Evelyn De Morgan, Hope in the Prison of Despair, 1887, Wikimedia Commons
הזמר משה פרץ נידון לעבודות שירות עקב הרשעתו בעבירות מס באוקטובר 2016 והכריז: “נראה שהכל מאת השם יתברך. אני בנאדם מאמין”. בטור ביקורת בעיתון “הארץ” מתרגם רוגל אלפר את דבריו: “אלוהים סידר לי עבודות שירות” ומתעצבן: “השיגעון הפרימיטיבי הזה נחשב כיום לחילוניות בישראל: פרץ לא חובש כיפה”.
אלפר צודק. בשנים האחרונות מעמיקה ההדתה של הישראלים, אך במקביל משנה הדתיות את פניה.
פעם היה נוהג ישעיהו ליבוביץ להסביר: “אלוהים הוא לא קופת חולים”. הוא ביטא בכך את התפיסה היהודית כי יש לעבוד את אלוהים לשם העבודה עצמה ולא לשם קבלת פרס כלשהו. הקדוש ברוך הוא, אלוהים היהודי, הוא לא בעולם אלא נמצא מעבר לעולם ומעבר לצרכים ולאינטרסים של אדם פרטי כלשהו.
תפיסה זו תפסה לה אחיזה במחשבה היהודית כבר בתקופת שיבת ציון ובית שני, אך ביתר שאת בימי הביניים. היהדות הפסיקה להאמין ביהוה, האל השבטי הקדום שזרח מן המדבר והוליך את בני ישראל לארץ המובטחת, ובמקומו קידשה דמות של “הקדוש ברוך הוא”, אלוהות כל-יודעת, כל-יכולה, שנמצאת מעבר לזמן ולמקום ולתפיסה האנושית.
בשאלת ההשגחה הפרטית נחלקו ההוגים היהודיים והרבנים במשך הדורות ובשורה התחתונה, היהדות מעולם לא היתה חד משמעית בשאלה, האם לקדוש ברוך הוא אכפת באופן אישי מכל אדם ואדם, אבל כנראה שלא.
זה לא פשוט להאמין באלוהות טרנסצנדנטית שכזאת. אלוהות שאין לה פנים, אין לה דמות, ואין אפשרות להסתכל לה בעיניים ולהסביר לה איפה כואב לנו בחיים האלו, ומה הנפש שלנו צריכה. לא שאנחנו לא רואים את הצורך באלוהים שמסתכל על התמונה הגדולה ודואג לאנושות בכללותה וליקום כולו, אבל אנחנו בני אדם, ובני אדם הם יצורים שזקוקים לאהבה, ולהבנה, ולאלוהים שיכול לעזור להם. אישית. פרסונלית.
אני כאן היום כדי להזכיר: לכל תרבות פוליתאיסטית עתיקה היה אלוהים שתיפקד בתור קופת חולים. ליוונים היו את אלוהי הריפוי אסקלפיוס, אפולו, היגיאה, פנקיאה ואפיונה. לאצטקים את אל הרפואה אישטילטון. במצרים העתיקה היתה סחמת אלת הרפואה. לבבלים היה את האל נמטר ואסופה מרשימה של רוחות ושדים מחוללי מחלות ומרפאי מחלות, ואצלנו בכנען רשף מארסוף, ואשמון, שבתקופה ההלניסטית נקראה בשם המגניב למדי “בעלת אסקלפיוס”.
ולכל תרבות עתיקה היה גם אלוהים שביכולתו לסדר עבודות שירות במקום כלא. ברוב המקרים היו אלו אלוהים כתוניים, אפלים, של רוע ושל שאול תחתיות. הרי מי כבר מבקש להתחמק מעונש מאסר? רק אנשים אפלים ורעים, שמתפללים לאלוהים אפלים ורעים. את הדוגמא המפורסמת ביותר לאלוהים שמסדרים עבודות שירות אפשר למצוא בלוחות הקללה מהעת העתיקה, שם כיכבו האלוהויות הכתוניות הקטה, פרספונה, הרמס וסת’, אבל גם שדים יהודיים למכביר.
רוגל אלפר מלגלג: “אפשר להניח שפרץ תינה צרותינו באוזני האל וישמע האל שוועתו ויקל בעונשו. האל יודע מי זה משה פרץ. מכיר אותו. דואג לו. אכפת לו ממשה פרץ. הוא אלוהים אבל יש לו זמן לטפל בבעיות של משה פרץ.”
ואני שואלת את השאלה הקבועה שלי: כשאתה אומר “אלוהים”, למי מהם אתה מתכוון?
האלוהות היהודית המקובלת, זאת שהיא מעבר לזמן וליקום ולאינטרסים הפרטיים שלי או שלכם או של משה פרץ – היא לא האלוהות של הדתיים החדשים במדינת ישראל. רוגל אלפר מתבלבל וקורא למשה פרץ “חילוני” כי אינו חובש כיפה, אבל משה פרץ אינו חילוני. משה פרץ, כפי שצוטט לעיל, הוא אדם מאמין. במה הוא מאמין? בדיוק באלוהים שאינו טרנסצנדנטי, שאינו מעבר לזמן, אינו מעבר ליקום, ולגמרי לגמרי אינו מעבר לאינטרסים הפרטיים שלי או שלכם, או של משה פרץ.
מגמת ההדתה (המדאיגה, האיומה והאלימה) בישראל מתרחשת בד בבד עם שינוי עמוק בהגדרה של האלוהות היהודית. לא עוד אלוהים מופשט ומרוחק, אלא אלוהים פרסונלי, שלוקח את הרעיון של השגחה פרטית לאקסטרים.
השינוי הזה לא מתרחש בחדרי העבודה האפלוליים של הפילוסופים והאקדמאים. זה שינוי שורשי שמגיע מלמטה. מהאנשים. גראסרוטס פר אקסלנס. לא פוסקי הלכה מגדירים את השם יתברך, בורא עולם. לא רבנים ולא מנהיגים רוחניים. מגדירים אותו המאמינים שלו, חלקם חובשי כיפה, אבל רובם גלויי ראש.
אז מבחינת משה פרץ הוא מרכז היקום, ואלוהים הציל אותו מעונש מאסר על ידי זה שסידר לו עבודות שירות. מבחינתי גם אני מרכז היקום ואלוהימא מצילה אותי כל יום מדבר פעוט אחר. בחיי. היא נפלאה שכזאת. שנינו מאמינים באלוהויות שנמצאות פה איתנו, אינן מצויות מעבר לזמן או לגבולות החומר, ובטח שאינן נמצאות מעבר לאינטרסים פרטיים.
אני מודה בפה מלא שאני פוליתאיסטית באמונותיי. ומשה פרץ? הממ. מאמין בשם יתברך ולא חובש כיפה.
רוגל אלפר כותב: “השאלה הדתית הכי חשובה בישראל היא: כמה ישראלים מאמינים באל שמשגיח עליהם השגחה פרטית? אל שקובע את מהלך חייהם באופן דטרמיניסטי (“הכל מלמעלה”, “אללה הוא אכבר”), שמתערב באופן פעיל בקורותיהם, ששופט ומעניש ומתגמל אותם, שעליהם לעשות מאמץ לשאת חן בעיניו ולשדלו לשעות לבקשותיהם, שהם מסוגלים לתקשר עמו באמצעות תפילות ולבקש ממנו דברים כמו רפואה שלמה ופרנסה טובה וניצחון במלחמה (“בעזרת השם”), ושנותן להם סימנים באשר לכוונותיו?”
וואלה, גם אני הייתי רוצה לדעת.