ארשכיגל היא אלת המוות והשאול המסופוטמית. בניגוד לאלי שאול אחרים ברחבי העולם, ארשכיגל היא דמות רגישה ומלאת חום ואהבה. למרות עוצמתה ונוראות המקום שבו היא מושלת, היא מגלה חמלה, רחמים, צדק ואהדה, דווקא כלפי אלו שבדרך כלל אין מחבבים אותם. הסיפורים המיתולוגיים אודותיה חושפים את התפיסות המסופוטמיות אודות היחס הנאות למוות, למתים, ולהפרדה בין אלי שמים לאלי שאול.
Thomas Cooper Gotch, Death the Bride, 1894-5
ממלכות שומר ואכד השתרעו באזור מסופוטמיה, מפגש הנהרות הפרת והחידקל, עירק של היום, בין השנים 1900-3500 לפנה”ס. האכדים היו ממוצא שמי, ואילו מוצאם של השומרים אינו ברור. התרבויות השומריות והאכדיות התמזגו זו בזו, ובמיוחד הפנתאונים המיתולוגיים שלהם כמעט זהים. ארשכיגל היא אלה ממוצא שומרי, ונקראה אַלָתוּ בפי האכדים.
בשנת 2000 לפנה”ס החריבו העילמים את העיר אור כשדים והקיצו את הקץ על ממלכות שומר ואכד. על חורבותיהן קמו הממלכות הבבלית והאשורית בין השנים 500-1900 לפנה”ס. הדת הבבלית והאשורית נבנתה על נדבכי האמונה השומרית והאכדית. בבבל ובאשור התקיים פנתאון של אלי כוחות טבע קדומים, אלי תרבות וציוויליזציה מאוחרים וקבוצת אלים עליונים שהמליכו עליהם את מרודך. האשורים האמינו בדת הבבלית ודיברו את השפה הבבלית, אך הפרידו עצמם מבחינה דתית על הצבת האל אשור בראש הפנתיאון כאל עליון. אשור סימל את המובחנות הדתית ואת עצמאותה הלאומית של אשור.
בירת ממלכת אשור, נינווה, נפלה במאה ה-7 לפנה”ס, אך האשורים המשיכו לעבוד את אשור, והעיר אשור המשיכה להתקיים. בבל נותרה עצמאית זמן רב לאחר מכן ושמרה על אמונתה ועל פולחן האל העליון מרודך. בשנת 500 לפנה”ס כבש המלך הפרסי סירוס הגדול את בבל והחריב אותה.
האלה ארשכיגל היתה למעשה אלת השאול של ארבעה תרבויות קרובות: שומר, אכד, בבל ואשור. יתר על כן, שמעה הגיע גם לארצות השכנות וגם בערים הקדומות מארי ואוגרית אשר בסוריה, נמצאו עדויות לפולחן אלת השאול אלתו, כלומר ארשכיגל.
בחירתה של ארשכיגל
הטקסט השומרי ‘ארשכיקגל וכור’ מספר כיצד בחרה האלה הצעירה ארשכיגל למלוך על העולם התחתי, עולם המתים. על פי הטקסט מצטיירת ארשכיגל כדמות עצמאית, חזקה, נבונה, יודעת ליהנות מן הרגע, ובעלת שאיפה מתמדת לחקור את העומק ולרדת לפשרם של דברים.
בתרבות השומרית קיימים שלושה מודלים של פרשת הבריאה. המפורסם ביותר הוא ‘אנומה אליש’. כמעט בכל הוריאציות של פרשת הבריאה, המים הקדמונים, נמו, יולדת את השמים ואת הארץ כמסה אחת של חומר קדמוני. אנו, אל השמים, וכי, אלת הארץ, מולידים את אנליל, אל הרוחות. הולדתו של אנליל גורמת להיפרדותם זה מזה ולהיווצרות כיפת שמים וכיפת ארץ. התפצלות זו היא אחד הרעיונות המרכזיים בקוסמוגוניה, במיתולוגיה ובתיאולוגיה המסופוטמית.
ההתפצלות יצרה צער גדול ותחושת אובדן, הן בשמים והן בארץ. לאחר הפרידה מכי אנו מתגעגע אליה ומזיל דמעות מרות מן השמים. גשם דמעותיו נפגש במימי המים של נמו יולדתו ומהמפגש נולדים תאומים: אנכי וארשכיגל.
ילדותם של התאומים אנכי וארשכיגל מתוארת בטקסט ‘ארשכיגל וכור’. הם מופיעים כילדים נבונים, צחקנים ופעילים. כמי שנולדו ממי הים ומטיפות גשם, הם השתעשעו רבות בתרגילי שחייה, כשאחיהם הבוגר, אנליל אל הרוח, צופה עליהם מן החוף. בעוד אנכי, שיגדל להיות אל המים המתוקים, ההשקייה והצמיחה, נהג לצוף, הרי שארשכיגל, נועזת ממנו, העדיפה דווקא לצלול למעמקים הים. אנכי מתקשה להבין את התנהגותה של אחותו. הוא מפציר בה לחזור אל פני המים ותוהה מדוע היא טורחת להסתתר בעומק, כשעל פני הארץ אפשר לראות דברים מעניינים כל כך. גם אנליל סונט בארשכיגל הצעירה. הוא מתבדח עם אנכי ואומר, שטוב שהיא נעלמת לפעמים, כי כך הוא יכול לנוח משאלות למה ומדוע בלתי פוסקות שהיא מציבה בפניו.
ארשכיגל מצטיירת בטקסט כבעלת כוח רצון ועצמאות יוצאים דופן. היא מנפצת חומות מים אדירות על שני אחיה המתבדחים ואינה שועה לקריאותיהם לשוב אל פני המים. יש לה תשובות ברורות לגבי העדפתה את המעמקים, ודעות מוצקות לגבי הדברים שחשובים לה. כשהיא שומעת מפי אנליל שבמעמקים קיים עולם תחתי אפל ומסוכן, הנקרא כּוּר, לא רק שאינה מביעה חשש ממנו, אלא מגלה בו עניין. היא מעידה על עצמה בפני אנכי אחיה התאום: “אני זהירה, חקרנית וסקרנית, אפילו לגבי טיב מסתרי המעמקים וארץ כור”.
יום אחד מחליטה ארשכיגל לא לחזור משיטוטיה התת קרקעיים. היא מרחיקה בצלילותיה ומגיעה לתחום בלתי מוכר, אודותיו רק שמעה מפי אחיה הגדול אנליל. שם היא פוגשת את כור, בנה של נמו הים, ואחיה למחצה. דמותו של כור מעוותת ומבעיתה, אך ארשכיגל אינה פוחדת ממנו, ואף לא לועגת לו. להיפך, היא רואה בו יופי ואת הניצוץ האלוהי, כיוון שגם הוא נולד מנמו הים, שילדה את כל האלים. היא מזהה את רגשות כור ואחיו האפלים: כאב, בדידות, זעם, רעב ורצון בלתי ממומש להשתייך. היא אינה נרתעת מן הרגשות הללו, אלא מבקשת להיות חלק מהן. במקום לפנות אחור, היא מבקשת מכור להיכנס פנימה.
כור מנסה לעצור את ארשכיגל. אלי השמים לא מורשים להיכנס אל העולם התחתי. צריכה להיות הפרדה בין עולם החיים לבין עולם המתים, ובין עולם הטוב והאור, לבין עולם האופל והכיעור. ארשכיגל אינה מתווכחת עם כור על הצורך בהפרדה. היא מודעת לחשיבות הגבולות בין העולמות, אך היא גם מכירה את עצמה, ויודעת שהיא שייכת לא לעולם החיים, אלא לעולם המתים. היא מתעקשת, ובוחרת בחירה שאין להפוך אותה. לבסוף משתכנע כור ומניח לה להיכנס. להיכנס, על מנת שלא לצאת לעולם.
מסיפור בחירתה של ארשכיגל ניתן ללמוד כמה לקחים אודות היחס המסופוטמי למוות, לאופיו של העולם התחתי, ולהתייחסות הנאותה למכשולים ולקשיים.
לאחר הסתלקותם, על פי מיתוס זה, מגיעים המתים לא למקום שיש בו רק אפלה, אלא גם אור ואלוהות. ארשכיגל, מלכת הארץ, היא אלת שמים במוצאה, בת אצולה של האלים, שנולדה מטיפות גשם ומימי ים, אלמנטים של חיים וצמיחה.
היחס למתים בעולם התחתי אינו גרוע. מלכת הארץ בחרה להיות שם מפני שביקשה לשמח את העצובים, הבודדים והזועמים. היא אינה נמצאת שם מחוסר ברירה, אלא משום שהיא רואה את ייעודה בניחום ובתמיכה. סימוכין לרעיון זה ניתן לראות גם בטקסט ‘ירידת איננה לשאול’, שם מצהירה ארשכיגל שהיא בוכה על המתים.
מיתוס בחירתה של ארשכיגל הוא גם דרך להורות את הגבול בין עולם החיים לעולם המתים, וללמד שכשבוחרים בצד אחד, אין דרך חזרה. למעשה זוהי דרך ללמד את סופיות המוות.
מן המיתוס ניתן גם ללמוד שהמסופוטמים האמינו, כי העולם התחתי הוא לא רק עולם של מתים, אלא גם עולם של רוחות אופל. רוחות אלו מגלמות את הדברים הקשים ביקום: רגשות שליליים, מחלות, פגיעות, מכשולים בחיים ועוד. ארשכיגל גילתה חמלה ויופי בכור ובאחיו. בכך היא מלמדת את בני האדם שאפשר לגלות צדדים חיוביים גם במצבים קשים מאוד, ושאין דבר בעולם שהוא רע או אפל באופן מוחלט.
איננה קוראת תיגר על ארשכיגל ונוחלת תבוסה
אחד הטקסטים המיתולוגיים המפורסמים ביותר ממסופוטמיה הוא ‘ירידת איננה לשאול’. איננה היא אלת הפריון והכוכבים השומרית. על פי מסורת אחת היא בתם של אלי הירח סין ונינגל. על פי מסורת אחרת, היא בתו של אל השמים אנו, כלומר אחותה החורגת של ארשכיגל.
איננה היא אלה עצומה וגאה. כאלת פריון ונסיכה שמימית היא היתה מלכת כל הארץ, אך לא הסתפקה בכך. היא ביקשה לכבוש לעצמה גם את העולם התחתון, ממלכת אחותה. נושאת עליה את כל הסמלים והאותות של מלכותה היא ירדה לשאול, התדפקה על הפתח ודרשה שיפתחו בפניה את השער, אחרת תשבור אותו ותשחרר את כל נשמות המתים. ולא רק זאת, אלא שהיא מבקשת למלוך במקום והיא בעודה בחיים. היא אומרת במפורשת לגבירתה המלווה נינשובור, כי היא עומדת לרדת לשאול ולא להרשות לאיש להמית אותה. הצהרה זו מעניינת, מפני שהיא מעלה את השאלה: האם ארשכיגל המולכת בשאול היא בחיים או מתה?
כשמתדפקת איננה על שערי עיר כלה, מספר שומר הסף לארשכיגל על המתרחש. אלת המוות מורה לו לשלול מן האלה איננה את כל כל סמלי מלכותה. הוא מסיר ממנה את הכתר, התכשיטים והאבנים היקרות, ולמעשה מוריד אותה לעמדה נחותה משל ארשכיגל. בממלכת השאול היא אינה נסיכה שמימית ואינה מלכת הארץ, אלא נתונה לסמכותה של ארשכיגל כמו כל השאר.
בטקסט הארוך והמפורט ‘ירידת איננה לשאול’, ארשכיגל דוממת. איננה לוקחת את מקומה של ארשכיגל על כס המלכות, והאנונה, מועצת האלים, חורצים משפט שיש להמית אותה על חוצפתה זו. לאחר מכן מציל אנכי, תאומה של ארשכיגל, את איננה ונעשית עיסקה להחזרתה לחיים תמורת מישהו אחר. רק בשלב זה נשמעת זעקתה של ארשכיגל: “קחו אותה מכאן!”.
בטקסט המקביל והקצר יותר ‘ירידת אישתר לשאול’, ארשכיגל מופיעה כדמות פעילה יותר. ברגע שאישתר מגיעה לאולם המלכות, מורה ארשכיגל ליד ימינה נמטר לשלח באלת הפריון מחלות מצמיתות, מעוורות ומשתקות. למעשה, היא הורגת את אחותה אישתר. היא מביסה את הרעיון שמישהו יוכל להתגורר בעולם התחתון בעודו בחיים. לאחר שמציל אנכי את אישתר ונעשית עיסקה לשלחה תמורה אחר, היא מורה בתקיפות לשלח את אישתר מעל פניה.
ארשכיגל מרשה לעצמה להתנהג באכזריות כזאת כלפי אחותה מפני שהיא יודעת שהצדק האלוהי עמה. יש לה גם גיבוי משאר האלים. מועצת האנונה לא ראתה בעין יפה את הסגת הגבולות של איננה ודנה את אלת הפריון למוות. איננה חרגה מתחום סמכותה, היא הפרה את חוקי האלים לפיהם חייבת להיות הפרדה בין העולמות. היא לעגה לאיסור המעבר פנימה והחוצה מן העולם התחתון. אפילו ארשכיגל בעצמה אינה מורשית לצאת ולבוא מתחומי העולם התחתון כפי רצונה. למעשה, האלים פסקו, שמי שהעז להיכנס לממלכת המוות, אל לו לצפות לצאת משם. ארשכיגל הוציאה לפועל את גזר הדין.
נישואיה של ארשכיגל לאל נרגל
פרשת אהבתם של נרגל וארשכיגל מופיעה בשני לוחות. האחד, כתב מקוטע בן 90 שורות, מן המאה ה-14 או ה-15 לפנה”ס, מתל אל עמרנה במצרים. השני, מן המאה ה-7 לפנה”ס מסולטנטפה, ארוך יותר, בן 750 שורות.
הטקסטים מספרים על נשף שערכו האלים. למרבה הצער, לא יכלה ארשכיגל להשתתף בחגיגות. על פי חוקי הסדר האלוהי, צריכה להיות הפרדה מוחלטת בין עולם החיים לבין עולם המתים. לאלי השאול אסור לעלות לשמים, ולאלי השמים אסור לרדת אל השאול. לכן ביקש אנו, אל השמים, מארשכיגל בתו לשלוח שליח שיקבל עבורה את מנת מזונה משולחן האלים. ארשכיגל שלחה לשמים את יד ימינה נמטר, חורץ הגורלות.
כשהגיע נמטר לשמים, התייצבו האלים בשורה לכרוע ברך לפניו, כמעשה כבוד לארשכיגל ששלחה אותו. רק אל אחד סירב לכרוע ברך לפני השליח. היה זה נרגל, אל המלחמה והמגפות. על יהירותו וסרבנותו זו, החליטו האלים להעניש את נרגל. הם ציוו עליו לרדת לשאול כקורבן עבור ארשכיגל. משמעות הדבר היא למעשה הוצאה להורג של נרגל. אך אנכי, אל החוכמה ומושיע מפורסם של אלים בצרות, הצליח להציל את נרגל. הוא ברא עבורו שבע רוחות רעות ואכזריות, שיסייעו לו להתמודד עם כוחה העצום של ארשכיגל. אנכי גם בנה לנרגל כס מלכות מפואר עשוי עץ כמתנת פיוס לארשכיגל. לאמיתו של דבר, היה זה כס קסום, שבעזרתו יוכל נרגל להימלט מן השאול ולהתחמק מן המוות.
נרגל הוא למעשה אחיין של ארשכיגל. הוא בנם של אלי הרוח, אנליל, אחיה הגדול של ארשכיגל, ואשתו נינליל. כבנו בכורו של האל הראשון אנליל, הוא נקרא “נסיך האלים” ויהירותו רבה. כאמור, הוא אל מלחמה ומגפות. בכל אשר ילך הוא מביא אסונות ושפיכות דמים. הוא אל מרושע, אימפולסיבי, עקשן, מחרחר מלחמה, מחולל מגפות, מכה בקדחת, ממיט חורבן וגאה בכך שבני אדם פוחדים ממנו. כמו ארשכיגל, גם הוא אל חזק, אפל ועקשן.
לפני שילוחו לשאול, הורה אנכי לנרגל לא להסכין לגינוני האירוח של ארשכיגל, לא להסכים לשבת, לא לאכול בשר או לחם, לא לשתות יין, לא לרחוץ את רגליו ולא להתעלס עמה באהבים. אך אנכי לא לקח בחשבון מרכיב אחד: הדמיון באופי שבין שני האלים. שני האלים החזקים והבודדים הוקסמו זה מזה ברגע שנפגשו. על אף שנרגל העליב אותה, קיבלה אותו ארשכיגל בסבר פנים יפות. וגם נרגל, על אף רצונו העז להתחמק מן השאול והמוות, לא יכול היה להתכחש לאלה החזקה שפגש. הוא ציית לעצותיו של אנכי למרות רגשותיו ולא קיבל את גינוני האירוח של אלת המוות. אך כשצדה עינו את ארשכיגל מתפשטת כדי לרחוץ באמבט, הוא נכנע לתשוקת לבו. השניים הביטו זה בזה, התחבקו, והתעלסו בתשוקה. נרגל בילה שישה ימי אהבה סוערים עם ארשכיגל בממלכת המוות. כס המלכות שהוריד לשאול ככלי הימלטות הפך לכס מלכות קבוע עבורו, וסמל להעברת תחום מלכותו מעולם החיים לעולם המתים.
אך רצונו של נרגל לשוב לחיים היה גדול מאהבתו הצעירה. הוא ידע כי אם ימלאו שבעה ימים לשבתו בשאול, לא יוכל לשוב לשמים לעולם. לכן עזב את ארשכיגל לאחר שישה ימים של אהבה. כשהודיע נמטר לארשכיגל כי נרגל נעלם, היא נפלה ארצה, בכתה וזעקה. זעמה היה בל יתואר. עקשנותה המפורסמת באה כאן לידי ביטוי בצורה היפה ביותר. “אני אוהבת אותו”, היא אומרת לנמטר, “ואני צריכה אותו כאן”. היא שלחה את נמטר אל השמים עם מסר חד משמעי. מעתה ואילך, היא מסרבת להמשיך בחיי הבידוד שהועידו לה האלים כמלכת השאול. היא מזכירה לאלים כי נטלה על עצמה את עול מלכות השאול בגיל צעיר מאוד. היא בחרה בארץ המוות כשהיתה ילדה רכה בשנים. שנים רבות לא היתה לה חברת צעירים אחרים. ובכל זאת, היתה חזקה, ביצעה את תפקידה. היא הודיעה לאלים כי עבור כל הקרבנות שהקריבה משך זמן כה רב, היא דורשת להפיג את בדידותה. היא דורשת את אהובה נרגל.
לא פשוט לשכנע את האלים להפר חוקים. הגבול בין עולם החיים לעולם המתים הוא גבול שאין עוברים אותו. נרגל שייך לממלכת החיים. הוא נסיך האלים, שהצליח להתחמק מגזר דין המוות שלו. האלים לא היו מוכנים לשלוח אותו שוב לשם בלא סיבה טובה מספיק. אנכי הטיל כישוף על נרגל ונמטר לא הצליח לזהות אותו ולקחת אותו עמו בחזרה לשאול. השליח חזר לגבירתו ארשכיגל בידיים ריקות. היא מצידה לא ויתרה והורתה לנמטר לחזור לשמים ולבחון את התנהגות האלים כדי לזהות את נרגל. נמטר הצליח להבחין באל ללא כתר המתנהג בצורה מוזרה, אך לא היה בטוח מה עליו לעשות, ושוב חזר לגבירתו בידיים ריקות.
ובעוד נמטר מוסר את דיווחיו לארשכיגל הבוכיה, נפרצו בסערה שערי השאול. מבעד לדלתות המנופצות הופיע נרגל, מטורף מאהבה, על שפתיו בת צחוק של אושר ותשוקה. הוא החליט מרצונו לעזוב את השמים ולבחור בחיים לצד אהובתו בשאול. הוא מחה את דמעותיה של ארשכיגל, תפס בשערותיה, הפיל אותה מכס מלכותה, חיבק אותה ונשאר עמה שבעת ימים. וביום השביעי פנה אנו למשרתו ככה ואמר לו שישלח אותו לכונוגי בית ארשכיגל בעיר כלה לומר “לנצח, הם שלמעלה, הם שלמטה”. בכך נתנו האלים את ברכתם לנישואים ולבחירתו של נרגל בעולם המתים.
פמלייתה של ארשכיגל
מלבד נרגל, יושבים מספר אלוהויות לצד ארשכיגל בממלכת המתים.
בן לוויתה המפורסם ביותר של ארשכיגל הוא נָמְטָר. נמטר הוא יד ימינה של ארשכיגל ותפקידו לחרוץ גורלות. הוא מבשר מוות ושולט על שישים מחלות, המקובצות על פי איבר הגוף שעליו הן משפיעות. מביאים לו מנחות כדי להחלים ממחלה.
בֶּלִית צֵרִי היא לבלרית הלוחות של ארשכיגל. היא כורעת לרגלי האלה וכותבת את מעשי בני האדם בספר. על פי הכתוב היא מייעצת למלכת המתים איך תחרוץ את דינם האחרון של בני האדם. בעלה של בלית צרי הוא אָמוּרוֹ או מָרְטוּ בן אנו, אל ההר, הנוודים, הערבות והסערות, שהורס מקומות ישוב.
עוד מתגוררים בעיר כלה: סוּמוּכַּן, אל הבקר; אֶנמשָׂרָה, אל המֶה, כוחות התרבות ואשתו נינמשרה, גבירת כל בני האדם; מָמיטוּ אלת השבועה, הגורל ושופטת בעולם התחתון לצד האנונה; נינדוּכּוּגָה ואנדוּכּוּגָה, אלים הורים; נינאֶדִינָה, אלת ספרי המתים; ונדו שומר השער הראשון של השאול.
ביבליוגרפיה
בימים הרחוקים ההם, ש. שפרה ויעקב קליין (מתרגמים), הוצאת עם עובד, 1996.
The Enuma Elish
Descent of the Goddess Ishtar Into The Netherworld
How Ereshkigal Chose The Underworld
Nergal and Ereshkigal
Gender and Sexuality In the Myth of Nergal and Ereshkigal, Rivkah Harris, University of Oklahoma, 2000