(1) השאלה החשובה היא לא אם יש אלוהים, אלא מה זה אלוהים. כבר כמעט עשור שהדיון בשאלת קיום האל משעמם אותי, מהרבה סיבות. בעיניי הוא מסיט את נקודת הכובד מעניין הרבה יותר מהותי: מה זה אלוהים בכלל, מי זה אלוהים, ואיפה הם. הסירוב המוחלט שלי בשנים האחרונות להשתתף בדיונים ופאנלים בשאלת קיום האל הוא בעצם מחאה נגד הניסיון האתאיסטי להכתיב את סדר היום בעניינו של אלוהים.
סיבה נוספת לכך לכך שהדיון בשאלת האל משעמם אותי היא שהוא יוצא מנקודות הנחה מונותאיסטיות, בדרך כלל נוצריות, ולפעמים יהודיות או מוסלמיות. (2) בעצם, הדיון בשאלת קיום האלוהים לא מאוד רלוונטי לתפיסות פוליתיאסטיות. הדיון מדלג על השאלה החשובה יותר “מה זה אלוהים” וקופץ למסקנות פזיזות, ולרוב שגויות. כל הטיעונים המכחישים את אלוהים בעצם מכחישים אלוהים מסוג אחד, מתוך רבבות סוגים שקיימים עבור הפוליתאיסטים.
וגם נדמה לי, (3) שאחת הסיבות לכך שהחברה שלנו נמצאת בשפל מוסרי כה עמוק היא שלרבים מאיתנו אין אלוהים, במובן העגתי והבסיסי ביותר של הביטוי. יש הרבה אשמים. המגזר הדתי שהמאיס על רוב הציבור את אלוהים היהודי. רעיונות חילוניים. התגברות האינדיבידואליזם. בשורה התחתונה, לרבים מאיתנו אין אלוהים, שום אלוהים מכל האלוהים שניתן לבחור מהם. להווי ידוע, שאני חסידה גדולה של תפיסת האלוהות באדם, אך לאחרונה התעוררו בי הרהורי כפירה רבים, ואני נוטה לחשוב, שבאופן עקרוני חובה שיהיה לאדם, או אפילו לחברה בכללותה, מקור מוסר חיצוני כלשהו, וכי האלוהות הפנימית (או המוסר הפנימי) לא מספיקה כלל וכלל על מנת לתמוך בחיים בריאים, יציבים, ומתחשבים בזולת.