Briton Rivière, Aphrodite, 1902, Wikimedia Commons
בתקופה ההלניסטית השתנו פניה של ארץ ישראל. בארץ התגוררו יהודים, אשר דבקו במונותאיזם, פלשתים, פניקים, ערבים וכנענים שעבדו מגוון אלוהים, וגם מהגרים חדשים שהגיעו מאסיה הקטנה ומאיי יוון, ועימם, התרבות היוונית. המרחב היהודי בארץ היה מונותאיסטי בעיקרו, אבל מסביב, רחש הפלורליזם האלוהי.
הזמנים היו מורכבים, האוכלוסייה מגוונת, והקבוצות האתניות השונות החליפו רעיונות תרבותיים ודתיים, בעידודם של השליטים ההלניסטיים בארץ, בית תלמי ובית סלאוקוס.
התלמיים והסלאוקים היו ממשיכי דרכו של אלכסנדר מוקדון, אשר כבש את ארץ ישראל מידי הפרסים בשנת 332 לפני הספירה. זמן קצר לאחר ההשתלטות על הארץ, מת אלכסנדר מוקדון בקדחת, וממלכתו העצומה התפצלה בין מספר יורשים.
בתחילה השתלטת על ארץ ישראל תלמי הראשון. תלמי היה בן אצולה יווני מן העיר מוקדון ומצביא בצבאו של אלכסנדר. הוא דאג להפיץ שמועות שהוא אחיו הבלתי-חוקי של אלכסנדר, ולאחר מותו, השתלט על פניקיה, ארץ ישראל ומצרים.
Lord Frederick Leighton, Invocation, 19th Century
חופש דתי ופלורליזם
בית תלמי העניק ליהודים בארץ ישראל אוטונומיה תרבותית. מבחינת התלמיים, היהודים היו אתנוס נפרד, ולכן העניקו להם מגילת זכויות נרחבת, כולל הזכות לאסור על “עבודה זרה” בתחומה, כלומר לאסור פולחן של אלוהים נוספים על יהוה בשטחים של יהודים.
החיים הדתיים של היהודיים התנהלו פחות או יותר על מי מנוחות. המקדש הצנוע ליהוה בירושלים עמד על תילו בניצוחו של כהן גדול, ומועצת זקנים, “גרוסיה”, העלתה מיסים קבועים מאוצרותיו לבית תלמי.
גם שאר תושבי הארץ נהנו מחופש דתי. בארץ היו אז צאצאי כנענים, פניקים, פלשתים וערבים. כיוון שכולם דיברו ארמית, ההבדלים האתניים ביניהם היטשטשו. הם קיימו פולחנים לבעלים ולעשתרת, לאלוהי בבל ולאלוהי מצרים, לדגון אלוהי פלשתים, ולשאר אלוהים הידועים בארץ במשך מאות ואלפי שנים.
התלמים הביאו עמם פולחנים יווניים לארץ ישראל. הם הקימו מקדש לדיוניסוס ולאומנתו האלה ניסה בעיר בית שאן, אך רוב הזמן נמנעו מלהתערב בחיים הפולחניים והתרבותיים של תושבי הארץ, יהודים ופניקים ארמים כאחד, כל עוד קיבלו מהם מיסים בזמן.
הלניזציה ופוליתאיזם
בתום מאה שנות שלטון תלמי, השתנו פניה של הארץ. בית תלמי הפסיד את השליטה על סוריה ופניקיה בשנת 200 לפנה”ס, ולארץ ישראל הגיעו הסלאוקים. הממלכה הסלאוקית, בדומה לממלכה התלמית, היתה ישות מדינית שירשה חלק מן האימפריה של אלכסנדר מוקדון. היא נוסדה על ידי סלאוקוס הראשון ניקאטור, מפקד בצבא אלכסנדר, שמוצאו מאיזו אסיה הקטנה, טורקיה של ימינו.
בשיא כוחם שלטו הסלאוקים על אנטוליה, הבלקן, מסופוטמיה, סוריה, לבנון, ארץ ישראל, ואפילו חלקים מאירן והודו. הממלכה הסלאוקית היתה המדינה הגדולה בשטחה בעולם ההלניסטי, והיא ניהלה מדיניות של הלניזציה, כלומר הפצת התרבות היוונית בקרב כל העמים והארצות שכבשה.
לצורך הפצת התרבות היוונית, הסלאוקים עודדו קולוניזציה מאסיבית של השטחים בשליטתם, ובעקבות כך הגיעו לארץ ישראל גלי הגירה גדולים מן העולם ההלני. התושבים החדשים הגיעו בעיקר באיזור אסיה הקטנה, טורקיה של ימינו, אך גם מאיי יוון הקרובים לארץ ישראל: כרתים וקפריסין.
היוונים התיישבו בעיקר באזור החוף, וייסדו שם מושבות. הם הביאו איתם שפה, תרבות, מנהגים, פולחן, והרבה אלוהים חדשים. הערים הימיות הפכו יווניות כמעט כליל. בדור, שהיתה עיר ימית חשובה ושוקקת עוד מתקופת הברונזה, התגלו צלמיות רבות של אלים ואלות מן הפנתיאון היווני העשיר: אפרודיטה, אֵרוֹס, טיכה, קיבלה, הרקלס, פַּן והסָטִירִים.
אך גם לפנים הארץ הגיעו היוונים. בבית שאן נבנה מקדש לאל זאוס לצד המקדש לדיוניסוס. במערות נחל חרמון התקיימו פולחני מסתורין לאל הרועים והטבע פאן, והמקום שינה את שמו לבניאס. בסוסיתא הוקם מתחם שלם של מקדשים יווניים. בציפורי הוקם מקדש לדיוניסוס, ומתחמים מקודשים נוספים כולל מזבחות הוקמו בעכו, במרשה, בבית גוברין, בעזה, באשדוד ובאשקלון.
Arnold Bocklin, Centaur in the Village Blacksmith’s Shop, 1888
האוכלוסיה הלא יהודית בארץ קיבלה בברכה את האלוהים החדשים מיוון. מקדש רשף בארשף הוקדש מחדש לאל היווני אפולו. מקדשים לאל הפניקי מלקרת (מלך קרת, בעל מקומי בצור) הוקדשו מחדש להרקלס היווני. הבעלים המקומיים, אשר ממילא היו ישויות רוחניות נזילות המשנות את אופיין ותכונותיהן בהתאם לזמן ולמקום, עברו תהליכי סינקרטיזציה עם האלים היווניים. תהליך סינקרטיזציה דומה קרה גם לבעלת/אשרה, ולעשתרת, אשר ספגו לתוכן מאפיינים של אפרודיטה, אתנה, דמטר, ואלות יווניות אחרות.
התיוונות וחילוניות
החיים הפולתיאיסטים העשירים בארץ ישראל בדרך כלל לא נגעו ליהודים. הישוב היהודי בארץ בתקופה ההלניסטית היה נאמן ליהוה ובאופן כללי סלד מכל פולחן לאלוהים זרים. אבל היוונים הביאו איתם יותר מאשר אלוהים זרים. הם הביאו איתם את כל המטען התרבותי העשיר שלהם. דת היתה רק חלק מן המטען התרבותי הזה, ולאו דווקא החלק המשמעותי.
התרבות ההלניסטית, באותה תקופה, שמה דגש על השכלה, מדע, אמנות וספורט. היום היינו קוראים לתחומים הללו “חילוניים”, אם כי, מדובר באנכרוניזם. באותה תקופה היו ההשכלה, המדע והספורט שלובים בחיי הדת.
בעיר יוונית אופיינית (=פוליס) הוקמו כמה מוסדות ראשיים: מקדש, בית מרחץ, תיאטרון, גימנסיון (בית ספר לספורט ולמוזיקה) ואפביון (מוסד חינוכי קדם-צבאי לנערים). היהודים בתקופה ההלניסטית נמנעו מכל קשר עם המקדשים החדשים שהוקמו בערי הארץ, אך רבים מהם נמשכו ליתרונות התרבותיים והחינוכיים של הגימנסיון והאפביון. האוכלוסייה העירונית והמשכילה במיוחד, האליטה היהודית, החלה לשלוח את בניה להתחנך בבתי הספר היווניים אשר הוקמו בירושלים, ולהתמקצע בשפות, מתמטיקה, ספורט, מוזיקה ואמנות.
ההשפעה של התרבות היוונית הביאה גם להתרחקות של אותה אליטה עירונית מן הפולחן היהודי. משפחות עשירות רבות, ובתוכן גם משפחות של כוהנים, לא ביקרו במקדשים היווניים, אבל גם לא ביקרו במקדש בירושלים. הם הפסיקו לשמור שבת, לא הביאו קרבנות בחגים, ובאופן כללי ניהלו חיים נטולי דת.
לאנשים האלו קראו מתיוונים. הם לא היו מתיוונים כי עבדו את זאוס, ולא מפני שבחרו בעבודה זרה, אלא מפני שהעדיפו תרבות חילונית “בינלאומית” הלניסטית, על פני אורח חיים יהודי דתי.
חשוב לומר, שהיו בהתיוונות שטחים אפורים. לא היתה זו חילוניות מוחלטת כפי שאנו מכירים אותה היום. כך למשל, נגרמה מבוכה בעת ארגון משלחת של ספורטאי הגימנסיון בירושלים לתחרויות ספורט בעיר צור. המשחקים היוקרתיים נערכו בשנת 172 לפנה”ס, בנוכחות המלך אנטיוכוס הרביעי, וכל משלחת המשתתפת בהם היתה אמורה להביא עימה סכום כסף נכבד לצורך הקרבת קרבן לאל המקומי של צור, מלקרת/הרקלס.
חברי המשלחת היהודים, על אף שהיו מתיוונים, נרתעו מאוד מהשתתפות בהקרבת קרבן לאלוהים זרים. הם פנו ליאסון, הכהן הגדול המתיוון אשר שלט אז על היהודים בירושלים, וביקשו ממנו כי יאפשר להם להימנע מן העבודה הזרה. לבסוף תרמה המשלחת את הכסף לשיפוץ והרחבה של הנמל בעיר צור.
גם השימוש שעשו המתיוונים בבתי המרחץ אשר צצו בכל מקום בארץ היה תחום אפור שבין קודש לחול. הפעילות שהתקיימה בבתי המרחץ היתה פעילות של חולין, הקשורה לניקיון, לספורט ולתרבות הגוף. יחד עם זאת, בתי המרחץ נחשבו קדושים לאפרודיטה. לא התקיימו בהם טקסים דתיים, לא נערך בהם פולחן, אבל עצם השימוש בהם היה כרוך בהכרה בחשיבותה ובקדושתה של האלה היוונית.
בתיאטרון היווני הוצגו מחזות אשר הציגו את קורות האלים היוונים, או מחזות אשר האלים היוונים היו חלק בלתי נפרד מן העלילה שלהם. ביקור של יהודים בתיאטרון, כלל למעשה, חשיפה בלתי אמצעית לאלוהים נוספים על יהוה. על אף שיהודים לא קיימו פולחן לאלים היוונים, הרי שדמויות האלים הללו, הסמלים שלהם, המיתולוגיה שלהם והשמות שלהם, הפכו לחלק בלתי נפרד מן התרבות של החברה העירונית המשכילה בישראל.
כוח, כסף וקנאות מונותאיסטית
ההתיוונות הפכה למוקד מחלוקת פנימי בקרב היהודים בארץ ישראל, וגרמה לשסעים בין המעמד העירוני, המשכיל והמתיוון לבין המעמד הכפרי, העני יותר, שהתרבות ההלניסטית היתה זרה לו.
מאבקים קשים אף יותר התחוללו בתוך האליטה העירונית, ובמיוחד בין משפחות הכהונה בירושלים. המאבקים נסבו בעיקר על כוח, כסף ושליטה במקדש, אשר באותה תקופה שימש לא רק כמקום פולחן, אלא בעיקר כסוג של משרד אוצר, שבתוכו כספים רבים, זהב וכלים יקרים. בית חוניו (כוהנים), בית בילגה (כוהנים) ובית טוביה (משפחת אצולה מצפון הארץ אשר היו לה נכסים ותפקידים גם בירושלים) נלחמו מלחמות חורמה זה בזה.
בקרב כל המשפחות החשובות בירושלים היו מתיוונים ומתנגדים להתיוונות, אך המשותף לכולן היה שלא בחלו באמצעים בדרכם אל הפיסגה, כולל רצח, שוחד, וניסיונות לחתור תחת השלטון הסלאוקי. קנאות מונותאיסטית, באותה עת, היתה אמצעי בדרך אל השלטון, ולא אידיאולוגיה אמיתית. בעוד האיכרים העניים מיהודה התנגדו להתיוונות ממניעים תרבותיים, הרי שהכוהנים בירושלים התנגדו לה כדי לקדם את עצמם.
על רקע המאבקים הקשים הללו אירעו הגזירות הדתיות של אנטיוכוס הרביעי. אנטיוכוס, שהיו לו בעיות כלכליות קשות וחובות אינסופיים לאימפריה הרומית, איבד את סבלנותו כלפי היהודים בירושלים. הוא חשד שהם מנסים להסתיר ממנו כסף במקדש, לגנוב ממנו כספים אשר מגיעים לו כמיסים, ובאופן כללי למרוד בו. אנטיוכוס החליט לדכא את הרוח היהודית. הוא העמיד פסל של זאוס במקדש יהוה בירושלים, ובכך למעשה טימא אותו. הוא גם העביר שורה של גזירות שמטרתן להשפיל את היהודים ולרמוס את תרבותם.
גזירות אנטיוכוס הקיצו את הקץ במידה רבה על החופש הדתי שנהנו ממנו היהודים בתקופה הסלאוקית, אך הובילו גם למרד החשמונאים המפורסם, ולקרבות המכבים. במשך תקופה של כשמונה שנים נלחמו יהודה המכבי ואנשיו בכוחות של הממלכה הסלאוקית. רובם של הקרבות הסתיימו בניצחון החשמונאים ובשנת 164 לפנה”ס טוהר המקדש בירושלים. בקרב האחרון נהרג יהודה המכבי והמורדים נאלצו לרדת למחתרת. למרות זאת הצליח יונתן המכבי להקים אוטונומיה יהודית תחת הממלכה הסלאוקית ולאחר מכן לבסס ממלכה עצמאית בארץ ישראל, החל משנת 140 לפנה”ס.
החשמונאים שלטו בארץ ישראל כ-80 שנים, ובמהלכן חזר פולחן יהוה להיות מוקד מרכזי ובלעדי של החיים התרבותיים ביהודה. מחוץ לגבולות הממלכה המשיכו להתקיים ערים הלניסטיות שוקקות שאוכלוסייתן פניקית-ארמית ויוונית. בערים הללו התקיימו פולחנים פוליתיאסטיים מקומיים לאלוהויות סינקרטיות. במקביל צצו כיתות יהודיות אשר הציגו אלטרנטיבה רוחנית לפרדיגמה הדתית השלטת בירושלים: האיסיים, הפרושים והצדוקים.
בתקופה החשמונאית המשיכו השפעות הלניסטיות להשפיע על החיים בארץ, בעיקר על האוכלוסייה הלא-יהודית, אבל גם על היהודים. מלכי בית חשמונאי נטלו לעצמם שמות יווניים, ואימצו גינונים ומנהגים הלניסטיים, אם כי כמובן, לא את האלים היווניים ולא את הפולחן ההלניסטי.
ביבליוגרפיה
מזור, גבי. על כפכפים, ג’קוזי ותרבות הגוף והפנאי. בית המרחץ בתקופות הרומית והביזנטית. דבר עבר: עלון רשות העתיקות, גיליון מס’ 14, ינואר 2010, טבת תש”ע
עמבר-ערמון עינת. העולם היווני ומישור החוף הארץ-ישראלי לפני הכיבוש המוקדוני. קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה 116, תמוז תשס”ה, עמ’ 5-30.
רודן, שמעונה. המזל העיר והים. הוצאת נהר. אוגוסט 2014.