Sir Lawrence Alma Tadema, A Harvest Festival, 1880
כולנו למדנו, כבר כשהיינו פעוטות, שהעם היהודי חוגג את חג הסוכות לזכר הסוכות בהם ישבו בני ישראל כשיצאו מארץ מצרים. הבעיה היא, שזה לא נכון. בני ישראל לא ישבו בסוכות כשיצאו מארץ מצרים. הם נדדו במדבר. נוודים במדבר לא נסחבים עם קרשים כבדים או ענפים לסכך, והם לא בונים סוכות. הם מקימים אוהלים.
פרשני התנ”ך הכירו בבעיה הזאת, שאינה בלתי בולטת לעין, במיוחד לאור העובדה, שההסבר למקורו של החג, שמופיע בספר ויקרא, מופיע בשורה האחרונה, כמו נכתב בדיעבד, במטרה לכסות על אופיו המקורי של המועד הקדוש, ולטשטש את סיבתו המקורית המופיעה קודם:
“וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיהוָה. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ כָּלמְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהוָה, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהוָה עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְהוָה וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּלנִדְבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיהוָה. אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת וְעַרְבֵי-נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים. וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ. בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם“(ויקרא כג, לג-מג).
איך להתמודד עם הבעיה?
חלק מן הפרשנים הקאנוניים טענו כי הסוכות לא היו סוכות של ממש בכלל, אלא מטאפורה לענני הכבוד האלוהיים שסוככו על ישראל במדבר. אחרים אמרו שהסוכות נבנו לא במדבר, אלא עם הכניסה לארץ והפיכתם של בני ישראל הנוודים לחקלאים כדי שתשמשנה מגורים זמניים או חלל עבודה חקלאי לעובדים בקטיף היבול האחרון של הקיץ בשדות.
הפרשנות הטרום-יהודית
אבל חז”ל אינם הפרשנים היחידים של התורה והמסורה, ויש הסבר נוסף לחג הסוכות, שרמז אליו ניתן למצוא בתפילה המסורתית שנוהגים לומר ביציאה מהסוכה עם תום החג, בהעריב הושענא רבא, ממש לפני חג שמחת תורה:
“יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, כְּשֵׁם שֶׁקִּיַּמְתִּי וְיָשַׁבְתִּי בְּסּוּכָּה זוּ כֵּן אֶזְכֶּה לְשָּׁנָה הַבָּאָה לֵישֵׁב בְּסֻכַּת עוֹרוֹ שֶׁל לִוְיָתָן“.
לויתן הוא אל טבע כנעני פראי בדמות (כמה מפתיע) היונק הימי הגדול ביותר לויתן. הוא אל מימי המעמקים הקדומים, פניו הסוערות והנוראיות של אל הים. מה הוא עושה כאן, ומה הקשר שלו לחג הסוכות?
את התשובה ניתן למצוא בסיפור המיתולוגי הידוע אודות עלילות בעל, אל הגשם הכנעני, אשר התגלה בחורבות העיר הכנענית אוגרית.
אם נקרא את עלילות בעל בעיון, נראה כי בניית סוכה בסתיו, בעת אסיף תבואת הארץ, כפי שכתוב בספר ויקרא, היא למעשה שחזור חגיגי וטקסי של מיתוס בניית הארמון של האל בעל, המהווה טקס מאגי להורדת גשמי ברכה.
אך לפני שנעיין בטקסט המיתולוגי, שווה להציץ בטקסט אחר מן האתר הארכיאולוגי של העיר האוגרית. לוח KTU 1.23 כולל הוראות פולחניות לטקסי השנה החדשה, אשר נערכו בסתיו. בשורה 19 כתוב, כי ביום הראשון לירח ראש יין (המקביל לא’ תשרי אצלנו, ראש השנה) יש לבנות על גגו של המקדש הראשי בעיר “שתי מושבות עלים מרובעות”, כלומר שתי סוכות, לשימוש פולחני על ידי הכוהן הגדול ומלך העיר.
בתוך מושבת העלים, הכהן הגדול הקריב קרבנות, נסך את היין הראשון של השנה על המזבח, טבל ענפי ערבה במים והיכה בהם, ובגדול – התפלל לגשם. למה דווקא בסוכה? כפי שנראה, הסוכה היתה ארמונו הקדוש של האל בעל, מרחב סימבולי המדמה את העולם הפיזי. עם היכנסו לשם, ביקש הכהן הגדול לפגוש את אלוהיו בביתו.
המקור המיתולוגי לבניית סוכות בחודש הראשון בסתיו
על פי המיתולוגיה האוגריתית, האל הראשון נקרא אל-עליון. הוא משל בשמים, ואשתו אשרה משלה בים המלוח. את המלוכה על הארץ הוא ביקש להעביר לאחד מילדיהם. הבן ים ביקש לעצמו את המלוכה בארץ. אחיו הצעיר בעל החליט להתנגד לו, והרג אותו בעזרת כלי נשק קסומים שחישל עבורו כושר וחסיס, אל האומנויות.
הריגתו של ים יצרה משבר מים, כיוון שהוא היה לא רק אלוהות של הים המלוח (כבן בכור של אמו) אלא גם אלוהות של מימי המעמקים, הנחלים והאגמים, המשמשים לשתייה ולחקלאות. כדי להפוך לשליט האמיתי של הארץ, בעל היה צריך לספק מים חיים עבור הצמחייה, בעלי החיים ובני האדם.
בן בריתו הנאמן של בעל, האל כושר-וחסיס, ייעץ לו לבקש רשות מאל-עליון לבנות לו ארמון בשמים כדי לפתור את בעיית המים. לאחר מסע שכנועים וחנופה שכלל גיוס קואליציה משפחתית של אמא אשרה והאחות הצעירה ענת, מתקבל האישור של אבי-האלים, והארמון נבנה מחומרים יקרים: כסף וזהב, ארזי הלבנון, אבני לפיס לזולי כחולות, אבל גם עשבים ריחניים וצמחים בעלי ריח ניחוח ייחודי.
“בלי פתחים פן יעלה מוות בחלון”, מבקש בעל מכושר-וחסיס, האמון על מלאכת הבניין כשהוא רואה את כל העשבים והענפים האמורים להפוך לגג הארמון. בעל חושש בעצם מהשתלטות של אח נוסף, אל המוות, על המלוכה בארץ, אבל כושר-וחסיס מסביר לו שאין כזה דבר ארמון אלוהי בלי פתחים. מטרת הפתח היא לאפשר לגשם, לטל, ולשלג לחדור פנימה. הארמון הוא בעצם כדור הארץ בזעיר אנפין, והפתח שלו הוא המקום דרכו נכנסים מים, חיים, גשמי ברכה בפרט, וטוב אלוהי בכלל.
כשנכנס בעל לארמון, הוא הפך למושל הארץ האמיתי, המסוגל להשיב רוח ולהוריד גשם, ולתת טל ומטר לברכה על פני כל האדמה.
בחזרה לחג סוכות
הסוכה (“מושבת עלים”) שנבנתה על גג המקדש הכנעני בחודש תשרי (“ירח ראש יין”) היתה למעשה שחזור ריטואלי של הארמון של בעל: ארמון שיש לו פתחים דרך הסכך, המאפשרים לגשם להיכנס. הסוכה הכנענית לא היתה עשויה מכסף או מזהב, ואף לא מאבני לפיס לזולי. חומרים יקרים אלו נועדו לפאר את מלכותו של בעל בסיפור המיתולוגי ותו לא. החומרים החשובים באמת, החומרים המאגיים להורדת הגשם וזימון המים החיים — היו העלים, העשבים, והצמחים בעלי הניחוח, ומהם נבנתה הסוכה.
הסוכה היהודית היום מארחת בתוכו עשבים וצמחים מאגיים ספציפיים: פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות וערבי נחל. היא גם עדיין כוללת פתחים לגשם. למעשה, בלי פתחים נאותים בסכך שיאפשרו לאור הכוכבים (ולגשם) להיכנס, הסוכה לא תיחשב כשרה. מעניין, כי בעוד מושבת העלים הכנענית נבנתה בא’ תשרי, חג סוכות היהודי זז שבועיים – לתאריך בו יש הרבה יותר סיכוי לקבל את הגשם הראשון בשנה, אשר יטפטף דרך הסכך.
בתקופת בית המקדש היו מקיימים מדי בוקר בחג הסוכות טקס חגיגי וצוהל של ניסוך מים, שמטרתו לברך את גשמי השנה שהחלה.
החל משמיני עצרת, יום שחל למחרת סוכות, מתחילים להזכיר גבורות גשמים בתפילת העמידה. הזכרת גבורות גשמים היא תוספת של הכינוי “משיב הרוח ומוריד הגשם” לשמו של אלוהים:“אַתָּה גִּיבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי, מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה רַב לְהוֹשִיעַ. משִּׁיב הָרוּח וּמוֹרִיד הַגָּשֶם”. שאילת גשמים, במסגרת ברכת השנים של תפילת העמידה, מתחילה בז’ בחשון: “וְתֶן טָל וּמָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וְרַוֵּה פְּנֵי תֵבֵל, וְשַׂבַּע אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִטּוּבָךְ..” עקרונית גם תפילה זו היתה אמורה להתחיל להיאמר בסוכות, אך רצו שכל עולי הרגל קודם יחזרו הביתה, ורק אז שיירד להם גשם על הראש.
בכל מקרה ברור מהכתובים, כי חג הסוכות הוא חג של אלוהי הגשם, בין אם מדובר בבעל-הדד או ביהוה אשר ספג את כוחותיו ומאפייניו. בעת אסיף התבואה, וקטיף היבול האחרון של הקיץ, ממש לפני היורה, או אפילו בזמן היורה עצמו, מתפללים לגשמי ברכה, לפרנסה ולמזון, ונזכרים בלויתן, האלוהות המנוצחת, שמאז הפכה סמל ביהדות (ובנצרות) לכוחות הרוע.
הברכה ביציאה מהסוכה שנזכה לשבת בסוכת עורו של לויתן, מתייחסת לאמונה יהודית, כי בימות המשיח יאכיל יהוה את הצדיקים בבשרו של לויתן (כלומר בשרו של אויבו הגדול) ומעורו יבנה להם סוכה.
ביבליוגרפיה
De Moor, JC. New Year with Canaanites and Israelites. Kamper Cahiers (1972)
Pardee, Dennis. Ritual and Cult at Ugarit. Society of Biblical Literature (July 1, 2002)
Parker, Simon (Ed.). Ugaritic Narrative Poetry. Society of Biblical Literature, 1997
Smith, Mark S. The Rituals and Myths of the Feast of the Goodly Gods of KTU/CAT 1.23. Society of Biblical Literature, (July 1, 2006).
Smith, Mark S. The Ugaritic Baal Cycle. Brill Academic Publishers, 1994
Wagenaar, Jan A. Origin and Transformation of the Ancient Israelite Festival Calendar. Otto Harrassowitz (January 2006)