שמונים נשים באשקלון: ציד המכשפות היהודי

Albrech Dürer, The Four Witches, 1497, Wikimedia Commons

במאה הראשונה לפני הספירה נתלו 80 נשים באשקלון באשמת כישוף. מי שתלה אותן היה המנהיג הרוחני של היהודים בארץ ישראל באותה תקופה, נשיא הסנהדרין, רבי שמעון בן שטח. אירוע זה הוא אחד מן המקרים הראשונים בהיסטוריה המתעדים ציד מכשפות קלאסי. מתקיימים בו כל המאפיינים המוכרים לנו ממשפטי המכשפות באירופה בתקופת ימי הביניים והרנסאנס ואפילו ממשפט המכשפות בסיילם: האשמת שווא, הפלה בפח, משפט שדה, השפלה ועינוי של הקורבנות, והוצאה המונית להורג.

התחקות אחר דמותו של שמעון בן שטח, צייד המכשפות, מוכיחה בבירור כי תליית המכשפות באשקלון היתה פשע שנאה נגד נשים חלשות, אשר בוצע במטרה להשיג הישגים פוליטיים.

צייד המכשפות היהודי: קווים לדמותו

שמעון בן שטח (120-40 לפנה”ס) היה אחד האנשים החזקים ביותר בשלהי התקופה ההלניסטית בארץ ישראל. הוא היה תנא, סוחר כותנה עשיר, איש משכיל ומיוחס, חלק מהאליטה השלטונית.

אחותו שלומציון היתה נשואה למלך החשמונאי אריסטובולוס הראשון, לאחר מכן ליורשו אלכסנדר ינאי, וברבות הימים הוכתרה למלכה בעצמה. כשהחליט המלך אלכסנדר ינאי לרדוף את הפרושים, ניצלו מביניהם רק שניים מגזר דין מוות: שמעון בן שטח אחי המלכה וחברו הטוב יהודה בן טבאי. אחותו של שמעון בן שטח, המלכה שלומציון, מילטה אותו ואת חברו הטוב למצרים. לאחר מות המלך, עלתה שלומציון למלוכה והחזירה את אחיה מן הגלות.

שמעון בן שטח, איש חזק בעל אופי קפדן, חש עצמו בלתי מנוצח, והחליט להתמנות לאחד מן התפקידים החשובים ביותר בירושלים: נשיא הסנהדרין. עד אז היה מקובל כי המלך החשמונאי משמש גם כוהן גדול במקדש בירושלים. שלומציון המלכה, כמובן, בהיותה אישה, לא הורשתה למלא תפקיד זה. לכן היה חשוב כל כך שאחיה, בשר מבשרה, יתמנה לנשיא, וישמש מנהיג רוחני לעם בשמה.

תקופתם של שלומציון המלכה ושמעון בן שטח נחשבת עד היום לתקופת פריחה בעם ישראל, תקופה של שפע כלכלי ופריחה רוחנית. על התפיסה הזאת מעיב כצל שחור סיפור תליית המכשפות באשקלון.

William Blake, Hecate of the Three Fates, 1795

תליית הנשים (המכשפות) באשקלון: סיפור המעשה

סיפור המעשה מופיע בארמית בתלמוד הירושלמי. אני מביאה כאן את אחד התרגומים המפורסמים שלו לעברית מתוך ספר האגדה של ח”נ ביאליק וי”ח רבניצקי בשינויים קלים:

כשנתמנה רבי שמעון בן שטח לנשיא הסנהדרין, באו ואמרו לו: יש שמונים נשים מכשפות במערה באשקלון.

עמד רבי שמעון בן שטח ביום סגריר וכִינס שמונים בחורים בעלי-קומה ונְטָלָם עמו, ונתן ביד כל אחד כד חדשה וטלית נקיה מקֻפֶּלת בתוכה, וכפו את הבדים על ראשם. אמר להם: אם אצפצף לכם פעם אחת – לִבשו טליתותיכם, ואם אצפצף לכם פעם שנית – הִכָּנסו כולכם כאחד למערה. וכשתכנסו – כל אחד ואחד מכם יְגַפֵף אחת ויַגְבִּיהֶנָה מן הקרקע, שכַך דרכו של מכשף: הגבהת אותו מן הארץ – אינו יכול לעשות כלום.

הלך ועמד על פתח המערה. אמר להן: אוֹיִים, אוֹיִים! פתחו לי, משלכן אני. אמרו לו: היאך באת נגוּב לכאן בשעה זו של גשמים. אמר להן: בין הטִפִּין הייתי מהלך. אמרו לו: ומה באת לעשות כאן? אמר להן: ללמוד וללַמד. וכל אחת מכן תעשה, מה שהיא יודעת. אמרה אחת מה שאמרה – והביאה פת, אמרה אחרת – והביאה בשר, אמרה אחרת – והביאה תבשילין. אמרה אחרת – והביאה יין.

אמרו לו: ואתה מה אתה יכול לעשות? אמר להן: יכולני לצפצף שתיים ואני מביא לכן שמונים בחורים עטופים טליתות נגובות, הם יהיו שמֵחים בכן ומשַׂמחים אתכן. צפצף פעם אחת – לבשו אלו טליתותיהם, צפצף פעם שניה – ונכנסו כלם כאחד.

אמר: כל אחד ואחד יברור בת-זוגו. טענו אותן ויצאו ותְלָאוּן.

אבל התרגום בספר האגדה חסר. הוא לא מספר את ההתחלה. ההתחלה, שמופיעה בתלמוד הירושלמי בארמית, מסגירה כי לא סתם “באו ואמרו” לנשיא הסנהדרין שיש נשים מכשפות באשקלון. וגם לא בדיוק אמרו לו שיש שם מכשפות. מה שקרה זה שתלמיד חכם אחד מן הפרושים הקיצוניים בא לשמעון בן שטח והזכיר לו שהוא הבטיח שאם יתמנה לנשיא, אז יהרוג נשים באשקלון אשר מתנהגות בצורה שאינה מקובלת חברתית. בעקבות הבטחתו זו, תמכו בו הוא ורבו ועוד רבים אחרים.

Henry Fuseli, Die Drei Hexen (The Three Witches), 1783

ההבטחה לבער את הנשים באשקלון היתה למעשה חלק מן המצע הפוליטי של שמעון בן שטח ואחותו שלומציון המלכה התומכת בפרושים. היא ניתנה בפני מנהיג פרושי מסוים בירושלים, שבדיוק נפטר ובמהלך הלווייתו אירע בלבול שציער מאוד את תלמידיו. אחד מן התלמידים הללו, מוכה יגון וכועס מאוד, תבע את עלבונו של הרב המת, ודרש משמעון בן שטח לקיים את הבטחת הבחירות שלו, ולחסל נשים שלדבריו “מחבלות בעולם” ממקום מושבן באשקלון. בסיפור המקורי לא מוזכרות מכשפות. רק נשים. נשים המחבלות בעולם.

האם באמת היו מכשפות באשקלון?

כמעט בטוח שלא. מן המקורות בתלמוד ובפירושים עולה, כי בשולי העיר אשקלון, בתוך מערות נידחות, התגוררה קבוצה של נשים עניות ועריריות. נשים ללא משפחה. נשים שלא הצליחו להתחתן.

על פי מחקרים של בתי הקברות מאותה התקופה אנו יודעים, כי מבחינה דמוגרפית היו אז יותר נשים יהודיות מאשר גברים. נשים היו בשפע, ובזול. מי שהתחתנה כבר לא קיבלה מוהר או נדוניה שעוברת למשפחת המוצא שלה. בתקופה ההלניסטית הומצאה ה”כתובה”, זאת אומרת הבטחה על הנייר לקבל סכום כסף כלשהו, במידה ועניינים ישתבשו בין אישה לבין בעלה. לא כולן באותה תקופה זכו להקים משפחה. היו הרבה רווקות. במיוחד היו הרבה רווקות באיזורים של מיעוט יהודי ורוב פניקי/הלניסטי, כמו באשקלון.

מדוע פרשו חלקן של הרווקות מן החיים בעיר, והלכו לגור ביחד עם אחרות כמותן במערות? ניתן רק לנחש. ייתכן כי מדובר בנשים שנוסף על רווקותן היו “שונות” או “אחרות” גם מבחינות אחרות. פרשנים מודרנים העלו מספר השערות הגיוניות, שלא ניתן להוכיחן לאור שתיקת המקורות הכתובים. ההשערות הציעו כי מדובר היה בלסביות, בבעלות מוגבלות כלשהי, או במבוגרות שלא רצו להיות נטל על משפחתן.

את הנשים הללו הקריב רבי שמעון בן שטח על מזבח השאיפות הפוליטיות שלו. אלו הנשים שהוא מסר כדי לספק את תאוות הדם של הקיצוניים. נשים חלשות, גלמודות, דחויות מן המיינסטרים החברתי, שכל מה שהיה להן זה אחת את השנייה.

John William Waterhouse, Danaïdes, 1903

העיר אשקלון: מעוז הלניסטי עם שורשים פלשתיים

על פי האשמה שהוטחה בנשים האשקלוניות על ידי אותו “תלמיד חכם” ירושלמי, מדובר היה ביהודיות. אבל העיר אשקלון בה התגוררו לא היתה יהודית. היא אפילו לא היתה בשליטה של הממלכה החשמונאית. אשקלון היתה עיר פניקית באותה תקופה. רוב האוכלוסייה שהתגוררה בה היתה לא-יהודית. מדובר היה במובלעת הלניסטית אוטונומית, שכנה של החשמונאים.

העיר אשקלון היא אחת מן היישובים העתיקים ביותר בארצנו. כבר לפני 5000 שנים היה שם כפר קטן, ובתקופה הכנענית היא כבר הפכה לעיר נמל חשובה. בשנת 1150 פלשו לאשקלון גויי הים הפלשתים, שהגיעו מכרתים והאיים סביבותיה. הם שלטו בעיר במשך 546 שנים, והשפיעו השפעה מכרעת על אופיה. גם לאחר שנכבשה על ידי הבבלים, הפניקים, התלמיים והסלאוקים, המשיכה העיר לשמור על שורשיה הפלשתיים, תוך קבלה של פולחנים ומנהגים פוליתאיסטים חדשים.

בתקופה ההלניסטית עבדו באשקלון, אשר שוכנת לחוף הים התיכון, את מרנס אדון הדגים (גלגול של האל דגון), ואת עתרעתה/עתרגטיס (סינקרטיזציה של אשרת-ים הצורית עם אפרודיטה היוונית וככל הנראה גם עם אלת הפריון הפלשתית וחסרת השם הקדומה, שנקראת “אשדודה” בפי חוקרים מודרנים).

כמו כן נמצאו באשקלון עדויות לפולחנים של איזיס ואוסיריס המצרים, ושל שלל אלוהיות הלניסטיות: דמטר ופרספונה אלוהי הפריון, פוסידון אל הים, ניקה אלת הניצחון, טיכה אלת העיר והמזל, פאן אלוהי הרועים והפריון, והרמס אל הכשפים.

בסביבה הההלניסטית רוויית האלוהים והפולחנים הזאת התגוררו במערות 80 נשים יהודיות, עריריות ובודדות. ניתן להניח כי הן נהנו מחופש מסוים לחיות את חייהן. הן לא הפריעו למהלך החיים התקין בעיר כיוון שפרשו למערות, ובכל מקרה אשקלון הפגינה פלורליזם דתי וערכים הלניסטיים שקידשו מיזוג תרבותי.

לרוע מזלן של אותן נשים, לא נשמר קיומן בסוד. הפרושים הקיצוניים מירושלים שמעו אודותן, ובאו בתביעות לרשויות לטפל ב”בעיה”. לא היתה זו תביעה של מה בכך. אשקלון, כאמור, היתה מובלעת אוטונומית עצמאית עם קשרים למצרים ההלניסטית. כדי לרצוח את הנשים במערות, היה צורך לחצות את הגבול של הממלכה החשמונאית, ולפעול “מעבר לקווי האויב” במעין מבצע ביון או משימת חיסול.

Johannes Gehrts, Die Nornen, 1889

אוֹיִים, אוֹיִים! פתחו לי, משלכן אני

לאחר שהבין שעליו לזכות בתמיכתם הפוליטית של הקיצונים בירושלים, שמעון בן שטח לא בחל באמצעים. הוא גייס שמונים בחורים צעירים, נאים ואכזריים ויצא איתם אל מעבר לגבול כדי להפיל בפח את הנשים שבמערות.

איך מרגישות נשים עריריות ובודדות כשמגיע לבקר אותן איש מכובד ומעניין, ואיתו שמונים נערים צעירים ויפי תואר? ולא רק זאת אלא שהוא טוען בפניהן שהוא מכשף, ובא להראות להן דברים מופלאים. על פי סיפור המעשה, הנשים האשקלוניות מגיבות בסקרנות, בהפתעה, וגם בהכנסת אורחים. שמעון בן שטח שואל אותן אילו כשפים הן מסוגלות לכשף, והן בתמימותן, אופות לו לחם, מבשלות לו תבשיל בשר, ומוזגות לו יין.

התודה שהן קיבלו על הכנסת האורחים הנדיבה הזאת היתה מוות. חוליית הצעירים של שמעון בן שטח חטפה את הנשים, וביצעה בהן לינץ’ בתלייה.

שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים

האחראי על הלינץ’, ראש הסנהדרין רבי שמעון בן שטח, לא נענש על ידי הממסד בשלמעשיו האכזריים והנפשעים באשקלון. חבריו בסנהדרין ודורות ארוכים של רבנים אחריהם, התייחסו לפשעיו בסלחנות, ואף ניסו לתרץ אותם בכל דרך אפשרית.

בתלמוד ובמדרשים ניתן למצוא גרסאות מאוחרות לסיפור הנשים האשקלוניות. לגרסאות הללו התווספו פרטים שמטרתם להשחיר את זכרן של הנרצחות, ולטהר את שמעון בן שטח. כך למשל גרסא אחת טוענת שהנשים במערה לא סתם הגישו לשמעון בן שטח לחם, בשר ויין, אלא שמדובר היה בלחם של כסף, יין של זהב, ובשר עשוי נחושת.

פרשנויות אחרות טוענות שבאותה תקופה “היו בנות ישראל פרוצות בכשפים”, טענה שאין לה כל אחיזה במקורות הכתובים או בממצאים ארכיאולוגיים. אם כבר, המקורות מוכיחים שבאותה תקופה מי שעסק במאגיה היו גברים יהודיים מן המעמד הגבוה, כלומר חברי הסנהדרין ותלמידי החכמים בעצמם.

במסכת סנהדרין מנסים חכמי התלמוד להצדיק את הרצח ההמוני, ולהסביר מדוע נשיא הסנהדרין בכבודו ובעצמו התעלם מכל סדרי הדין והחוקים, ולא שפט את הנשים משפט צדק. הם גם מנסים להסביר מדוע בחר שמעון בן שטח להרוג את הנשים בתלייה משפילה, שלא היתה נהוגה באותה תקופה בענישה של נשים.

התשובה של חכמי התלמוד ופרשניהם לכל הבעיות הללו היא שלשמעון בן שטח היה מנדט להרתיע את העם. כלומר, הם מודים בפה מלא שהרצח ההמוני באשקלון היה באירוע לא מידתי, אכזרי, ובלתי צודק, אבל שהם סומכים על איש אליטה כמו שמעון בן שטח שהוא ידע מה הוא עושה. שמעון בן שטח רצה להראות לעם שהוא חזק, שהחוקים שלו ייאכפו במלוא חומרתם, ושגם אם יברחו לארץ שכנה, ויתחבאו במערות, לא יוכלו להתחבא מפני הפרושים שיכפו עליהם חיים לפי הלכות הסנהדרין.

לנשים המסכנות באשקלון לא היה סיכוי מול הרשע הזה. הממסד הרבני, עד היום, מקדש את שמעון בן שטח כמנהיג גדול, ומוקיע את האשקלוניות כמכשפות, תואר אשר מודבק תדיר לנשים אשר לא מוצאות חן בעיני הממסד הגברי.

Peter Nicolai Arbo, Åsgårdsreien, 1872

שמעון בן שטח היו ידיו חמומות

הממסד היהודי לא העניש את שמעון בן שטח, אבל נשיא הסנהדרין שילם מחיר אישי כבד על הקנאות הדתית והאכזריות שהפגין. בתלמוד הירושלמי מפורט כיצד “סיעת ליצנים” העלילה על בנו של שמעון בן שטח שביצע רצח, ובחלק מן המקומות נאמר, כי מדובר בעצם בקרוביהן של המכשפות מאשקלון.

אבל לנשים באשקלון לא היתה משפחה. הן היו עריריות. הן גרו במערות כי לא היה להן בית. אם כן, מי אלו אותם קרובים אשר פתאום מופיעים בירושלים, המרוחקת מאשקלון, ומצויה בכלל במדינה אחרת ממנה? רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר לא בקרובים אמיתיים של “המכשפות”, אלא באויבים פוליטיים של שמעון בן שטח, אשר גם להם הודבקה האשמה בכישוף.

שמעון בן שטח היו ידיו חמומות. באה סיעת ליצנים ואמרה, הבה נטקס עצה ונעיד על בנו, ונהרוג אותו. העידו עליו, ונגמר דינו ליהרג. כאשר עמד ליהרג, אמרו לו, אדון, שיקרנו. רצה אביו להחזירו. אמר לו, אבא אם ביקשת לבוא תשועה על ידך, עשה אותי כאסקופה.

סיפור זה מדגים שוב מי היה שמעון בן שטח: פוליטיקאי מחושב, קר לב ואכזר. מתנגדים פוליטיים שלו העידו עדות שקר כדי להפיל את בנו בפח. לא היתה להם כל כוונה שהבן ימות בפועל. הם בסך הכל רצו להראות לנשיא הסנהדרין, שעדים יכולים לשקר. שאי אפשר פשוט להרוג שמונים נשים מסכנות על סמך האשמה של מישהו.

זה לא מוצא חן בעיני בנו של נשיא הסנהדרין. הוא מחליט שהמתנגדים לאביו לא יקבלו את מבוקשם, ולא יצליחו להוכיח שום דבר במעשיהם. הוא מעדיף להקריב את חייו, לצאת להורג, ולא לתת ליריבים הפוליטיים של משפחתו את תענוג הנצחון.

עם מותו של בן הנשיא, הפסידו הנשים האשקלוניות גם את הסיכוי לקבל מעט צדק לאחר מותן.

אוּגוּלוּ-בוּהוּ-בוּהוּ-בוּהוּ!

סיפור מותן של הנשים האשקלוניות הצית את דמיונם של יהודים וישראלים רבים במהלך הדורות.

הפזמונאי דן אלמגור כתב שיר בנושא, אשר הולחן על ידי שלמה וילנסקי והושר על ידי רחל אטאס. בשיר מתוארות הנשים האשקלוניות באופן המזכיר פחות את הסיפור התלמודי, ויותר את המכשפות התיאטרליות במחזה מקבת’ לשייקספיר.