אומברטו אקו. שם הורד. תרגום: עמנואל בארי. הוצאת זמורה ביתן, 1998.
Portrait Of A Monk Of The Benedictine Order Holding A Skull, Sir Antony van Dyck, 17th Century
אומברטו אקו, פרופסור באוניברסיטת בולוניה באיטליה כתב ספר שיצית את דמיונו של כל חובב מאגיה וכשפים.
שם הורד הוא רומן בלשי המתרחש במנזר בנדיקטיני במאה ה-14. רבות נכתב על הספר, שהוא מלאכת מחשבת של חידת רצח השזורה במארג המשחזר את התרבות הנוצרית בימי הביניים. היצירה של אקו נותחה מבחינה הסטורית, תאולוגית, רומנטית ובלשית. נכתבו עליה מאמרים, עבודות דוקטורט וביקורות. בקורסים מסוימים באוניברסיטאות היא נחשבת קריאת חובה. גם סרט הוליוודי בכיכובם של שון קונרי וכריסטיאן סלייטר הופק על בסיס הספר.
לב לבה של החידה הבלשית בשם הורד היא הספריה שבמרכז מצודת המנזר. בספריה מבוך של חדרים נסתרים, מדפים על מדפים ואלפי ספרים נדירים, האוצרים בתוכם ידע וחוכמה. בימי הביניים סברה הכנסיה הקתולית כי יש לפקח על הידע ולאסור גישה אליו לציבור הרחב. בהתאם לכך, הספריה במנזר היא סודית. רק לשני נזירים יש גישה אליה ותפקידם, בעיקר למנוע גישה לספרים “אסורים”. הסודיות, האיסורים והמאבק להשגת הידע בכל זאת, יציתו את דמיונו המלומד המאגי. המאגיה, הלוא, היא דרך חיים השואפת ללמוד את החוכמה הנסתרת, הסודית, האצורה בין השאר, בספרים אסורים.
מהם ספרים אסורים? כל תלמיד מאגיה יחייך לעצמו חיוך קטן וסודי למקרא השאלה. גם היום, במאה ה-21, שיא עידן הידע והאינפורמציה, עדיין יש אנשים שמסתובבים עם אצבע זקופה על שפתיים קפוצות: “ששש….זה סוד! אסור!”. כשהייתי בת 16 נקש על דלת בית משפחתי איש חרדי נכבד למראה. הוא ביקש תרומה עבור ארגון כלשהו ולאחר שקיבל מאבי מעט כסף, העניק לנו כסגולה ספר קטנטן עטוף בניילון. בעוד הוא מפטפט עם אבי על השגחה עליונה, פתחתי את עטיפת הניילון והתחלתי לדפדף בספרון. האורח נזעק. “זה לא בשבילך! אסור! רק לרבנים מעל גיל ארבעים מותר לקרוא את הספר”. אני חייכתי אליו חיוך מתוק, חיכיתי שיעזוב ואחר כך נכנסתי למיטה עם זכוכית מגדלת והמשכתי לקרוא. זה היה ספר הקבלה “רזיאל המלאך”, אבן הדרך הראשונה במסע שלי אל רזי המאגיה.
פיקוח על מידע לא מוגבל לכנסייה הקתולית או ליהדות השומרת מכל משמר על רזי הקבלה. כמעט כל המסדרים המאגיים ואסיפות הכישוף שומרים בקנאות על גוף הידע שלהם ומגנים עליו בשבועות, בנדרים ובאמצעים רוחניים. התיאוריה של המאגיה מפרטת הרבה סיבות טובות לשמירה על סודיות, מהן סיבות פרקטיות ומהן סיבות אתיות. אך מעבר לנימוקים “הרשמיים” לשמירה על סודיות מאגית, ישנה עוד סיבה בסיסית אחת להנחת האצבע על השפתיים באימה: דוקטרינה. הכתבים המאגיים, בהיותם כתבים פילוסופיים, סימבוליים ותאולוגיים, חושפים את הקורא למגוון רעיונות מהפכניים. כמעט אף פעם הם לא עולים בקנה אחד עם הרעיונות המונותיאיסטיים המקובלים, לא אלו היהודיים ולא אלו הנוצריים. חשיפה לספרים אסורים כמעט תמיד תערער את האמונה של הקורא, היא תנער אותו משלוותו, תרעיד את עולמו ולא תניח לו לעולם לשוב ולהאמין בדוקטרינות רשמיות, שחיברו אחרים. אין פלא, אם כן, שיש המתעקשים להרחיק נערות בנות 16 מספרים שכאלו!
נחזור לשם הורד. לא אגלה את פתרון חידת הרצח. מספיק לומר שכמה מן הרעיונות האסורים המפורטים בספר נטועים היטב בתרבויות הפוליתאיסטיות שהכנסייה הנוצרית ביקשה לקעקע ולעקור מן השורש. וגם התייחסויות לרוב לספר “חזון יוחנן” המיסטי מן הברית החדשה יש שם, ואזכורים קודרים וכבדי ראש לגרימוארים של חותמות שלמה.
אך לא רק הספריה על ספריה הסודיים היא מקור עניין לעוסקים במאגיה. במנזר הבנדיקטיני שבו מתרחשת העלילה יש גם הרבריום, המאפשר הצצה אל עולם הפשע ועולם הרפואה של ימי הביניים. יש בו צמחי מרפא, עשבים הלוצינוגנים ותרכובות צמחים רעילות. מה עוד צריכה מכשפה?
שיצודו אותה, כמובן. מנזר, קתוליות וימי ביניים בלי ציד מכשפות – זה לא הולך. וגם בשם הורד יש לנו נערה כפרית מפתה ופרקטית, עלובה וחזקה כאחד. היא כמובן לא מכשפה, אבל בימי הביניים כל נערה שכמותה היתה חשודה אוטומטית. ואכן היא מתוארת, בסופו של עניין, כשליחה של השטן, שבאה כדי להדיח ולנסות את פרח הנזירים הצעיר.
והשטן עצמו, האנטי כריסטוס, מתואר כמפלצת דמונית מזרת אימה, עם עין אחת מלאת דם ועין אחת ירוקה. תיאור דמוני מיסטי זה, אגב, מופיע בספר החיצוני “חזון אליהו” ומקורו יהודי דווקא. בשם הורד, אם כן, פועלים יחדיו רעיונות נוצריים, יהודיים ופגניים. הנצרות מושלת בכיפה מעל פני השטח, רעיונות יהודיים מחלחלים מתחת לאדמה ופילוסופיות פגניות סגורות מאחורי מנעול ובריח בתוך הספריה.
שם הורד הוא אחד הספרים המרתקים ביותר שקראתי מימיי. הוא מותח, מאתגר ומשעשע אינטלקטואלית. הוא מכיל הררי התייחסויות לכתבים מאגיים, ליצירות פילוסופיות ולרעיונות תאולוגיים. ובשורה התחתונה, יש ביכולתו ללמד על המיסטיקה הנוצרית והיחס שלה לרעיונות דתיים אחרים לא פחות מאשר כל ספר עיון שהוא.
מומלץ:
לקורא האינטלקטואל, לתלמידי מאגיה, למכשפות ולכל אדם בעל נשמה יתירה.