Sleepy Hollow. Tim Burton. USA, 1999.
סליפי הולו של טים ברטון הוא סרט מקסים, משעשע, רומנטי ומכושף אודות המאבק בין הרציונל לבין המאגי.
John Quidor, The Headless Horseman Pursuing Ichabod Crane, 1858
הבמאי טים ברטון (ביטלג’וס, בטמן, כוכב הקופים) מבסס את הסרט על “אגדת סליפי הולו” המצמררת של הסופר האמריקאי וושינגטון אירווינג. הסרט כמעט ואינו נאמן כלל למקור הספרותי המרתק, אלא מבוסס עליו בצורה חופשית בלבד. למעשה זוהי יצירה עצמאית מסנוורת ומהממת עם אוירה מסתורית וסצינות מטלטלות.
בשנת 1799 נשלח השוטר איכבוד קריין מן הכרך ניו יורק לעיירה סליפי הולו כדי לחקור שרשרת של מקרי רצח מחרידים. הרוצח, פרש שחור חסר ראש, על פי תיאוריהם של התושבים המקומיים, נוהג להגיע בדהרה פראית, לכרות את ראשיהם של קרבנותיו ולשוב בסערה אל מעמקי היער האפל שבפאתי העיירה.
איכבוד קריין, איש מדע וממציא של מכשירי מעבדה מוזרים, מסרב להאמין בתחילה לאמונות הטפלות של אנשי סליפי הולו. אך עד מהרה הוא נשבה בקסמיה של קטרינה ואן טסל, נערה יפהפייה שלמדה את סודות הכשפים מאימה שהלכה לעולמה. אט אט נפרשים בפני איכבוד קריין סודותיה של סליפי הולו. את הפרש חסר הראש הוא רואה במו עיניו, כמו גם שאר מראות ותופעות שאינן עולות בקנה אחד עם ההיגיון המדעי. קמעות הגנה, עין רעה, נבואות מבעיתות, מכשפות זקנות ונקרומנסיה מבלבלים עליו את עולמו. למעשה, סיפור הפרש חסר הראש של סליפי הולו הוא סיפור של מאבק המיתוס בהיגיון, הכשפים והמדע, הרגשות והקפדנות.
אך מאבקו של איכבוד “הרציונלי” הוא מאבק אבוד. בחלומותיו הוא נזכר באמו, “ילדת טבע” כפי שהוא מתאר אותה. למעשה, גם אמו, כמו קטרינה ואן טסל ועוד נשים בסליפי הולו, היתה מכשפה שחיתה בצילם של כוחות הטבע הקסומים. אהבתו וגעגועיו של איכבוד לאמו גורמים לו לנטוש למעשה את הרציונל וללכת בעקבות המיתוס. רק כשהוא נכנע לרגשותיו ולפחדיו, מצליח איכבוד למצוא את הרוצח ולפתור את תעלומת הפרש חסר הראש.
וגם רגעים הומוריסטיים יש במאבק האיתנים הזה. סצינות עריפת הראש המבהילות הן ניגוד מרהיב לרומן האהבה הענוג שפורח בין איכבוד לקטרינה. מירנדה ריצ’רדסון כרגיל מבריקה בתפקיד ליידי מרי ואן טסל וג’וני דפ, הלוא הוא איכבוד, משעשע עד דמעות בנוירוטיות שלו. איכבוד נוטה להתעלף או לנוס על נפשו כשהוא רואה דם או צריך להתעמת עם עולם הרוחות. בדיוק מה שמצופה מאיש מדע הגיוני כביכול. מעשיה של המכשפה הזקנה בבקתה שביער הם קריקטורה פראית ששמה ללעג את הפחד האנושי ממכשפות ואנשי העיירה מציגים את חוסר האונים הנוגע ללב של בני האדם אל מול כוחות חזקים מהם, בין אם אלו כוחות רוע אנושי, או כוחות מיתיים ומאגיים.
אך גם ההומור הוא הומור מקברי בעיקרו. “סליפי הולו” הוא סרט אפוף אוירה קודרת ולעיתים מבעיתה. מועקה מלווה את ההתרחשויות, כיאה לסרט אימה. רק הסצינות המתארות את כישופי הטבע של קטרינה ואן טסל ואמו של איכבוד הם רגעים של יופי וחסד, המדגימים את הקשר שבין הרגש, האמהות והאהבה לבין הטבע כמקור אלוהי.
ובעיניי, זה לב לבו של הסרט: אומנות הכישוף כחוט מקשר בין העניינים שבלב לבין היקום וכל ברואיו. כישוף, על פי הסרט הזה, הוא הדרך ליצור אהבה, להגן על האהבה ולהניח לה לנצח.
עוד אודות אגדת סליפי הולו והפרש חסר הראש