Evelyn De Morgan, The Storm Spirits, 1900, Wikimedia Commons
תהלוכות הפרכטן העתיקות בזלצבורג הפכו בימינו לאטרקציה תיירותית, המעודדת תושבים, אך בעיקר אורחים וזרים, לבזבז עוד ועוד כספים בחנויות לקראת חג המולד. בעבר, אך לפני 100 שנים, היתה להן מטרה אחרת לגמרי.
ילדים עניים ויתומים חבשו מסכות עם קרניים מעוקלות, שיניים ארוכות, זקנים ארוכים ופנים מעוותים. הם לבשו תחפושות שעירות של חיות-אדם, והפכו לפרכטן: שדים. בראשם עמד קרמפוס, השד המכוער והמבעית ביותר. הילדים התרוצצו בכל רחבי העיר בתחפושות, גוררים אחריהם שלשלאות ברזל כבדות. הם לא בידרו את העוברים והשבים בתקופת חג המולד. הם לא צולמו על ידי צופים נלהבים. הם לא היוו אטרקציה תיירותית. אם נקרא מישהו בדרכם, הם הצליפו בו בכוח בשלשלאות הברזל.
למה? כדי להעניש כל אדם ואדם בקהילה על מצבם, על עוניים, על עליבות חייהם, על סבל בית היתומים, על היעדר אוכל, ועל היעדר אהבה.
תהלוכת הפרכטן הרשעים, המצליפים בשלשלאות ברזל בעוברים ושבים היא מסורת אלימה ונוקבת באזורים מסויימים באוסטריה, שוויץ ודרום גרמניה. ביסודה עומדת ההנחה, כי על כל אחד מאיתנו מוטלת החובה לדאוג לילדים עניים, לפרנס יתומים, ולחזק את החלשים. ואם הגיעה תקופת החגים ועדיין מלאים הרחובות בילדים עניים, הרי שנכשלנו, ומגיע לנו עונש. ואזי, זכותם של אותם ילדים עניים ויתומים לעבור ברחובות ולנהוג בנו ביד קשה.
אם תזדמנו פעם לזלצבורג או מינכן בתקופת חג המולד, ותראו את השחקנים המקצועיים המחופשים לקרמפוסים ופרכטן במרכזי הקניות, זכרו את השלשלאות שנעלמו מידיהם. זכרו את הדברים שלא נאמרים עוד, את המילים שהושתקו. זכרו שיש עדיין ילדים עניים ואומללים בעולם, ויום אחד הם עוד יופיעו, לתבוע מאיתנו את עלבונם.