. אין לה ריהוט יקר בבית. הכל איקאה. אפילו מכונית היא לא קנתה לעצמה. נוסעת ברכב ליסינג פשוט. מתלבשת בבגדים זולים מקסטרו. לא מאופרת, לא מטופחת, לפעמים אפילו לא לגמרי מסורקת. האנשים מגלובס הלבישו אותה נורמלי. שלחו לה מאפרת ועשו לה פן בשיער. על דפי המגזין היא נראתה מושקעת ואלגנטית. הפוך ממה שהיא נראית במציאות.
אני מוזגת אספרסו רותח לתוך ספל ומניחה אותו לפניה. היא אומרת תודה אבל לא מרימה את העיניים. כשתיגמר הישיבה אני אדבר איתה. אתמול החלטתי. אתפוס אותה במטבחון או באחד המסדרונות. זה חייב להיות מקום ניטרלי. לא במשרד שלה, ובטח לא ליד השולחן שלי, הממוקם במבואה של חדר המנכ”ל. אצלי תמיד הומה אנשים. עוזרים, פקידים, מלחכי פנכה.
בסוף אני תופסת אותה בשירותים. היא שוטפת ידיים, שקועה במחשבות.
“את יודעת שיש עלייך קללה”, אני אומרת.
היא מתבוננת בי. סוף סוף מתבוננת בי, אבל עדיין לא מבינה. חושבת שהיא כנראה לא שמעה טוב. זו תגובה נפוצה למשפט שאמרתי. אני רגילה. אבל אני לא עוצרת. זו ההזדמנות שלי ללכוד את תשומת לבה. לא תהיה לי הזדמנות אחרת.
“מישהו שם עליך משהו. קללה גדולה. כבר לפני הרבה שנים, זה משהו ישן, אבל זה חזק מאוד”.
הגבות שלה מתרוממות, השפתיים שלה מתעקלות בגיחוך. “מה השטויות האלו, לנה”.
“ילנה”, אני מתקנת אותה. “קוראים לי י-לנה. וזה לא שטויות, אני יודעת על מה אני מדברת. פה אני סתם פקידה, אבל בחיים זה המקצוע שלי, האמיתי, מהבית. כמו שאת בכספים ככה אני בקללות.
“טוב, מספיק”, היא אומרת בחדות ופותחת את הדלת כדי לצאת מהשירותים. אני חוסמת את הדרך בגופי, והמבט שלה מתקשח. אני די פוחדת ממנה. יש לה הרבה כוח פה בחברה, אבל אני מתגברת על הפחד. מוצאת אומץ בתוכי. המצפון שלי מייסר אותי כבר שנתיים, מהיום הראשון שלי בעבודה הזאת. אני לא יכולה לתת לה להמשיך לחיות ככה, כבולה בעבותות של קללה קטנונית, משועבדת לקינאה ולצרות עין. מגיע לה יותר.
“חוץ מכסף אין לך שום דבר”, אני אומרת לה בעזות מצח. “אין לך חברות, אין לך חברים, אין לך בן זוג ואין לך ילדים”.
“ילנה!” היא אומרת את שמי, וטון הקול שלה עולה קלות. זו אזהרה, אני יודעת, אבל בכל זאת ממשיכה. אין לי דרך חזרה. כבר התחלתי. אני חייבת להעליב אותה. אין לי שום דרך אחרת לגרום לה להקשיב לי.
“אף פעם לא התאהבת, ואף אחד לא אוהב אותך. אפילו המשפחה שלך לא אוהבת אותך. אבא שלך חושב שאת כספומט, אמא שלך כל הזמן נגדך, אחותך מתנשאת עליך כי את רווקה בת שלושים וארבע, ואחיך הקטן לא מדבר איתך כבר חמש עשרה שנים כי לא רצית להלוות לו פעם כסף לקנות חשיש”.
העיניים שלה נפערות בתדהמה, ואני ממשיכה. “זה מישהי קרובה אליך שעשתה את זה. מישהי שקינאה בך. מבוגרת. ממורמרת. אולי מישהי שהבת שלה בגילך אבל לא מוצלחת כמוך. אולי דודה. אולי שכנה. אם תעזרי לי לזהות מי זאת, אני אוכל למחוק בשבילך את הקללה. יותר נכון לפרק אותה. אני מפרקת קללות. זה המקצוע האמיתי שלי. כמו שחבלן מפרק פצצה”.
היא לא אומרת שום דבר. השפתיים שלה קפוצות. היא כועסת עכשיו. זה ברור. בלי להגיד מילה היא יוצאת מהשירותים וטורקת לי את הדלת בפרצוף.
למחרת אני מקבלת הודעה שייערך לי שימוע. הפרה של הקוד האתי בחברה. מעילה במשרת אמון. עוד כל מיני דברים. המנכ”ל אומר לי שהוא מאוכזב עמוקות.
“מה עלה בדעתך, לנה?”, הוא שואל ולא מצפה לתשובה, אבל אני עונה לו: “י-לנה. קוראים לי י-לנה”.
תוך פחות משבוע אני מוצאת את עצמי מובטלת. שוב מובטלת. אני כבר רגילה.
מוצאת עבודה חדשה. פקידה במכון טסטים. עולם אחר לגמרי. פה אף אחד לא לובש חליפות. אין אקסלים ואין ישיבות הנהלה. יום עובר ועוד אחד, השבועות חולפים, והעונות משתנות. בוקר אחד הטלפון שלי מצלצל. היא על הקו. רוצה להיפגש איתי. אני לא מופתעת.