Lawrence Alma Tadema, Spring, 1894, Wikimedia Commons
האידים של מרס יירשמו לעד בהיסטוריה האנושית כיום שבו נרצח יוליוס קיסר, מנהיג הרפובליקה הרומאית, בשנת 44 לפני הספירה. אבל לאידים של מרס יש היסטוריה מעניינת יותר ומורשת פוליתאיסטית עם משמעות עונתית.
האידים של מרס (Idus Martiis) היו מועד רומאי חשוב שצוין בחמישה עשר במרץ. בתקופות קדומות יותר, כשלוח השנה הרומאי היה ירחי, חגגו את האידים של מרס בירח המלא של החודש הראשון באביב. היה זה יום חג גדול.
בעצם, היה זה היום שציין את תחילת עונת האביב ברומא העתיקה וגם את השנה החדשה. בלוח השנה הגרגוריאני שאנו משתמשים בו היום, מרץ הוא החודש השלישי בלוח השנה, אבל ברומא העתיקה, הוא היה החודש הראשון.
אף על פי שנקראו על שם מרס אלוהי המלחמה, האידים של החודש הראשון היו קדושים ליופיטר, ראש הפנתיאון הרומאי. הכוהן הגדול ליופיטר, פלמן דיאליס, העלה קורבן אילים וכבשים לאלוהיו בתום תהלוכה מרשימה ברחובה הראשי של רומא שנתקרא “הדרך הקדושה” (Via Sacra). לאחר הקורבן יצאו המוני העם לחיק הטבע וערכו פיקניקים עליזים, מלווים בשירה ונגינה לכבוד אנה פרניאה, אלת מעגל השנה.
בתקופות מאוחרות יותר, בזמן האימפריה הרומית, החלו בתאריך זה חגיגות מסתורין למגנה מאטר, האם הגדולה, גלגול רומאי רשמי ומכובד של האלה הפראית קיבלי מאסיה הקטנה. הטקסים הדתיים שהמחיזו את המיתוסים של קיבלי ואטיס התקיימו לאורך שבוע. לאחר טקסי ההמחזה צוינו שלושה ימי אבל על מות האל אטיס, ולבסוף, כמובן, חגיגת גדולה של האלוהות שמתעוררת ביום השוויון האביב, 21 במרץ.
הטקסים למגנה מאטר מזכירים את פולחני האביב הפניקיים לכבוד אדון ובעלת-גבל, ואת החגיגות היווניות של אדוניס ואפרודיטה. בעצם, בכל רחבי אגן הים התיכון העתיק ניתן למצוא את אותו המיתוס בגלגולים שונים: אל הצמחים מת בחורף. אלת האדמה ממתינה לו, ולבסוף הוא מתעורר באביב וכולם שמחים ומאושרים.
גם בישראל מתעורר הטבע בסוף פברואר ובתחילת מרץ. אפשר לקרוא לו אדון אם רוצים, ואפשר לקרוא לו אביב. בשדות ארצנו אפשר לראות את דם הפרגים, כלניות בשלל צבעים, מרבדים צהובים של חרדל וסביון מנוקדים בכחול תורמוס ההרים. כל הורדניים פורחים, מהשקדייה המיתולוגית ועד לאחרון השזיפים. אם היה החורף גשום במיוחד, תהא גם הפריחה עזה אחריו.