Thomas Couture, Jeune Femme Cousant, 1870
עוץ לי גוץ לי (או בשמו המקורי, רומפלשטילצכן) הוא סיפור תמוה. הוא מתרחש בממלכה שבה אין שמות לאנשים. המלך נקרא מלך, האיכר נקרא איכר והכובסת נקראת כובסת.
באותה ממלכה מתרברב בפני המלך שבתו החיננית יכולה לטוות זהב מקש. למה לטוחן להגיד דבר אידיוטי כזה למלך? לא ברור. המלך, אולי כדי להעניש את הטוחן על רברבנותו, מוביל את הנערה לטירה שלו עם ערב, נועל אותה בחדר עם גלגל טוויה וערימת קש, ומודיע לה, שאם בבוקר לא תהיה שם ערימת זהב, הוא יערוף את ראשה. המסכנה יושבת שם בחדר החתום בטירה ומתחילה לבכות, חסרת אונים אל מול ערימת קש ענקית.בממלכה בלי שמות לאנשים, הוא בעצם מלמד אותה להכיר את עצמה, להכיר את הסובבים אותה, לתת שמות לדברים ולאנשים, ואולי, מתישהו, גם לתת שם לעצמה.
לפתע, כדרכן של אגדות, מופיע אישון (כך בתרגום שלונסקי, במקור של האחים גרים: “איש קטן”) ומציע לעזור לבת הטוחן. הוא, מסתבר, דווקא כן יודע איך לטוות זהב מקש. ומה הוא מבקש בתמורה לעבודת טוויה כזאת כל הלילה? את אבזם החגורה המוזהב של בת הטוחן. אבל אם הוא יכול לטוות זהב מקש, מה יעזור לו האבזם העלוב שלה? לא ברור.
ובכן, בת הטוחן נותנת לאישון את האבזם, הוא טווה את הקש לזהב כל הלילה, בבוקר מגיע המלך, רואה את ערימת הזהב, מתלהב, ובמקום לשחרר את בת הטוחן, מכניס אותה עם ערב לחדר יותר גדול עם ערימת קש גבוהה יותר. ושוב בלילה מגיע האישון ומציע לעזור. מה הוא רוצה בתמורה? את טבעת הזהב שקיבלה בת הטוחן בירושה מאמא שלה שמתה, והיא אפילו יותר דקה ועלובה מהאבזם של הלילה הקודם. בלילה השלישי כבר אין לבת הטוחן חפצי זהב לתת לאישון בתמורה לעבודתו, אז היא מבטיחה במקום זאת את בנה בכורה.
המלך, בטוח שתפס לו את המציאה הגדולה ביותר בממלכה, מתחתן עם בת הטוחן. שנה שלמה עוברת והוא לא שם לב שהבחורה הפסיקה לטוות קש לזהב. תמוה משהו, שהרי זאת הסיבה שהוא התחתן איתה מלכתחילה. בסופו של דבר יולדת בת הטוחן בן למלך, והאישון מופיע שוב, תובע את התשלום על ערימת הזהב של הלילה השלישי. “רק אם תקראי בשמי”, הוא אומר לה, “אוותר על התינוק שלך. בניגוד לאחרים בממלכה, לי יש שם. יש לך שלושה ימים לגלות אותו”.
בת הטוחן שולחת שליח לחפש שמות בכל הארץ. השליח חוזר ביומיים הראשונים עם שמות מוזרים להפליא, אבל אף אחד מהם אינו שמו של האישון. רק ביום השלישי שומע השליח את האישון שר לעצמו שיר ביער “שמי הוא רומפלשטילצכן”, ומדווח למלכתו.
כשמופיע האישון לקחת את התינוק, קורה משהו מעניין. בת הטוחן היבבנית וחסרת האונים שלא יודעת לטוות קש לזהב פתאום מקבלת אישיות. האימהות הופכת אותה ללביאה לוחמת. היא משתעשעת עם האישון וסונטת בו! “שמך היינץ? לאאאאא. שמך קונץ? לאאאאא. שמך רומפלשטילצכן!”. האישון מתפקע מעצבים. “שד גילה לך את הסוד! שד גילה לך את הסוד!”, הוא קורא בהתרגשות , רוקע ברגלו, מותיר חור ענקי ברצפה (ואני חשבתי שהוא איש קטן, ולא טרול אימתני) ואז מתעופף משם דרך החלון בתוך מצקת של מרק.
כאשר מאשימים אותי כי החלומות שלי פשטניים מדי, אני נזכרת ברומפלשטילצכן: אותו סיפור לא ברור אודות בת הטוחן והאיש הקטן. סיפור, שעבורי לפחות עוסק בעצם באישה צעירה שמנסה לחיות חלום של מישהו אחר, עד שהיא מתפכחת.
“הבת שלי יודעת לטוות זהב מקש!”, אומר הטוחן, ובתו לא מתווכחת איתו. אם אבא אמר שהיא יכולה, ואם זה גם מה שהמלך רוצה, אז היא מעמידה פנים. טווית זהב מקש היא הסטנדרט שמעמידים בפניה להצלחה. גם הטוחן וגם המלך בעצם מוסרים לנערה מסר: מי שיודעת לטוות זהב מקש היא אישה מוצלחת, כשרונית, ממומשת. וכך, מוצאת את עצמה הנערה נעולה בחדר אפל בטירה זרה, כשחרב הגרדום מונחת על צווארה. היא מוקפת בערימות של קש, ואין לה שמץ של מושג מה לעשות איתן. היא חסרת אונים. היא בוכה. כשמופיע האישון, היא לא מבקשת ממנו שילמד אותה את סוד הטוויה. היא ממשיכה להתנהג בחוסר אונים טיפוסי. למרות שהיא מודעת לסטנדרט ההצלחה שהעמידו בפניה, היא לא נוקפת אצבע כדי לרכוש את הכישורים הדרושים להתמודדות איתו. במקום זה, היא מוכרת את הדברים היקרים לה ביותר, תמורת היכולת ליצור מסכה של שקר והעמדת פנים של הצלחה. וזה עובד. המלך מתחתן איתה. היא יודעת לטוות זהב מקש הרי!
ורומפלשטילצכן? הוא משת”פ. נראה אישון קטן ובלתי מזיק, אבל רקיעת רגל אחת שלו יכולה לזרוע הרס בחיי האנשים שעבורם הוא יוצר מסכת שקרים. לרומפלשטילצכן אין שום אינטרס שבת הטוחן באמת תעמוד בסטנדרט ההצלחה המקובל. הוא רוצה שהיא תמשיך להיות חלשה ותלויה בחסדיו. האגדה לא מספרת בדיוק מה הוא עושה באבזמים, טבעות ותינוקות, אבל תודו שזה לא נשמע טוב. המזל של בת הטוחן הוא שיש לאישון פה גדול. גלי את שמי, הוא אומר לה, וכך תצילי את חייך ואת חיי בנך. בממלכה בלי שמות לאנשים, הוא בעצם מלמד אותה להכיר את עצמה, להכיר את הסובבים אותה, לתת שמות לדברים ולאנשים, ואולי, מתישהו, גם לתת שם לעצמה.
לשמות יש כוח. למילים יש כוח. לא לחינם אומרים שהודאה בבעיה היא השלב הראשון בפתרונה. ולא לחינם מתחיל כל מונולוג אישי בקבוצות תמיכה לאלכוהוליסטים אנונימיים במשפט: “קוראים לי X ואני אלכוהוליסט”. מילים יוצרות מציאות. הן גם יוצרות זהות. בת הטוחן מגיעה לשלב שבו היא יכולה להרשות לעצמה לומר: “אני בת הטוחן שהפכתי למלכה. אין לי שמץ של מושג איך טווים זהב מקש ואני גם לא רוצה לדעת, כי זה לא מעניין אותי בכלל. מעניין אותי רק להיות אמא לתינוק הזה, ואתה מר רומפלשטילצכן המשת”פ יכול ללכת לחפש את החברים שלך”.
לא פשוט להגיע למצב הזה, בו אנו מרשים להשליך מאחורי הגו את אמות המידה החברתיות המקובלות להצלחה ולאושר. זה אפילו עוד יותר קשה אם שכנענו את עצמנו במשך שנים רבות שאמות המידה האלו דווקא מתאימות לנו. היו לי חלומות בעבר ואיני חולמת אותם עוד. ברור לי שאני לא צריכה לחיות חלומות של מישהי אחרת, גם אם המישהי הזאת היתה פעם אני.
אנשים משתנים. גם חלומות משתנים. Panta rhei. מה לעשות? להכיר את עצמי. כל יום מחדש, להתבונן במראה ולערוך היכרות מחודשת עם האישה שמשתקפת ממנה, כי בכל יום מופיעה שם מישהי אחרת. בכל יום לבחון את החלומות ולהחליט מחדש מי אני, מה אני רוצה, ומה זה אומר שאני צריכה לעשות. היום, בוקר יום רביעי בחודש נובמבר, אני בוחרת להיות פשוטה. לנשום עם אור ראשון, לברך על הגשם, לכתוב כל היום, לרקוד בערב, ולכשף בלילה. לקרוא איזה ספר, להקשיב לפסקול המחזמר “יוסף וכתונת הפסים”. ואם זה הופך אותי לפשטנית, אז זה בסדר גמור מבחינתי, כי תחכום הוא חלום של מישהי אחרת, לפחות עד מחר.