לאחר האירועים האלימים שהקיצו את הקץ על בית אחאב, ועל פולחן הבעל והאשרה כפולחן ממלכתי רשמי בקרב בני ישראל, המשיך הפולחן הפוליתאיסטי בממלכת ישראל ובממלכת יהודה להתקיים בצורה חצי-רשמית לצד פולחן יהוה. גם בתקופות של מלכים נאמנים ליהוה, וגם בתקופות של מלכים סובלנים לריבוי אלוהויות, לא חדל העם לגמרי ממנהגו לעבוד את אלוהי כנען האהובים עליו, ובמיוחד את האשרה.
האירועים בסוף ימי בית-אחאב דרדרו מאוד את מצבן הפוליטי של ממלכות ישראל ויהודה. בישראל מלכו יהוא ובנו יואחז שדירדרו את הממלכה לשפל מדיני וכלכלי שלא היה כמוהו, וביהודה מלך יואש, ילד בן 7, שלמעשה נשלט על ידי יהוידע הכהן. באותה תקופה נחלשה הממלכה במיוחד לטובת ממלכת ארם, אך יהוה התחזק במרחב הדתי.
יחד עם זאת, שרידים של פולחנים לאלוהי כנען, וכן פולחנים בעלי מאפיינים כנעניים ליהוה המשיכו להתקיים גם תחת שלטון יואש-יהוידע:
מלכים ב פרק יב א-ד: “בֶּן-שֶׁבַע שָׁנִים יְהוֹאָשׁ בְּמָלְכוֹ. בִּשְׁנַת-שֶׁבַע לְיֵהוּא, מָלַךְ יְהוֹאָשׁ וְאַרְבָּעִים שָׁנָה, מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם; וְשֵׁם אִמּוֹ צִבְיָה מִבְּאֵר שָׁבַע. וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כָּל-יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן. רַק הַבָּמוֹת לֹא-סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת”.
כלומר, הבמות מתקופת רחבעם המלך, שהתיר בניית מזבחות לבעל ולאשרה, וכן מצבים ואשרים תחת כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן – המשיכו להתקיים גם בתקופת יואש והמלכים שבאו אחריו: אמציהו, עוזיה, יותם ואחז. בעצם, תושבי יהודה המשיכו לקיים פולחנים לאלוהים נוספים על יהוה במשך עשרות שנים נוספות.
בינתיים, גם בממלכת ישראל המשיך העם לעבוד את יהוה במקדשי עגלי-הזהב בדן ובבית אל, וגם האשרה בשומרון נותרה על כנה. מצב זה המשיך לאורך כל תקופת מלוכת צאצאי יהוא: המלכים יואחז, יואש, ירבעם השני, וזכריה.
מלכים ב יג א-ו: “בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה לְיוֹאָשׁ בֶּן-אֲחַזְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ יְהוֹאָחָז בֶּן-יֵהוּא עַל יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיֵּלֶךְ אַחַר חַטֹּאת יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא סָר מִמֶּנָּה. וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנֵם בְּיַד חֲזָאֵל מֶלֶךְ-אֲרָם וּבְיַד בֶּן-הֲדַד בֶּן-חֲזָאֵל כָּל-הַיָּמִים. וַיְחַל יְהוֹאָחָז אֶת-פְּנֵי יְהוָה וַיִּשְׁמַע אֵלָיו יְהוָה כִּי רָאָה אֶת לַחַץ יִשְׂרָאֵל כִּי לָחַץ אֹתָם מֶלֶךְ אֲרָם. וַיִּתֵּן יְהוָה לְיִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ וַיֵּצְאוּ מִתַּחַת יַד-אֲרָם וַיֵּשְׁבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּאָהֳלֵיהֶם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. אַךְ לֹא-סָרוּ מֵחַטֹּאת בֵּית-יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִי אֶת יִשְׂרָאֵל בָּהּ הָלָךְ וְגַם הָאֲשֵׁרָה עָמְדָה בְּשֹׁמְרוֹן”.
למעשה, גם פולחן העגלים וגם פולחן האשרה בשומרון נמשכו עד קץ ימי ממלכת ישראל, והרבה לאחר שהסתיים שלטון בית-יהוא. על פי הכתוב, כל המלכים הבאים שקמו לישראל המשיכו לקיים את המוסדות הדתיים הללו, או לפחות לגלות כלפיהם סובלנות.
כמעט כל המלכים הללו מלכו תקופות קצרות, היו משועבדים לתגלת פלאסר מלך אשור, וסיימו את חייהם ברצח.
המלך שלום בן יבש רצח את המלך זכריה מצאצאי יהוא, ונרצח על ידי המלך מנחם בן גדי. פקחיה בנו של המלך מנחם עלה לשלטון אחרי אביו, אך נרצח על ידי שלישו, פקח בן רמליהו.
פקח בן רמליהו אמנם לא נרצח, אך הוא הודח מתפקידו על ידי תגלת פלאסר השלישי מלך אשור, שהעלה לשלטון את הושע בן אלה .
מלכים ב יז ו כב: “בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי.
לאחר 9 שנים שבהן משל הושע בן אלה בממלכת ישראל בשם האימפריה האשורית, בשנת 722 לפנה”ס, החריב סרגון השני מלך אשור, בנו של תגלת פלאסר השלישי את הממלכה, וכבש את שומרוןץ
ספר מלכים מרחיב ומפרט את הדעה היהודית כי למעשה הגלות באה על ממלכת ישראל בגלל הסובלנות של תושביה לאלוהים נוספים על יהוה, בגלל הפולחנים והטקסים שקיימו לאלוהי כנען, ובגלל שלא קיימו את התביעה של יהוה למונותיאיזם:
מלכים ב יז יח-כג: “וַיִּתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו לֹא נִשְׁאַר רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ. גַּם יְהוּדָה לֹא שָׁמַר אֶת מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ. וַיִּמְאַס יְהוָה בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל וַיְעַנֵּם וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם מִפָּנָיו. כִּי קָרַע יִשְׂרָאֵל מֵעַל בֵּית דָּוִד וַיַּמְלִיכוּ אֶת יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וידא יָרָבְעָם אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי יְהוָה וְהֶחֱטִיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה. וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא סָרוּ מִמֶּנָּה. עַד אֲשֶׁר הֵסִיר יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פָּנָיו כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ אַשּׁוּרָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה”.
בזמן שממלכת ישראל הלכה ונחלשה עד למצב של מצור בן שלוש שנים והגלייה, תוך כדי אווירה דתית סובלנית יחסית כלפי פולחנים מרובי-אלוהויות, בממלכת יהודה התנהלו העניינים בצורה קצת יותר דרמטית. הדרמה הראשונה התרחשה בתקופת המלך חזקיהו.
הניסיון של חזקיהו מלך יהודה להכרית את הפולחן לאלוהי כנען
המלך חזקיהו היה בנו של המלך אחז, מצאצאי דוד המלך, דרך הילד יואש שניצל מטפריה הרצחניות של סבתו המלכה עתליה לבית אחאב.
בתקופת המלך אחז, אביו של חזקיהו, חל מפנה מסוים באווירה הדתית בממלכת יהודה. הכתוב מספר כי אחז, בשונה מקודמיו בתפקיד, לא רק המשיך לקיים את במות רחבעם, ולא רק גילה סובלנות כלפי פולחנים פלורליסטיים, אלא הוא בעצמו העדיף אלוהים אחרים על פני יהוה, הקטיר קטורת וזבח זבחים בעצמו לאשרה, ואפילו העביר את בנו באש (טקס שככל הנראה נערך לכבוד מלכם, אלוהי עמון):
מלכים ב טז א-ד: “בִּשְׁנַת שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְפֶקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ מָלַךְ אָחָז בֶּן-יוֹתָם מֶלֶךְ יְהוּדָה. בֶּן-עֶשְׂרִים שָׁנָה אָחָז בְּמָלְכוֹ וְשֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְלֹא-עָשָׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהָיו כְּדָוִד אָבִיו. וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וְגַם אֶת-בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה אֹתָם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְזַבֵּחַ וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת וְעַל-הַגְּבָעוֹת, וְתַחַת, כָּל-עֵץ רַעֲנָן”.
על פי הכתוב בדברי הימים, אחז קיים פולחן לאלוהי ארם-דמשק (שעבדו אלוהים כנעניים ואשוריים: הדד, אל הירח סין, אלת הכוכב עשתרת, האל הבבלי תמוז, אל המגיפות והמלחמה נרגל, בל, אל, ענת) — כיוון שהם היו העם החזק באיזור, והוא רצה להיות חזק כמותם, ולקבל את ברכת האלוהים שלהם:
דברי הימים ב כח כג וַיִּזְבַּח, לֵאלֹהֵי דַרְמֶשֶׂק הַמַּכִּים בּוֹ, וַיֹּאמֶר כִּי אֱלֹהֵי מַלְכֵי-אֲרָם הֵם מַעְזְרִים אֹתָם, לָהֶם אֲזַבֵּחַ וְיַעְזְרוּנִי; וְהֵם הָיוּ-לוֹ לְהַכְשִׁילוֹ, וּלְכָל-יִשְׂרָאֵל.
בסוף ימיו מתאר הכתוב כי אחז דווקא חזר להעדיף את יהוה, שוב מסיבות פוליטיות בלבד, ולא מתוך אמונה דתית כלשהי, והעדפה זו ממשיכה בתקופת בנו, המלך חזקיה.
חזקיה מלך בתקופה קשה לממלכת יהודה. בימיו החריבה האימפריה האשורית החדשה את ממלכת ישראל השכנה, כבשה את עריה, הטילה עליה מצור, והגלתה את רוב תושביה. האימפריה האשורית אף כבשה חלקים מממלכת יהודה.
המדיניות של חזקיהו בתקופה לא פשוטה זו, היתה לחזק את הזהות הנבדלת של ממלכת יהודה. הוא לחם בפלשתים, מרד באשור מרד שנכשל, ריכז את הפולחן ליהוה וחיזק אותו, ביטל פולחנים לאלוהי כנען, וכן ביטל פולחנים ליהוה שהיו בעלי מאפיינים כנעניים, כגון נחושתן והאשרה שניצבו במקדש בירושלים:
מלכים ב פרק יח א ד: “וַיְהִי בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ חִזְקִיָּה בֶן אָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה. בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ אֲבִי בַּת זְכַרְיָה. וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד אָבִיו. הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן”.
לאחר מות חזקיהו ממחלה, עלה למלוכה בנו מנשה, והוא בן 12 בלבד. עובדה זו שיחקה לידי האימפריה האשורית, אשר השתמש בילד-מלך כשליט בובה או וסאל שלה, ולמעשה משלה בממלכת יהודה. מנשה מלך ביהודה במשך תקופה ארוכה של 55 שנים, אשר במהלכן הכניס את אלוהים מקומיים רבים לתוך מקדש יהוה בירושלים:
מלכים ב כא א ז: “בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ חֶפְצִי בָהּ. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם. וּבָנָה מִזְבְּחֹת בְּבֵית יְהוָה אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה בִּירוּשָׁלִַם אָשִׂים אֶת שְׁמִי. וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית יְהוָה. וְהֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בָּאֵשׁ וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים: הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיס. וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם”.
בנו של מנשה, המלך אמון, המשיך בדרכו של אביו ועודד ריבוי אלוהויות ופולחן פלורליסטי. למרות מוצאו מבית דוד, ולמרות שהיה משועבד לאשור, שמו – שם אל השמש של העיר תביי שזוהה עם רע מלך האלים – מעיד על השפעה מצרית חזקה בממלכת יהודה.
אמון מלך שנתיים בלבד. קושרים ניסו לארגן מרד נגדו ורצחו אותו, אך נכשלו בהפלת המלוכה. העם התנגד למרד והמליך את יאשיהו, בנו של אמון, והוא בן 8 שנים בלבד.
הרפורמה הדתית האלימה של המלך יאשיהו
לא ברור מי גידל את יאשיהו ומי קיבל את ההחלטות הממשליות בפועל בזמן שהיה אך ילד קטן. הכתוב מוסר שהוא עשה את הישר בעיני יהוה, ומכך ניתן להסיק כי מי שיעץ לו וגידל אותו היו כוהנים או נביאים נאמנים ליהוה.
כשהיה יאשיהו בן 26, הוא הורה על פרוייקט “בדק בית” בבית המקדש, שמטרתו לחזק את המבנה, לתקן את הדרוש תיקון, ולמעשה לבצע שיפוץ מקיף במקום.
במהלך בדק הבית, מגלה חלקיהו-בן-שלום, הכהן הממונה על אותו שיפוץ, ספר תורה. ככל הנראה מדובר היה במהדורה הראשונה של ספר דברים, ספר המתאר את סוף מסעי ישראל במדבר, ואת הנחיות יהוה למשה רבנו, כולל תיאור של כל הניסים שעשה ביציאת מצרים ובדרך לארץ המובטחת, וכולל דרישותיו המפורסמות לבלעדיות פולחנית, למונותאיזם, להעדפתו המוחלטת על פני אלוהים אחרים, ולאיסור על פסלים, מסכות וייצוגים פיזיים של אלוהות.
חלקיהו מעביר את הספר לשפן-הסופר, שקורא את “ספר התורה”, ומחליט שהוא מספיק חשוב כדי להעבירו למלך יאשיהו. שפן מקריא ליאשיהו את הספר, והמלך מזדעזע מתוכנו. פתאום הוא מגלה שמנהגים, טקסים, מוסדות ופולחנים דתיים בני מאות שנים, שהוא נולד לתוכם וקיבל אותם כמובנים מאליהם — למעשה אינם מקובלים על יהוה אלוהי ישראל.
מלכים ב כב יא-יג: “וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת-דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו. וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן וְאֶת-עַכְבּוֹר בֶּן-מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר. לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת-יְהוָה בַּעֲדִי וּבְעַד-הָעָם וּבְעַד כָּל-יְהוּדָה עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא, הַזֶּה: כִּי-גְדוֹלָה חֲמַת יְהוָה אֲשֶׁר-הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה, לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַכָּתוּב עָלֵינוּ”.
הפסוקים הללו מטלטלים. יאשיהו למעשה מודה, כי בית המלוכה ביהודה אינו מכיר את הציוויים המקוריים הבסיסיים ביותר של יהוה: אנוכי יהוה אלוהיך, ולא תעשה לך כל פסל ומסכה. הוא מודה כי אבותיו לא ידעו על הדרישה לבלעדיות אלוהית ולריכוז פולחני של יהוה. כה עמוק ומושרש היה הפולחן הפוליתאיסטי ביהודה, וכה עתיקים היו הפולחנים הכנעניים ליהוה, עד שהמלכים כלל לא חשבו שהם נוגדים את דברי האלוהים.
יאשיהו שולח משלחת כוהנים לחולדה הנביאה כדי לבדוק את מהימנות הספר, וחולדה מאמתת את המסר העיקרי שלו: יהוה כועס על ממלכת יהודה שעזבה אותו ובחרה אלוהים אחרים על פניו. אם המלך ישוב ליהוה, אז יהוה יאפשר לו לחיות חיים ארוכים ולהימנע מן הרעה שהוא מתכנן להביא על העם.
יאשיהו חוזר לירושלים, מקריא את הספר בפני כל יושבי העיר, וכורת ברית עם יהוה. לאחר מכן הוא פוצח במסע הרס אלים מאוד ומטורף כמעט, ומחריב מן היסוד כל שריד לפולחן לאלוהים נוספים על יהוה או לפולחן בעל מאפיינים כנעניים ליהוה. הוא שורף כלי פולחן, מנתץ מזבחות ובמות, כורת עצים קדושים וממלא את מקומם בעצמות אדם כדי לטמא אותם ולנוול אותם. מלחמת החורמה שלו יסודית מאוד:
מלכים ב כג ד-כד: “וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה וְאֶת שֹׁמְרֵי הַסַּף לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהוָה אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם וַיִּשְׂרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן וְנָשָׂא אֶת עֲפָרָם בֵּית אֵל. וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלִָם וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם. וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית יְהוָה מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם אֶל נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן וַיָּדֶק לְעָפָר וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם. וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית יְהוָה אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה.
וַיָּבֵא אֶת כָּל הַכֹּהֲנִים מֵעָרֵי יְהוּדָה וַיְטַמֵּא אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר קִטְּרוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים מִגֶּבַע עַד בְּאֵר שָׁבַע וְנָתַץ אֶת בָּמוֹת הַשְּׁעָרִים אֲשֶׁר פֶּתַח שַׁעַר יְהוֹשֻׁעַ שַׂר הָעִיר אֲשֶׁר עַל שְׂמֹאול אִישׁ בְּשַׁעַר הָעִיר. אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח יְהוָה בִּירוּשָׁלִָם: כִּי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם. וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בני הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ. וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ מִבֹּא בֵית יְהוָה אֶל לִשְׁכַּת נְתַן מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ. וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עַל הַגָּג עֲלִיַּת אָחָז אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית יְהוָה נָתַץ הַמֶּלֶךְ וַיָּרָץ מִשָּׁם וְהִשְׁלִיךְ אֶת עֲפָרָם אֶל נַחַל קִדְרוֹן. וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ. וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת וַיִּכְרֹת אֶת הָאֲשֵׁרִים וַיְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָם עַצְמוֹת אָדָם. וְגַם אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל גַּם אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא וְאֶת הַבָּמָה נָתָץ וַיִּשְׂרֹף אֶת הַבָּמָה הֵדַק לְעָפָר וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה.
וַיִּפֶן יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּרְא אֶת הַקְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁם בָּהָר וַיִּשְׁלַח וַיִּקַּח אֶת הָעֲצָמוֹת מִן הַקְּבָרִים וַיִּשְׂרֹף עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיְטַמְּאֵהוּ כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וַיֹּאמֶר מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבַּח בֵּית אֵל. וַיֹּאמֶר הַנִּיחוּ לוֹ אִישׁ אַל יָנַע עַצְמוֹתָיו וַיְמַלְּטוּ עַצְמוֹתָיו אֵת עַצְמוֹת הַנָּבִיא אֲשֶׁר בָּא מִשֹּׁמְרוֹן.
וְגַם אֶת כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס הֵסִיר יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּעַשׂ לָהֶם כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל. וַיִּזְבַּח אֶת כָּל כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר שָׁם עַל הַמִּזְבְּחוֹת וַיִּשְׂרֹף אֶת עַצְמוֹת אָדָם עֲלֵיהֶם וַיָּשָׁב יְרוּשָׁלִָם.
וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה. כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה. כִּי אִם בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַיהוָה בִּירוּשָׁלִָם.
וְגַם אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ לְמַעַן הָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר אֲשֶׁר מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן בֵּית יְהוָה”.
התיאורים המפורטים של מלחמת הקודש האלימה של יאשיהו מגלים עד כמה נרחב ומקיף היה הפולחן הפוליתאיסטי בקרב תושבי ממלכת יהודה מחד, ועד כמה עמוק היה עד אז הנתק בין העם לבין מצוות יהוה מהר סיני מאידך.
הכתובים מזכירים פולחנים לאלוהים בעל, אשרה, עשתרת, מלכם/מולך, שמש, ירח/סין, וכן פולחנים למזלות ולכל צבא השמים, מה שיכול לרמז על אישתר אלוהי אשור, עשתר אלוהי כנענים, וכן צמד התאומים שחר ושלם אלוהי כנענים. את כל אלו ביער יאשיהו במלחמתו.
לאחר שנהרג יאשיהו בקרב מגידו מול מצרים, המליך עם הארץ את בנו יהואחז, אך פרעה-נכה הדיח אותו לאחר שלושה חודשי מלוכה בלבד, והמליך את אחיו אליקים תחתיו תוך שינוי שמו ליהויקים. בשלב מסוים כבש נבוכדנאצר מלך בבל את יהודה מידי מצרים, ויהויקים היה וסאל שלו במשך שלוש שנים.
לאחר מות יהויקים, עלה למלוכה בנו יהויכין, שכבר לא היה מלך עצמאי, אלא למעשה סוג של מושל מטעם האימפריה הבבלית. בתקופת יהויכין, הטיל נבוכדנאצר מצור על ירושלים, ולבסוף אף הדיח את המלך מכסאו, והגלה לבבל את “גלות החרש והמסגר”, כלומר בעלי מקצוע ואנשים משכילים. על הנותרים בעיר מלך מתניה בן-יאשיהו, דודו של יהויכין שהודח ושמו השתנה על ידי מלך בבל לצדקיהו.
בשלב מסוים ניסה צדקיהו למרוד במלך בבל, אך המרד נכשל כשלון חרוץ וצדקיהו הפך למלך האחרון של ממלכת יהודה. בשנת 586 לפני הספירה הטיל נבוכדנאצר מצור על העיר בתגובה על המרד, שרף את בית המקדש ואת חומות העיר ירושלים ובתיה, שדד את כלי הקודש ועמודי הנחושת, הגלה עוד תושבים רבים לבבל, ורצח את עם הארץ, קבוצה של אליטה מממלכת יהודה. בניו של צדקיהו נשחטו לנגד עיניו יחד עם עוד אנשים בכירים מיהודה, עיני צדקיהו עוורו, והוא נשלח עיוור ומושפל לגלות בבבל.
על פי הכתוב, כל צאצאיו של יאשיהו, כנראה בגלל שהיו משועבדים למלכים של אימפריות שכנות, “עשו הרע בעיני יהוה”, כלומר לא המשיכו את דרך אביהם המונותאיסטית, אלא אפשרו, אולי בלית ברירה, פולחנים לאלוהים רבים, כולל פולחנים כנעניים וכולל פולחנים לאלוהי האימפריה המצרית -והאימפריה הבבלית. בכל מקרה, לאחר ההגלייה לא נותר הרבה מן החיים הדתיים העשירים והצבעוניים של היהודים הפוליתאיסטים בארץ ישראל.