John Liston Byam Shaw Jezebel 1896
תקופת המלך עמרי ובית אחאב סימנה מפנה חד באווירה הפוליטית והדתית בממלכת ישראל. מצד אחד היתה זו תקופה של שלום עם הממלכות השכנות, שגשוג כלכלי ופריחה. מצד שני תקופה של רדיפות דתיות, מאבקים עקובים מדם בתוך בית המלוכה, וגם מאבקים עקובים מדם בין אלוהים שונים שהתחרו על התואר “האלוהות הרשמית של ממלכת ישראל”.
לאחר מותו של ירבעם בן נבט, מלכה הראשון של ממלכת ישראל, מלך בנו נדב אחריו, אך השושלת נקטעה כשנדב נרצח על ידי בעשא בן אחיה.
גם שושלת בעשא היתה קצרה מאוד. בנו אלה המלך נרצח על ידי עבדו זמרי, שר מחצית הרכב.
בשלב זה פרצה מלחמת אזרחים בממלכת ישראל, והעם חילק את נאמנותו לשלושה מחנות: חלק מהעם הלכו אחרי זמרי המתנקש, מחנה שני תמך בתבני בן-גינת ומחנה שלישי, תמך בעמרי, שהיה מפקד הצבא של זמרי המורד.
הכתוב לא מרחיב אודות מוצאו של עמרי, ואין לנו מידע על שם אביו או השבט שאליו השתייך. בכל מקרה, לאחר ארבע שנים הוכרעה המלחמה, ועמרי עלה למלוכה, וייסד את השושלת השלישית של ממלכת ישראל.
המלך עמרי היה אחד המלכים המוצלחים ביותר של ממלכת ישראל. הוא כרת בריתות שלום עם ממלכת יהודה ועם ממלכת צידון, ואף השיא את בנו אחאב לנסיכה מממלכה שכנה: איזבל בת אתבעל מלך צידונים.
איזבל בת אתבעל מלך צידונים מחזירה את פולחן הבעל והאשרה לממלכות ישראל
המלכה איזבל היתה גבירה חזקה ודומיננטית, שהאמינה בעריצות בית המלוכה. בהיותה בת-מלך כנעני, היתה איזבל למעשה גם בתו של כהן גדול לבעל, ואמונתה השפיעה גם על בעלה, המלך אחאב בן עמרי.
מלכים א טז יט-לג: “וְאַחְאָב בֶּן-עָמְרִי מָלַךְ עַל-יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ אַחְאָב בֶּן-עָמְרִי עַל-יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה. וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן-עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו. וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-אִיזֶבֶל בַּת-אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת-הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ. וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן. וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת-הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו”.
היה הבדל עצום בין מעשי מלכי ישראל ויהודה הקודמים לאחאב, לבין מעשי איזבל.
המלכים עד לאותה נקודה איפשרו את פולחן אלוהי כנען: בעל, אשרה ועשתרת, והנהיגו אווירה של סובלנות דתית כלפי ריבוי אלוהויות, ריבוי אמונות, וריבוי מנהגים– ותו לא.
איזבל, לעומת זאת, ביחד עם בעלה אחאב, ייסדה את פולחן הבעל כפולחן ממלכתי בישראל, ועודדה את פולחנו באמצעות בניית אתרי פולחן רשמיים: מקדשים, במות, אשרים ומצבות.
אחאב ואיזבל אף מימנו מכספי המיסים של העם כאלף כוהנים לבעל ולאשרה שישבו בחצר המלכות ואכלו משולחן המלך:
מלכים א יח יט: “וְעַתָּה, שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל–אֶל-הַר הַכַּרְמֶל; וְאֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים, וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת, אֹכְלֵי, שֻׁלְחַן אִיזָבֶל”.
Frederic Leighton Jezebel and Ahab Met by Elijah 1862
חמור מכך, איזבל רדפה את מאמיני יהוה, ביקשה להכחיד את פולחן אלוהי היהודים, שהיה “המתחרה” על תואר האלוהים הרשמי של ממלכת ישראל, ובמקום זאת שאפה לבסס פולחן בלעדי לבעל בישראל, שהיה אמור להחליף את יהוה כאלוהי העם.
עד כדי כך חמור היה מצבם של מאמיני אלוהי ישראל, עד שעובדיהו, בכיר בממלכה אך נאמן ליהוה, נאלץ להחביא נביאים במערה:
מלכים א יח ד: “וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל, אֵת נְבִיאֵי יְהוָה; וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִיאִים, וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה, וְכִלְכְּלָם, לֶחֶם וָמָיִם”.
מעשי איזבל לא עברו בשתיקה על ידי מאמיני יהוה בממלכת ישראל, ובראשם אליהו התשבי מתושבי גלעד, נביא קנא מאוד ליהוה, שהפך למעשה לאויב הגדול המושבע של בית המלוכה בראשות אחאב ואיזבל.
יהוה מנצח את הבעל: בית אחאב ואליהו התשבי
אליהו התשבי, שכאמור התנגד נחרצות לפולחן הבעל ולמדיניות הדתית של בית אחאב, קילל את ממלכת שומרון שלא ירד בה טל ומטר בשם יהוה, וקללתו התגשמה. קללה זו היתה רבת משמעות לאור העובדה שהאל בעל, האל הרשמי של איזבל המלכה ושל הממלכה למעשה, הוא אל הגשם, הטל והעננים. למעשה, אליהו הוכיח בקללתו את עליונותו של יהוה על הבעל בפעם הראשונה, והדגים כיצד אלוהי ישראל יכולים למנוע מאל הסערה בכבודו ובעצמו להוריד גשם.
כתוצאה ממעשיו שגזרו רעב כבד על הממלכה, נאלץ אליהו לברוח מפני אחאב ואיזבל, ולהסתתר בנחל כרית בירדן ולאחר מכן בצרפת אשר בצידון, שם אירעו לו מספר ניסים (למשל, עורבים האכילו אותו בשר ולחם) וגם הוא חולל בעצמו אקטים מאגיים משמעותיים (למשל, הקים לתחייה ילד מת).
לאחר שלוש שנות רעב ובצורת, הורה יהוה לאליהו להתעמת עם אחאב, והנביא הרדוף מזמין את מלך ישראל לדו-קרב אלוהי בינו כנציג של יהוה לבין כל נביאי הבעל והאשרה, אוכלי שולחן המלכה איזבל.
במהלך דו-הקרב, כל צד היה אמור לערוך מזבח עם עצים, לקשור עליו פר, ולהמתין. האלוהים שיענה באש מן השמים, ידליק את המזבח, ויקבל את הקורבן יוכתר כאלוהים האמיתי.
נביאי הבעל החלו להתפלל על המזבח שערכו בעוד אליהו לועג להם ולאלוהיהם. הם אפילו התגודדו בחרבות וברמחים והקיזו את דמם על המזבח בטקס שמדמה קורבן-אדם ומזכיר את סיפור מות האביב הכנעני – אך ללא הועיל.
פסל אליהו השוחט את נביאי הבעל בכרמל, מוחרקה, הר הכרמל
מלכים א יח כו-כט: “וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה; וַיְפַסְּחוּ עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא–כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ. וַיִּקְרְאוּ, בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם, בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים–עַד-שְׁפָךְ-דָּם, עֲלֵיהֶם. וַיְהִי, כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם, וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה; וְאֵין-קוֹל וְאֵין-עֹנֶה, וְאֵין קָשֶׁב”.
אליהו לעומת זאת אסף תריסר אבנים כמניין שבטי ישראל ממזבח יהוה שנהרס ובנה אותו מחדש. סביב המזבח הוא חפר תעלה, ועליו שפך תריסר כדי מים. הוא התפלל ליהוה, ואש נפלה ואכלה את הקורבן. העם הצופה במחזה נדהם וקרא את הקריאה שהפכה למפורסמת ביותר ביהדות, ונאמרת עד היום בסוף תפילת נעילה, התפילה החותמת את טקסי יום הכיפורים: “יהוה הוא האלוהים, יהוה הוא האלוהים”.
בסופו של אותו יום, שחט אליהו את מאות נביעי הבעל, וגשם החל לרדת בהר הכרמל. כך הוכיח אליהו לבית-אחאב את עליונות יהוה על הבעל בפעם השנייה.
קץ פולחן הבעל כפולחן דתי רשמי בקרב בני ישראל
לאחר שניצח יהוה את הבעל בהר הכרמל, ואליהו שחט את 400 נביאי הבעל, איזבל נשבעה להרוג אותו, ואליהו שוב נאלץ לברוח ולהסתתר. עם זאת, הוא המשיך להפיץ את משנת יהוה בקנאות, וניבא נגד בית אחאב ובחירותיו המדיניות-דתיות, גם במהלך מלחמה ארוכה וקשה עם בן-הדד השני מלך ארם דמשק, וגם במהלך פרשת כרם נבות היזרעאלי, כשניבא למלכה איזבל העריצה מוות בזוי.
לאחר מות אחאב, מלך בישראל בנו אחזיה שהלך בדרכי אמו איזבל:
מלכים א כב נב-נד: “אֲחַזְיָהוּ בֶן-אַחְאָב מָלַךְ עַל-יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן בִּשְׁנַת שְׁבַע עֶשְׂרֵה לִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ עַל-יִשְׂרָאֵל, שְׁנָתָיִם. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אָבִיו וּבְדֶרֶךְ אִמּוֹ וּבְדֶרֶךְ יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט, אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל. וַיַּעֲבֹד אֶת-הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיַּכְעֵס אֶת יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו”.
הסיפור, שממחיש יותר מכל את הנאמנות הטבעית של צאצאי איזבל ובית-אחאב לבעל ולא ליהוה, הוא סיפור התאונה הביתית של המלך אחזיה.
יום אחד נפל אחזיה בעד השבכה בעלייתו אשר בשומרון, ונפצע קשה. הוא שלח שליחים לדרוש בבעל זבול אלוהי עקרון, ולברר בצורה רליגיו-מאגית האם יחלים מפציעתו. אליהו שמע על כך, וקילל את אחזיהו שלא יחלים לעולם, כיוון שדרש בבעל זבול ולא ביהוה:
מלכים ב א ב-ד: “ויִּפֹּל אֲחַזְיָה בְּעַד הַשְּׂבָכָה, בַּעֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן–וַיָּחַל; וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ דִרְשׁוּ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן אִם-אֶחְיֶה, מֵחֳלִי זֶה. וּמַלְאַךְ יְהוָה דִּבֶּר אֶל-אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי קוּם עֲלֵה, לִקְרַאת מַלְאֲכֵי מֶלֶךְ-שֹׁמְרוֹן; וְדַבֵּר אֲלֵהֶם–הֲמִבְּלִי אֵין-אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל אַתֶּם הֹלְכִים לִדְרֹשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן. וְלָכֵן, כֹּה-אָמַר יְהוָה, הַמִּטָּה אֲשֶׁר-עָלִיתָ שָּׁם לֹא-תֵרֵד מִמֶּנָּה, כִּי מוֹת תָּמוּת; וַיֵּלֶךְ, אֵלִיָּה”.
לאחר מות אחזיה, שלא היו לו ילדים, מלך בן נוסף של אחאב ואיזבל, המלך יהורם, שדווקא הסיר את מצבת הבעל בשומרון:
מלכים ב ג א-ג: “וִיהוֹרָם בֶּן-אַחְאָב מָלַךְ עַל-יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה; וַיִּמְלֹךְ שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה שָׁנָה. וַיַּעֲשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה–רַק לֹא כְאָבִיו וּכְאִמּוֹ; וַיָּסַר אֶת-מַצְּבַת הַבַּעַל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו. רַק בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט אֲשֶׁר-הֶחֱטִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל–דָּבֵק: לֹא-סָר מִמֶּנָּה”.
השפעת בית-אחאב על האווירה הדתית והפוליטית בממלכת יהודה
אך השפעתה של איזבל הצידונית התפשטה מעבר לגבולות ממלכת ישראל. היא השיאה את בתה עתליה ליהורם מלך יהודה, ובכך למעשה הכניסה השפעה צידונית חזקה -מאוד של הבעל והאשרה גם לממלכה השכנה, שאמנם היתה סובלנית כלפי פולחנים פוליתאיסטים, אך הדת הרשמית בה היתה של יהוה, אלוהי ישראל.
למעשה באותה תקופה משל בית אחאב הנאמן לבעל גם בממלכת ישראל (המלכים אחזיה ויהורם בני אחאב ואיזבל), וגם בממלכת יהודה (יהורם בנו של יהושפט התחתן עם עתליה, הבת של אחאב ואיזבל, ואחותו של המלך אחזיה).
מלכים ב ח טז-יח: “וּבִשְׁנַת חָמֵשׁ לְיוֹרָם בֶּן-אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט, מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ יְהוֹרָם בֶּן-יְהוֹשָׁפָט, מֶלֶךְ יְהוּדָה. בֶּן-שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וּשְׁמֹנֶה שנה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם. וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ בֵּית אַחְאָב–כִּי בַּת-אַחְאָב, הָיְתָה-לּוֹ לְאִשָּׁה; וַיַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה”.
בית אחאב המשיך למשול ביהודה ובישראל, אך המלוכה היתה מאוד לא יציבה.
בממלכת יהודה כל חילופי שלטון נעשו באמצעות רצח. כשמת יהושפט, עלה יהורם למלוכה לאחר שרצח את אחיו הקודמים לו. כשמת יהורם ללא בן, מלך אחזיה בנו תחתיו, אך נרצח עד מהרה על ידי נאמני יהוה המתנגדים לבית אחאב.
עתליה אמו של אחזיה ניסתה להיאחז בשלטון בכל כוחה ולכן רצחה את כל זרע המלוכה ביהודה. רק בן-המלך יואש הצליח להימלט בעזרת יהושבע אשת יהוידע הכהן הגדול ליהוה, בתה החורגת של עתליה. בסופו של דבר גם עתליה בעצמה נרצחה על ידי יהוידע הכהן, שרצח גם את מתן הכהן לבעל בממלכת יהודה, יריבו הפוליטי והדתי. לימים, יירצח גם המלך יואש.
מרד יהוא וקץ בית-אחאב
בממלכת ישראל, במקביל, הצליחו אליהו ואלישע לארגן מרד נגד בית אחאב שבראשו עמד אז יורם בן איזבל ואחאב, באמצעות יהוא בן נמשי, שהיה מבית עמרי המורחב, אך כנראה לא מבית אחאב ספציפית. מרד יהוא הכחיד את שושלת אחאב גם בישראל וגם ביהודה, ולמעשה הקיץ את הקץ על פולחן הבעל כפולחן ממלכתי רשמי בקרב בני ישראל.
Dante Gabriel Rossetti La Donna della finestra 1879
יהוא הפגין קנאות קיצונית ליהוה, ברוח האידיאולוגיה של אליהו התשבי ואלישע תלמידו. הוא לא היסס לרצוח את איזבל, שהיתה בת מלך צידון, ובכך לגרום למשבר חמור ביחסים בין הממלכות. באחת הסצינות המפורסמות בתנ”ך, איזבל נשקפת בעד החלון כדי לראות את יהוא, נרצחת ונופלת, והכלבים אוכלים את גופתה ומלקקים את דמה, כפי שניבא אליהו התשבי.
לאחר שרצח את המלך יהורם ואמו הגבירה איזבל, יהוא הפגין את יחסו השלילי המוחץ לפולחן הבעל בצורה פומבית ואלימה. הוא כינס את כל העם הנאמנים לבעל באמתלה של פולחן המוני, וכשנתאספו, רצח את המתפללים וניתץ את מצבות הבעל. עם זאת, הוא הותיר על כנם את עגלי הזהב ליהוה בבית אל ובדן:
מלכים ב י יח-כט: “וַיִּקְבֹּץ יֵהוּא אֶת-כָּל-הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַחְאָב עָבַד אֶת-הַבַּעַל מְעָט יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה וְעַתָּה כָל-נְבִיאֵי הַבַּעַל כָּל-עֹבְדָיו וְכָל-כֹּהֲנָיו קִרְאוּ אֵלַי אִישׁ אַל-יִפָּקֵד כִּי זֶבַח גָּדוֹל לִי לַבַּעַל כֹּל אֲשֶׁר-יִפָּקֵד לֹא יִחְיֶה וְיֵהוּא עָשָׂה בְעָקְבָּה לְמַעַן הַאֲבִיד אֶת עֹבְדֵי הַבָּעַל. וַיֹּאמֶר יֵהוּא קַדְּשׁוּ עֲצָרָה לַבַּעַל וַיִּקְרָאוּ. וַיִּשְׁלַח יֵהוּא בְּכָל-יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ כָּל עֹבְדֵי הַבַּעַל וְלֹא-נִשְׁאַר אִישׁ אֲשֶׁר לֹא-בָא וַיָּבֹאוּ בֵּית הַבַּעַל וַיִּמָּלֵא בֵית הַבַּעַל פֶּה לָפֶה. וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל-הַמֶּלְתָּחָה הוֹצֵא לְבוּשׁ לְכֹל עֹבְדֵי הַבָּעַל וַיֹּצֵא לָהֶם הַמַּלְבּוּשׁ. וַיָּבֹא יֵהוּא וִיהוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב בֵּית הַבָּעַל וַיֹּאמֶר לְעֹבְדֵי הַבַּעַל חַפְּשׂוּ וּרְאוּ פֶּן-יֶשׁ-פֹּה עִמָּכֶם מֵעַבְדֵי יְהוָה כִּי אִם-עֹבְדֵי הַבַּעַל לְבַדָּם. וַיָּבֹאוּ לַעֲשׂוֹת זְבָחִים וְעֹלוֹת וְיֵהוּא שָׂם-לוֹ בַחוּץ שְׁמֹנִים אִישׁ וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִמָּלֵט מִן-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל-יְדֵיכֶם נַפְשׁוֹ תַּחַת נַפְשׁוֹ. וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לַעֲשׂוֹת הָעֹלָה וַיֹּאמֶר יֵהוּא לָרָצִים וְלַשָּׁלִשִׁים בֹּאוּ הַכּוּם אִישׁ אַל יֵצֵא, וַיַּכּוּם לְפִי-חָרֶב; וַיַּשְׁלִכוּ הָרָצִים וְהַשָּׁלִשִׁים וַיֵּלְכוּ עַד-עִיר בֵּית-הַבָּעַל. וַיֹּצִאוּ אֶת-מַצְּבוֹת בֵּית-הַבַּעַל וַיִּשְׂרְפוּהָ. וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל וַיִּתְּצוּ אֶת-בֵּית הַבַּעַל וַיְשִׂמֻהוּ לְמוֹצָאוֹת עַד-הַיּוֹם. וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת-הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל. רַק חֲטָאֵי יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא-סָר יֵהוּא מֵאַחֲרֵיהֶם עֶגְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בֵּית-אֵל וַאֲשֶׁר בְּדָן”.
לאחר האירועים האלימים שהקיצו את הקץ על בית אחאב, ועל פולחן הבעל והאשרה כפולחן ממלכתי רשמי בקרב בני ישראל, ודרדרו מאוד את מצבן הפוליטי של ממלכות ישראל ויהודה, מלכו בשתי הממלכות מלכים חלשים.
יהוא מלך ישראל ובנו יואחז מלך ישראל דרדרו את הממלכה לשפל מדיני שלא היה כמוהו, וביהודה מלך יואש, ילד בן 7, שלמעשה נשלט על ידי יהוידע הכהן. באותה תקופה נחלשה הממלכה, אך יהוה התחזק במרחב הדתי, אם כי עגלי הזהב והבמות בבית אל ובדן נותרו על כנם, ושרידי פולחן פרטיים לאלוהי כנען נותרו פה ושם.