John William Waterhouse, Astarte Syriaca, 1845
Stephanie Budin. The Myth of Sacred Prostitution in Antiquity. Cambridge University Press (January 14, 2008). ISBN-10: 9780521880909
קשה להתרגש מספרי היסטוריה מודרניים. הם כתובים בעגה אקדמית כבדה, עמוסים לעיפה במובאות ומראי מקום, וצריך לצלוח עשרות ולפעמים מאות עמודים לפני שמגיעים לאיזשהו בדל של שורה תחתונה או מסקנה, וגם אז, לא בטוח שתהא זו מסקנה מרעישה או חותכת.
ובכל זאת, הנה הספר הזה העיף לי את המוח.
כל חובב או חוקר של תרבויות המזרח התיכון ואגן הים התיכון יודע, כי נשים מתרבויות פוליתאיסטיות בעת העתיקה נהגו למכור את גופן בעבור כסף, שנמסר אחר כך לכוהנים במקדשים. הדבר מוצג כעובדה שאין עליה עוררין, וההיסטוריון הרודוטוס בדרך כלל מוזכר כמקור ראשוני לטענה.
סטפני בדין, חוקרת לימודים קלאסיים, טענה כבר בשנת 2006 כי התיאוריות על קיומה זנות מקודשת בעת העתיקה אינן מחזיקות מים. בספר הזה היא מרחיבה את הטיעון, ממסמרת אותו במסמרות, ואגב כך שוטחת כתב אישום חריף כנגד הממסד האקדמי, אשר במשך מאות שנים תמך בתיאוריות בדויות ושקריות, מבלי לבדוק את עצמו כראוי. מהרודוטוס ולוקיאנוס ועד החוקרים המודרניים, אף אחד לא יוצא טוב מהספר הזה.
הספר לא קצר. 11 פרקים ו-348 עמודים של מחקר טקסטואלי מעמיק אודות הרעיון וההיסטוריה של זנות מקודשת, המקורות, הפרשנויות, העדויות, התרגומים והנסיבות.
בשורה התחתונה, אומרת בדין, ואי אפשר שלא להסכים איתה אחרי שקוראים את הספר, זנות מקודשת לא התקיימה מעולם בעולם העתיק. באף מקום. לא במסופוטמיה, לא בפניקיה, לא בסוריה ולא בכנען. לא, גם לא בקורינתיה היוונית. למעשה, הניתוח שלה לטקסט של פינדארוס בהקשר זה פוקח עיניים במיוחד.
בדין טוענת כי הסיבה להפצתו של השקר היתה לבזות תרבויות זרות. “אצלם” יש זונות במקדש. הדת “שלהם” כל כך מופקרת, עד שכל נשותיהם זונות במקדשים לפחות פעם אחת בחייהן, ושאר טענות פנטסטיות ומופרכות, שאין להם אחיזה בממצאים ארכיאולוגיים, או בכתובים היסטוריים אמינים.
למעשה, בדין מראה כי הטענות הללו מופיעות לראשונה ביצירות סאטיריות, ואצל כותבים שאמינותם מפוקפקת. חוקרים מאוחרים ומתרגמים בינוניים נכשלו להבין את ההקשר של הדברים, והציגו אותם כעובדות. חוקרים שבאו אחריהם הסתמכו על “העובדות”, וכך נוצר מיתוס מפואר ושקרי אודות נשים הזונות במקדשים.
ישראליות כמוני אינן יכולות שלא להיזכר ב”עשתורת”, שמה המעוות של אלת הכוכב עשתרת, אשר בינה לבין בושת וזנות, אין ולא כלום. ובכל זאת, כך הציגו אותה סופרי התנ”ך, וכך ממשיכים לכתוב אותה ולהציג אותה גם היום, בטעות או בזדון.
אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, הרגשתי חובה לקרוא ביקורות אודותיו. תיארתי לעצמי כי תהיה תגובת נגד חריפה אל מול הטענות מרחיקות הלכת שמציגה סטפני בדין.
ואכן, לא חסרות ביקורות נרעשות. ועם זאת, כולן עסוקות בהזדעזעות מכך שאישה צעירה מעזה לפקפק בהרודוטוס בכבודו ובעצמו, שהטון בו נכתב הספר מתנשא ויהיר (מה שנכון), ושהכותבת היא פשוט חצופה. אף אחת מן הביקורות לא מתמודדת, כראוי או שלא כראוי, עם הטענות הענייניות של בדין בספר.
בשורה התחתונה, הגברת המתנשאת ככל הנראה צודקת.
לא היו זונות מקדשים במסופוטמיה. לא בכנען. לא בפניקיה. לא בסוריה. לא ביוון.