היום הצלחתי סוף סוף לבקר בתערוכת “עולמות הגוף” של גונתר פון האגנס, שמציגה עכשיו במוזיאון הלאומי למדע בחיפה. המקצוען ואני קפצנו לשם כבר ביום ראשון, אבל תור של 45 דקות לכרטיסים בקופות, ועוד שעת תור בכניסה לתערוכה עצמה שלחו אותנו לחפש ארוחת צהריים במקום השכלה אנטומית. היום הגענו קצת יותר מסודרים. הצטיידנו בכרטיסים שנרכשו מראש באינטרנט, ועמדנו “רק” 25 דקות בכניסה.
בפנים: גופות שלמות ופעורות בשלל תנוחות, ספורטיביות או הומוריסטיות. איבריהן גלויים, שלמים, או פרוסים לאורך ולרוחב ובאלכסון. גופות על שריריהן ושלדיהן, אבל בלי שומן, כי המסו אותו בתהליך השימור בפלסטיזציה. ריאות, לב, כבד, כליות, קיבה, ומעיים. דומים להפליא למרכולתם של הקצבים באטליז הקרוב למקום מגוריכם. יש רקמות שמזכירות לי את נתחי הפרגיות שניקיתי וצליתי אתמול לארוחת צהריים, ואני חושבת לעצמי, אנחנו בעלי חיים. עשויים בשר.
ועוד בפנים: שרירים, עצמות, גולגלות, כלי דם ועצבים, איברים בריאים וחולים, ריאות מפוחמות של מעשנים, כבדים חולים ומכווצים, לבבות קרועים, מוח מדמם של אדם שעבר שבץ מוחי. ואני נזכרת באבא שלי, ואומרת למקצוען, אבל הדימום של אבא שלי לא היה כמו של האיש הזה. של אבא שלי היה בגזע המוח, ואני מצביעה על המגרעת בפרוסת המוח הנחה מעדנות תחת הזכוכית, על המקום שממנו נכרת גזע המוח של איזה איש, לפני שהפכו אותו למוצג.
אנחנו רואים איברים פנימיים חתוכים לרוחבם ולאורכם. אדם שלם פרוס לכל אורכו לחתיכות רוחביות כמו שחותכים סטייק עוף. סטייקים אנושיים תלויים מהתקרה בעזרת חוטים ומסמרים. פין גברי פרוס לשניים.
גופה אחת אוחזת בידו של השלד שהיה שייך לה. יחד הם נראים כמו זוג חברים שיוצאים לטיול.
ועוברים יש בתערוכה. הרבה עוברים. לפחות אחד לכל שבוע הריון. גם לקטנטנים ביותר, באורך סנטימטר בערך, יש כפות רגליים, וכפות ידיים, ואצבעות. לגדול ביותר, בשבוע הריון מאוחר יחסית, יש כבר שיער, ותווי פנים ברורים, והבעה של… נזקקות אני חושבת. ככה אני פירשתי את זה לפחות.
כשיצאנו החוצה אמרתי למקצוען שחבל שאת השומן ממיסים בתהליך שימור הגופות. דווקא הייתי רוצה לראות איך נראית מבפנים הרקמה הזאת שאני נלחמת איתה כל יום.
גם אני בשר. הלב שלי בשר והמוח שלי בשר, ועל זה חשבתי אתמול. חשבתי שאין מסתורין בלי בשר. וגם חשבתי שיש מסתורין גדול ועצום בבשר. לא רק בבשרן של מכשפות, גם בבשר של פרות. גם בצלי כתף.
הקצב באטליז מוסר לי נתח ארוז היטב ועד שאני מגיעה הביתה, נקווה דמו בתוך השקית. אני שוטפת אותו במים ומניחה אותו בקערה. אני יוצקת שמן זית ומעסה אותו לתוך הנתח ברוך ובתשומת לב כמו היה הבשר מאהב מופלא.. אני מרפדת אותו בשום ובתבלינים ואני צולה אותו, על כל מיציו שפעם נתנו לו חיים, אבל עכשיו יהיו לי לאוכל, וייתנו לי חיים.
האומניבור הוא הומו נקאנס. אדם הורג. אנחנו הורגים כדי לאכול בשר, והבשר שלנו… הבשר שלנו הוא טאבו. אף אחד לא אמור לאכול אותו. אבל הוא עדיין בשר, והחלקים הפנימיים שלנו נראים כמו מוצרים סטנדרטיים באטליז.
היו ימים שכתבתי על הכושרות והסנוניות המתעופפות באוויר ומופיעות בחלומות, אבל עכשיו אני כותבת על המסתורין שבארוחת הצהריים, על המסתורין שבכבד, בשרירים שהופכים לאומצות, ובגזרים והלפתות שגדלים באדמה, וקיימים כאן ועכשיו, בזמן יקיצה.
עכשיו זה זמן יבשה, וחיי ארציים מתמיד. אני שוזרת מחרוזות שום טרי ותולה אותן על הדלת, קולפת תפוחי אדמה לפירה, צובעת משקופים בטורקיז, משרטטת אותות הגנה על הדלת בשמן זית, סוחטת לימונים למשקה קיצי מרענן, משקה עציצים, מאכילה את העורבים והצוצלות בגינה, פולה קרציות מאוזנו ש להכלב, שוברת ציפורן ועוד ציפורן, ולבי, משאבת בשר ודם, עולה ומלא על גדותיו.