John William Waterhouse Flora 1890
גם בתקופת שפוט השופטים המשיכו אבות אבותינו להיות פוליתאיסטים בתרבותם ובאמונתם.
לאחר 40 שנות נדודים במדבר, הגיעו בני ישראל לארץ כנען, ושם, הם היו פוליתאיסטים, כפי שהיו אבותיהם ואבות-אבותיהם מימים ימימה. הם אהבו מאוד את יהוה, אלוהי אבותיהם, אשר הוציא אותם מארץ מצרים ועבדו אותו, אבל הם עבדו גם אלוהים נוספים שהכירו בנדודיהם ושפגשו בארץ המובטחת.
אופן הפולחן שהם קיימו –ליהוה ולאלוהים אחרים– באותם ימים קדומים נשא אופי סטנדרטי לאותה תקופה במזרח התיכון הקדום: עצים מקודשים, מזבחות אבנים, קרבנות מבעלי חיים ספציפיים, תפילות, זמירות והגדת עתידות.
יהושע בן-נון מחתים את בני ישראל על התחייבות למונותיאזם
מנהיג העם בעת הכניסה לארץ ישראל היה יהושע בן-נון, מצביא ומדינאי דגול, שהיה נאמן מאוד ליהוה. בשנים האחרונות לפני מותו, לאחר עשרות שנים של ניסיון בהנהגת השבטים, יהושע היה סקפטי מאוד באשר למסוגלות של בני ישראל לנטוש את התפיסה הרב-אלוהית שלהם, ולקיים את הציווי המונותאיסטי של יהוה.
למעשה, הוא מבקש מבני ישראל מפורשות לבחור בין אורחות חייהם שכוללים עבודה למספר רב של אלים, לבין פולחן בלעדי של יהוה. אם יבחרו בפוליתאיזם, הוא מכריז שיבדיל את עצמו ואת משפחתו מהם, כדי ליצור קבוצה מונותאיסטית נפרדת ומובחנת של נאמני יהוה:
יהשוע כד יד-טו: “וְעַתָּה יְראוּ אֶת-יְהוָה, וְעִבְדוּ אֹתוֹ–בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת; וְהָסִירוּ אֶת-אֱלֹהִים, אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם, וְעִבְדוּ, אֶת-יְהוָה. וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת-יְהוָה, בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת-מִי תַעֲבֹדוּן–אִם אֶת-אֱלֹהִים אֲשֶׁר-עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר בעבר הַנָּהָר, וְאִם אֶת-אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם; וְאָנֹכִי וּבֵיתִי, נַעֲבֹד אֶת-יְהוָה”.
למרבה הפלא, בני ישראל מתעקשים כי הם לא מתכוונים לעזוב את יהוה, למרות ההיסטוריה שלהם שחוזרת ומוכיחה כי אמנם הם יש בלבבם אהבה ליהוה אשר הוציא אותם מארץ עבדים, אך במקביל הם מאמינים גם באלוהים אחרים בהינתן הנסיבות לכך — בדומה לכל פוליתאיסט ממוצע באותה תקופה במזרח התיכון הקדום.
יהשוע כד טז-יח וַיַּעַן הָעָם, וַיֹּאמֶר, חָלִילָה לָּנוּ, מֵעֲזֹב אֶת-יְהוָה–לַעֲבֹד, אֱלֹהִים אֲחֵרִים. כִּי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, הוּא הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ וְאֶת-אֲבוֹתֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים; וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְעֵינֵינוּ, אֶת-הָאֹתוֹת הַגְּדֹלוֹת הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁמְרֵנוּ בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ בָהּ, וּבְכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקִרְבָּם. וַיְגָרֶשׁ יְהוָה אֶת-כָּל-הָעַמִּים, וְאֶת-הָאֱמֹרִי יֹשֵׁב הָאָרֶץ–מִפָּנֵינוּ; גַּם-אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד אֶת-יְהוָה, כִּי-הוּא אֱלֹהֵינוּ.
יהשוע בן נון לא מתרשם מאוד מתשובת בני ישראל. למעשה, הוא לא מאמין להם, ולא חושב שהם מסוגלים לאמונה מונותאיסטית. אך העם מתעקש ויהשוע מתרצה, וחותם ברית בין העם לבין יהוה על אבן גדולה ליד עץ אשרה של אלה מקודשת, שניצבה במקדש יהוה.
יהשוע כד יט-כו: “וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם, לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת-יְהוָה–כִּי-אֱלֹהִים קְדֹשִׁים, הוּא: אֵל-קַנּוֹא הוּא, לֹא-יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם. כִּי תַעַזְבוּ אֶת-יְהוָה, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהֵי נֵכָר; וְשָׁב וְהֵרַע לָכֶם וְכִלָּה אֶתְכֶם, אַחֲרֵי אֲשֶׁר-הֵיטִיב לָכֶם.
וַיֹּאמֶר הָעָם, אֶל-יְהוֹשֻׁעַ: לֹא, כִּי אֶת-יְהוָה נַעֲבֹד.
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם, עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם, כִּי-אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת-יְהוָה, לַעֲבֹד אוֹתוֹ; וַיֹּאמְרוּ, עֵדִים.
וְעַתָּה, הָסִירוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם; וְהַטּוּ, אֶת-לְבַבְכֶם, אֶל-יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמְרוּ הָעָם, אֶל-יְהוֹשֻׁעַ: אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַעֲבֹד, וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע. וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, בִּשְׁכֶם. וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים; וַיִּקַּח, אֶבֶן גְּדוֹלָה, וַיְקִימֶהָ שָּׁם, תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ יְהוָה”.
אך כמובן שעם ישראל לא עמד במילתו, אלא הפר את הברית באופן בוטה ומובהק באופן מתמשך ועקבי. את הדבר ניתן בעיקר ליחס לתפיסה הפוליתאיסטית שלהם שלא ראתה שום דבר לא הגיוני בנאמנות למספר מרובה של אלים, ופחות למרד ביהוה.
שופטים ב ז-י: “וַיַּעַבְדוּ הָעָם אֶת-יְהוָה, כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ; וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשׁוּעַ, אֲשֶׁר רָאוּ אֵת כָּל-מַעֲשֵׂה יְהוָה הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל. וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, עֶבֶד יְהוָה, בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר, שָׁנִים. וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ, בְּתִמְנַת-חֶרֶס בְּהַר אֶפְרָיִם, מִצְּפוֹן, לְהַר-גָּעַשׁ. וְגַם כָּל-הַדּוֹר הַהוּא, נֶאֶסְפוּ אֶל-אֲבוֹתָיו; וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אֶת-יְהוָה, וְגַם אֶת-הַמַּעֲשֶׂה, אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל”.
האמירה שקם דור שלא ידע את יהוה ואת יציאת מצרים מעידה על כך שהברית שכרת יהושע בין יהוה לבין עם ישראל היתה פוליטית בלבד, ולא היתה לה משמעות היסטורית תיאולוגית מרחיקת לכת. העם התכוון להביע בברית זו את נאמנותו ליהושע כמנהיג, ולא את נאמנותו לרעיון המונותיאיסטי. למעשה, הם המשיכו לחנך את ילדיהם על ברכי הפוליתאיזם ולכן בקלות כל כך גדולה קם דור “אשר לא ידעו את יהוה”.
עם ישראל עובד את אלוהי כנען בתקופת השופטים
פולחן יהוה לא דעך, אלא התקיים במקביל ובנוסף לפולחנים של אלוהים אחרים, כלומר בני ישראל היו פוליתאיסטים לעילא ולעילא, ועבודה זרה לא היתה, אלא עבודה דתית אמיתית של מספר אלוהויות חשובות לעם.
שופטים ב יא-יג: “וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיַּעַבְדוּ, אֶת-הַבְּעָלִים. וַיַּעַזְבוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם, הַמּוֹצִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם; וַיַּכְעִסוּ, אֶת-יְהוָה. וַיַּעַזְבוּ, אֶת-יְהוָה; וַיַּעַבְדוּ לַבַּעַל, וְלָעַשְׁתָּרוֹת”.
John William Godward The Bouquet 1899
גם בתקופה השופט הראשון לאחר יהושע, עתניאל בן קנז משבט יהודה, המשיכו אבותינו במסורת הפוליתאיסטית שלהם. ולא רק זאת, אלא שהם לא היו קבוצה אתנית מובחנת, אלא התחתנו בשבטים הכנענים בארץ, והתערבו בהם. ניתן למעשה לומר, שבני ישראל באותה תקופה היו שבטים כנעניים לכל דבר, שהיה להם אל מקומי בשם יהוה בנוסף לשאר אלוהי הארץ, בדומה לעממים ושבטים אחרים במרחב המזרח התיכון הקדום.
שופטים ג ה-ז: “וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָשְׁבוּ בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. וַיִּקְחוּ אֶת-בְּנוֹתֵיהֶם לָהֶם לְנָשִׁים, וְאֶת-בְּנוֹתֵיהֶם נָתְנוּ לִבְנֵיהֶם; וַיַּעַבְדוּ, אֶת-אֱלֹהֵיהֶם. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם; וַיַּעַבְדוּ אֶת-הַבְּעָלִים, וְאֶת-הָאֲשֵׁרוֹת”.
לאחר מות עתניאל בן קנז, הנהיג את ישראל השופט אהוד בן גרא משבט בנימין, שהתנקש בחיי עגלון מלך מואב. לאחר מות אהוד, שפט את ישראל שמגר בן-ענת, שנלחם בפלשתים, ושמו מעיד על כך שמשפחתו היתה פוליתאיסטית כנענית או שמוצאו ממקום של כוהנים או לוחמים לאלה ענת.
לאחר מכן שפטה את ישראל דבורה אשת לפידות משבט נפתלי. לאחר שמצביאה, ברק בן אבינועם, ניצח את סיסרא, שר צבאו של יבין מלך כנען, היא שרה את שיר תהילת המלחמה המפורסם, “שירת דבורה”.
שירת דבורה היא שיר הלל ליהוה, שניצח את המלחמה. דבורה שרה כי בתקופה בה בני ישראל בחרו להם אלוהים אחרים, קם יהוה והושיע את העם במלחמה.
שופטים ה ו-ח: “בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן-עֲנָת, בִּימֵי יָעֵל, חָדְלוּ, אֳרָחוֹת; וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת–יֵלְכוּ, אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת. חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ, עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל. יבחר אֱלֹהִים חֲדָשִׁים, אָז לָחֶם שְׁעָרִים; מָגֵן אִם-יֵרָאֶה וָרֹמַח, בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל”.
לשון השירה לא מזכיר אף “אלוהים אחר” בשמו, אך מספר פסוקים מתייחסים ישירות למאפיינים של בעל-הדד אל הגשם והסערות הכנעני האהוב על העם. דבורה שרה שכשיצא יהוה משדה אדום, התרחשה סערה: עננים כבדים מילאו את השמים, גשם ירד, והרים שלמים נזלו כמו מים. דבורה בעצם מנכסת ליהוה את כל כוחותיו של בעל, כדי להדגיש עד כמה חזק אלוהי העם על פני אל הגשם הכנעני.
שופטים ה ד-ה: “יְהוָה, בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר, בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם, אֶרֶץ רָעָשָׁה, גַּם-שָׁמַיִם נָטָפוּ; גַּם-עָבִים, נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ, מִפְּנֵי יְהוָה: זֶה סִינַי–מִפְּנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל”.
אך למרות הניצחון, בני ישראל המשיכו לאהוב את אלוהי הארץ, להאמין בהם, ולקיים את פולחניהם. למעשה, השופט הבא שנבחר להנהיג את העם היה בנו של יואש משבט מנשה, כהן לבעל ולאשרה.
בפני גדעון התגלה מלאך יהוה וציווה אותו לנתץ את המזבח בבית אביו, ולכרות את העץ הקדוש שצומח עליו.
שופטים ו כה-כו: “וַיְהִי, בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה קַח אֶת-פַּר-הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ, וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים; וְהָרַסְתָּ, אֶת-מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ, וְאֶת-הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר-עָלָיו תִּכְרֹת. וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה–בַּמַּעֲרָכָה; וְלָקַחְתָּ, אֶת-הַפָּר הַשֵּׁנִי, וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה, בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת”.
גדעון לוקח עשרה אנשים שמתגנבים בלילה לבית אביו ומבצעים את מצוות יהוה. אנשי העיר כועסים על המעשה ודורשים עונש, אך גדעון זוכה להגנת אביו יואש ועד מהרה הופך למנהיג העם ולשופט, שנלחם במדיין שהיו אז מסוכסכים עם בני ישראל. כל זמן שהיה גדעון השופט והמנהיג, בני ישראל עבדו את יהוה, אך עם מותו, חזרו לאלוהיהם האחרים מימים ימימה:
שופטים ח לג-לה: “וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר מֵת גִּדְעוֹן, וַיָּשׁוּבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים; וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית, לֵאלֹהִים. וְלֹא זָכְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, הַמַּצִּיל אוֹתָם מִיַּד כָּל-אֹיְבֵיהֶם, מִסָּבִיב. וְלֹא-עָשׂוּ חֶסֶד, עִם-בֵּית יְרֻבַּעַל גִּדְעוֹן: כְּכָל-הַטּוֹבָה–אֲשֶׁר עָשָׂה, עִם-יִשְׂרָאֵל”.
גם בזמן המנהיגים הבאים ששפטו את ישראל, תולע בן פואה משבט יששכר ויאיר הגלעדי, המשיך הפולחן הכנעני בקרב בני ישראל.
שופטים פרק י ו “וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וַיַּעַבְדוּ אֶת-הַבְּעָלִים וְאֶת-הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת-אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת-אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי-עַמּוֹן, וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים; וַיַּעַזְבוּ אֶת-יְהוָה, וְלֹא עֲבָדוּהוּ”.
בכל פעם שהיה משבר פוליטי, שבטי ישראל פונים ליהוה, הפטרון האלוהי שלהם שהוציא אותם מארץ מצרים. מבחינה תיאולוגית מדובר בפנייה שאין בה פגם. במרחב הפוליתאיסטי אדם יכול לעבוד מספר רב של אלים באופן פרטי, ועדיין לקיים פולחן לאל של הקבוצה שאליו הוא משתייך. אך מבחינת יהוה, כמובן, מדובר בחוצפה. יש לו תביעה מפורסמת לבלעדיות על העם היהודי, והוא כועס עליהם שהם פונים אליו רק בעת מצוקה מדינית, ואילו ביומיום מעדיפים אלוהים אחרים:
שופטים י יא-יד: “וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: הֲלֹא מִמִּצְרַיִם וּמִן-הָאֱמֹרִי, וּמִן-בְּנֵי עַמּוֹן וּמִן-פְּלִשְׁתִּים. וְצִידוֹנִים וַעֲמָלֵק וּמָעוֹן, לָחֲצוּ אֶתְכֶם; וַתִּצְעֲקוּ אֵלַי, וָאוֹשִׁיעָה אֶתְכֶם מִיָּדָם. וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אוֹתִי, וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים; לָכֵן לֹא-אוֹסִיף, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם. לְכוּ, וְזַעֲקוּ אֶל-הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם, בָּם: הֵמָּה יוֹשִׁיעוּ לָכֶם, בְּעֵת צָרַתְכֶם”.
אחרי יאיר הגלעדי, שפטו את ישראל יפתח הגלעדי משבט מנשה, אבצן מבית לחם משבט יהודה, אילון הזבולוני, עבדון בן הלל הפרעתוני משבט אפרים, ושמשון בן מנוח משבט דן.
הכתוב לא מרחיב אודות מנהגי בני ישראל בתקופת שופטים אלו, אך ניתן להניח כי לא אירע שינוי מרחיק לכת באורחותיהם, וכי פולחנים לאשרה, לבעל, ולשאר אלוהי הארץ היו דבר שבשגרה לצד פולחנים ליהוה אלוהי העם.
רמז לכך ניתן למצוא בפסוק הפותחת את פרק יג בספר שופטים: “וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה”.
באותה תקופה אירעה גם פרשת “פסל מיכה”. מיכיהו משבט אפרים גנב מאמו אלף ומאה שקלי כסף. כששמע שקיללה את הגנב, החזיר לה מיכה את הכסף. האם הודתה למיכה על השבת הגניבה, והחליטה להקדישה מאתיים שקלים מתוכם לעשיית פסל ומסכה עשויים כסף, כהודיה ליהוה. מיכה בנה מקדש בביתו, הציב שם את הפסל והמסכה וחפצי פולחן נוספים, ומינה את אחד מבניו לכוהן במקום.
שופטים פרק יז א-ו: “וַיְהִי-אִישׁ מֵהַר-אֶפְרָיִם, וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ. וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח-לָךְ, ואתי אָלִית וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי, הִנֵּה-הַכֶּסֶף אִתִּי, אֲנִי לְקַחְתִּיו; וַתֹּאמֶר אִמּוֹ, בָּרוּךְ בְּנִי לַיהוָה. וַיָּשֶׁב אֶת-אֶלֶף-וּמֵאָה הַכֶּסֶף, לְאִמּוֹ; וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת-הַכֶּסֶף לַיהוָה מִיָּדִי לִבְנִי, לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה, וְעַתָּה, אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ. וַיָּשֶׁב אֶת-הַכֶּסֶף, לְאִמּוֹ; וַתִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף, וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה, וַיְהִי, בְּבֵית מִיכָיְהוּ. וְהָאִישׁ מִיכָה, לוֹ בֵּית אֱלֹהִים; וַיַּעַשׂ אֵפוֹד, וּתְרָפִים, וַיְמַלֵּא אֶת-יַד אַחַד מִבָּנָיו, וַיְהִי-לוֹ לְכֹהֵן. בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל: אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, יַעֲשֶׂה.
פסוק ו’ הוא אחד הפסוקים המפורסמים במקרא: “בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה”. אם זוכרים שבאותה תקופה במזרח התיכון הקדום, המלך היה גם הכהן הגדול של השבט או של העיר, הרי שמשמעותו מתחדדת לאור פרשת פסל מיכה. באותה תקופה לא היה מלך אחד, וגם לא היה כהן אחד, אלא התקיים פולחן מבוזר, וכל אחד יכול היה לשמש כהן ולבנות מקדש.
יתרה מזאת, כל אחד היה יכול לקיים את הפולחן כראות עיניו. המקדש בבית מיכה לא היה מקדש לאלוהים כנעניים, אלא ליהוה, אך הפולחן שהתקיים בו נערך בדרכים דומות לפולחן של אלים מקומיים אחרים.
כלומר, גם כשמישהו מבני ישראל העדיף את יהוה על פני בעל, אשרה ושאר אלוהי הארץ, עדיין עשו זאת באמצעות חפצים מקודשים, פסלים, מסכות, עצים חיים ושאר מאפיינים מקומיים מובהקים.
פסל מיכה, על פי הכתוב, עבר לשבט דן וניצב בבית המקדש ליהוה בשילה עד הגלות. כלומר, במשך עשרות ומאות שנים ימשיכו פסל ומסכה ממסורת פוליתאיסטית כנענית חלק בלתי נפרד מבית המקדש ליהוה בשילה, שהיה שני בקדושתו רק למשכן בירושלים:
שופטים יח ל-לא: “וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי-דָן, אֶת-הַפָּסֶל; וִיהוֹנָתָן בֶּן-גֵּרְשֹׁם בֶּן-מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו, הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי, עַד-יוֹם, גְּלוֹת הָאָרֶץ. וַיָּשִׂימוּ לָהֶם, אֶת-פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה, כָּל-יְמֵי הֱיוֹת בֵּית-הָאֱלֹהִים, בְּשִׁלֹה”.
יהוה מתחזק במרחב הפוליתאיסטי בתקופת שמואל הנביא
לאחר מות שמשון, הנהיג את ישראל עלי הכהן, שהיה נאמן מאוד ליהוה ולעבודתו, ושירת אותו במשכן בשילה. יורשו היה שמואל הנביא, שגדל והתחנך מינקות במקדש. בתקופתו גברה מאוד הפופולריות של יהוה, האל הייחודי של בני ישראל בקרב העם.
הפופולריות הזאת היתה ככל הנראה תוצאה של התגברות רגשות שבטיים והתחזקות בני ישראל כקבוצה פוליטית ואתנית נפרדת לאחר מלחמות מתמשכות עם הפלשתים. לימים, תבשיל ההתחזקות הלאומית של בני ישראל, ותביא להמלכת שאול המלך ולהקמת ממלכה חזקה ומרשימה, שיהוה הוא האלוהים הרשמי שלה.
עם זאת, לחצים מדיניים חיצוניים יביאו לכך שאישים בכירים בעם, ובמיוחד מלכים ובני מלכים, יתחתנו עם נסיכות זרות כדי ליצור בריתות פוליטיות עם אבותיהן המלכים. נישואים אלו יחזירו לעם את הפולחנים הידועים והמוכרים לאלוהי כנען, בייחוד בתקופה שלאחר פיצול הממלכה.