המוזות הן אלות האומנויות והמדעים היווניות. הן מעניקות השראה לכל היוצרים, אך במיוחד למשוררים, דרמטורגים, פילוסופים ומוזיקאים. משמן, שמשמעותו המקורית היא “אלות ההר”, נגזרות המילים המודרניות מוזיקה, מוזיאון וגם מוזאיקה (פסיפס).
Pierre Mignard, Clio, 1689
משוררים ומספרי סיפורים נהגו לקרוא למוזות לפני שהתחילו בעבודתם, ולבקש מהן השראה והגנה. אחד מן המזמורים האורפיים המפורסמים ביותר לאפרודיטה נפתח במילים: “מוזה, ספרי לי על מעשיה של אפרודיטה גבירת קפריסין היקרה מפז…”
מקורו של פולחן המוזות הוא בהר אולימפוס בפיריה, על הגבול בין יוון למקדוניה. על פי התיאוגוניה של הסיודוס, המוזות הן בנותיהן של זאוס אבי האלים ומנמוסינה, אלת הזכרון. מנמוסינה היא למעשה דודתו של זאוס, בתם של סביו וסבתו, אורנוס השמים וגיאה הארץ. הסיודוס מספר, כי זאוס שכב עם מנמוסינה משך תשעה לילות, ובחלוף השנה, היא ילדה לו תשע בנות יפהפיות ומוכשרות. את המוזות גידלה יופמה, אם הצייד קרוטוס בן האל פאן. לימים הפך קרוטוס לקבוצות הכוכבים “קשת” בשמים.
מספרן של המוזות השתנה בתקופות שונות, ובאזורים שונים ביוון העתיקה. בתחילה מוזכרת רק מוזה אחת. אחר כן אנו מוצאים שלישיות, רביעיות, ואף שביעיות של מוזות. על פי הפילוסוף היווני פרוקלוס, המוזות המקוריות היו קשורות להשראה אינטלקטואלית, ולא ליצירתיות רגשית. שלישיית המוזות של המקוריות של הר הליקון כוללת את מלטה (הגות), מנמה (זכרון) ואוידה (שירה). השלישייה של תרקיה כוללת את מנמוסינה (זכרון), מלפמונה (שירה) ופויאטס (מוזיקה ושירה). המוזות בנות פלוסיה היו תלקסינואה (הקסמת הלב), אוידה (שירה), ארכטה (התחלה) ומלטה (הגות). השלישייה של סיקיון כוללת את פולימתיאה, פולינואה ופוליהימניה.
שבע המוזות של האי לסבוס הן ניילו, טריטונה, אזופו, הפטפורה, אכלואיס, טיפופלו ורודיה. על פי המסורת היוונית, שבע המוזות של לסבוב המציאו את הסולם המוזיקלי בעל שבע-התווים, המבוסס על השירה הקדומה של אפסוס.
גם בעיר דלפי, המקודשת לאפולו אל השמש, היתה שלישיית מוזות ייחודית. בדלפי הפך אפולו למנהיג המוזות (Musagetes) של כל יוון העתיקה. שמות המוזות הדלפיות קשורות למיתרי הנבל, כלי הנגינה של אפולו: נטה (תו אמצעי), מזה (תו שלישי) והיפטה (תו גבוה). על פי גירסאות אחרות הן נקראו כפיסו (דרור), אפולוניס ובוריסתניס (צפונית). המוזות הדלפיות נחשבו לעיתים להתגלמות של שלישיית בנות הגורל (מוירה), או להתגלמות של שלישיית בנות החן (גרציות).
תשע הפירנאיות, מוזות הערבה של פיריה, היו ככל הנראה המוזות הראשונות ביוון העתיקה. מאמיניהן נהגו לחתוך ענפים מעצי ערבה קדושים ולקרוא לאלות בעזרת המטה שיצרו מן הענף. למרגלות ההר בפיריה זרם “נחל הערבה”, שם התקיים פולחן האלות. מיתוס מאוחר יותר סיפר שהפירנאיות היו בנות תמותה, שהוכרעו על ידי המוזות של אתונה.
על פי הסיפור, למלך אמתיה במקדוניה היו תשע בנות שנקראו על שמות המוזות. הנערות התחרו עם המוזות, הפסידו, והאלות הפכו אותן לציפורים: קולימבס (יונה), אינקס, קנכריס, קיסה (עורבני), כלוריס (ציפור ירוקה), אכלנטיס (חוחית), נסה (נקר), פיפו ודרקונטיס. יכול להיות שמדובר באלגוריה אודות עליונותם של אלי העיר אתונה על פני האלים של הערים היווניות האחרות. בכל מקרה, למוזות קשר הדוק לציפורים. הסירנות, יצורים מיתולוגיים שגופן חצי אשה וחצי ציפור, נחשבו לבנותיה של אחת מהם, טרפסיכורה.
המוזות הקלאסיות של יוון, שהתקבעו בסופו של דבר בתודעה, הן תשע המוזות של העיר אתונה: קליופה, קליאו, ארטו, יוטרפה, מלפומנה, פוליהימניה, טרפסיכורה, תאליה ואורניה.
קליופה, “קול נעים”, היא המוזה הבכירה והנכבדה ביותר מכל התשע. היא המוזה של השירה האפית ועלילות הגיבורים, וכן מוזה של רהיטות וצחות לשון באופן כללי. סמליה הם עט החרט ולוחות שעווה. קליופה היתה הבוררת בסכסוך בין פרספונה לאפרודיטה על אהבתו של האל אדוניס. היא פסקה כי אדוניס יבלה שליש מן השנה עם כל אחת מן האלות, ואת השליש הנותר בכל מקום שיבחר.
קליופה היא גם הפטרונית של המוזיקאים היווניים המפורסמים אורפיאוס ולינוס, אותם ילדה לאל אפולו. על פי גירסאות אחרות, אביו של אורפיאוס הוא אוארגוס, מלך תראקיה. בכל מקרה, אורפיאוס בנה של קליופה היה המוזיקאי והמשורר הדגול ביותר במיתולוגיה היוונית. על פי המסורת, הוא יסד את האסכולה הפואטית בעיר לסבוס וכן את הכת האורפית. גם במזמורים האורפיים וגם בשירי המשוררת סאפו מלסבוס מופיעים דברי תשבחות למוזות. מזמור אורפי מס’ 75, למשל, מוקדש למוזות. את המזמור שרו וניגנו תוך כדי הקטרת קטורת לבונה לתשע האלות.
קליאו, “המכריזה”, היא המוזה של השירה ההיסטורית ועלילות הגיבורים. על פי המסורת, היא הביאה את האלפבית הפניקי ליוון העתיקה. קליאו היא אמו של יקינטון, בן פיראוס מלך מקדוניה. יום אחד בעת תחרות זריקת דיסקוס, נפגע בנה בטעות מן הדיסקוס של אפולו. אל השמש הפך את יקינטון לפרח, וקבע חגיגה שנתית לכבודו. סמליה של קליאו הם מגילת קלף ולוחות כתיבה.
ארטו, “נעימה”, היא המוזה של השירה הלירית, במיוחד שירת אהבה ושירה ארוטית. היא גם המוזה של החקיינות. סמליה של ארטו הם הלירה או הנבל, כלי נגינה המקודש לאפולו, מנהיג המוזות.
יוטרפה, “עונג”, היא המוזה של המוזיקה והשירה הלירית. היא גם המוזה של העונג, ההנאה, והנגינה בחליל. על פי המסורת היוונית, היא המציאה את החליל. החליל הוא הסמל של יוטרפה.
מלפומנה, “מקהלה”, היא מוזת הטרגדיה. באמנות היא בדרך כלל מופיעה חובשת מסכה טרגית ונועלת קותורנוס, מגפיים שנהגו לנעול השחקנים הטרגיים ביוון העתיקה על הבמה. לעיתים היא מחזיקה סכין או אלה ביד אחת ומסכה טרגית ביד שניה.
פוליהימניה, “רוב-שירים”, היא המוזה של המזמורים הדתיים, רהיטות הדיבור והמחול. היא מתוארת כאשה רצינית, עטויה גלימה שחורה, מרפקה נח על עמוד. לעיתים היא מקרבת אצבע לשפתותיה.
טרפסיכורה, “הנאת הריקוד”, היא המוזה של הריקוד, המחול והשירה הדרמטית. מאוחר יותר הפכה למוזה של שירה לירית ונגינה בחליל, תחומים שבדרך כלל מיוחסים לאחותה יוטרפה. הפועל “טרפסיכורי”, כלומר “קשור לאומנות המחול”, נובע משמה של המוזה. טרפסיכורה בדרך כלל מתוארת ישובה, ומחזיקה בידה נבל. על פי מסורות מסוימות, טרפסיכורה ילדה את הסירנות, יצורים מיתולוגיים שחצי גופן אשה והחצי השני ציפור – לאל הנהר אכלואוס או לאל הים פורקיס. הסירנות חיו על אי מבודד, ובשירתן הקסומה פיתו מלחים אל מותם. לעיתים מוזכרת טרפסיכורה כאמו של המוזיקאי היווני לינוס. על פי גרסאות אחרות, אמו של לינוס היא אחותה קליופה. סמליה של טרפסיכורה הן הנבל והמפרט. המשורר האמריקאי מן המאה ה-18 ג’יימס ג. פרסיבל כתב בית מרגש אודות טרפסיכורה ביצירתו “אודה למוזיקה”.
תאליה, “עליזות”, היא המוזה של הקומדיה והשירה הפסטורלית. היא מתוארת כשהיא אוחזת מסכה קומית ומקל רועים. תאליה הוא גם שמה של אחת מבנות החן והחסד היווניות (הגרציות). הדבר מצביע על קשר עתיק-יומין בין המוזות לבין הגרציות, ויכול להעיד על כך שהן התפתחו ממקור משותף. הגרציות בדרך כלל נחשבות לבנות הפמלייה של המוזות. מלווים אחרים של תשע האלות הן הורה (אלת העונות), ארוס, דיוניסוס, אפולו, אפרודיטה, הרמוניה והימרוס (אל התשוקה, אחי ארוס ובנה של אפרודיטה). אפולו, כאמור, נחשב למנהיג ופטרון המוזות.
אורניה, “שמימית”, היא המוזה של האסטרונומיה והאסטרולוגיה, שני תחומים שנחשבו אחד בעת העתיקה. אורניה לעיתים נחשבת לאמו של לינוס. כאמור תפקיד זה מיוחס גם לקליופה וגם לטרפסיכורה, מה שמעיד על כך שה”אמהות” היא מטאפורית בלבד, ובאה להעיד על כשרונו האומנותי של לינוס, ולא על מקורו הביולוגי או האלוהי. אורניה אוחזת כדור בידה השמאלית ויתד בידה הימנית. היא לבושה גלימה רקומה כוכבים ומביטה אל השמים.
במיתולוגיה היוונית יש סיפורים רבים אודות המוזות. אלת החוכמה אתנה אילפה את הסוס המכונף פגסוס והעניקה אותו במתנה למוזות. הספינקס למד לחוד חידות מן המוזות. אריסתיאוס למד מהן את אומנות הרפואה והנבואה, ואיכו למדה מהן לנגן.
המוזות היו לעיתים נקמניות, כמו בסיפור הפיכת בנות המלך לציפורים. הן נקמו גם בתמריס, זמר נודד ממחוז דוריום במסניה, שביקש להתחרות בהן. לאחר שהפסיד בתחרות, הן עקרו את עיניו ונטלו ממנו את כשרון הזמרה. הרה, מלכת האלים, שכנעה את הסירנות, בנותיה של המוזה טרפסיכורה, להתחרות עם המוזות בשירה. המוזות ניצחו כמובן, ואז מרטו את נוצות הסירנות ועשו מהן כתרים.
בפיידרוס של אפלטון, מספר סוקרטס כי החגבים היו פעם אנשים. כשנולדו המוזות, ונולד עמן גם השיר, הם הרגישו שמחה כה גדולה, שהחלו לשיר ולא יכלו להפסיק. הם שרו ימים ולילות בלי לאכול ולשתות, עד שמתו. המוזות הפכו אותם לחגבים, ובכך אפשרו להם להמשיך לשיר מיום לידתם ועד יום מותם. כשמתים החגבים, הם מספרים למוזות אלו בני אדם נאמנים למוזות.
פולחן המוזות היה נפוץ בכל רחבי יוון העתיקה, אך בייחוד באזורים הרריים עם מעיינות ונחלים. אזור בואטיה ליד הר הליקון היה מרכז הפולחן הגדול ביותר למוזות. בתיאוגוניה, מספר הסיודוס על מעשיהן של המוזות בהר הליקון. הן ישבו ליד כס מלכותו של זאוס אביהן, שרו תהליתכן, סיפרו על בריאת העולם ובריאת האדם, ושרו עלילות גיבורים. הן רקדו במחולות, שרו בקולות נעימים, לימדו את האלים ובני האדם לשיר, העניקו למשוררים מטות השראה עשויים ענפי עץ ערבה, ולחשו סודות באזניהם של אמנים.
על פי האגדה, פולחן המוזות הגיע להליקון מפיריה על ידי הענקים אלודיים, אוטוס ואפיאלטס, בני אלואוס ואיפימדיאה. הענקים האלודיים, שגובהם הגיע לכ-17 מטרים, ביקשו למרוד באלים האולימפיים. הם תכננו להערים את הר אוסה על הר פליון ואז להנחית אותם על הר האולימפוס. אפולו הרג את האלודיים לפני שהצליחו לבצע את זממם. על פי מיתוסים אחרים, הענקים היו ידידותיים לבני האדם, סייעו להתפתחות הציווליזציה, ואף ייסדו מספר ערים.
האלודיים קידשו את הר הליקון למוזות והניחו להן מנחות מים, חלב ודבש. ליד שני מעיינות בהליקון נהגו האנשים להניח להן מנחות: מעיין אגניפה (“סוס הולם”) ומעיין פגסוס. במקום נעבדה גם אלה בשם הליקה, התגלמות של כל תשע המוזות בישות אחת. החל מן המאה השישית לפני הספירה, נערך בהליקון פסטיבל מוזאי מדי ארבע שנים לכבוד המוזות. בחגיגות על המדרונות המזרחיים של ההליקון, בעמק המוזות תספייס, נערכו תחרויות שירה, זמרה, נגינה, דרמה ומחול.
מקומות פולחן אחרים של המוזות היו בהר סיקיון ובהר פרנסוס. המוזות נקראו בשם “הפרנסידיות” על שם הטקסים בפרנסוס. בבתי ספר בעת העתיקה נהגו להקים מקדש למוזות בשם “מוזיאון”. המוזיאון המפורסם באלכסנדריה, שנוסד על ידי תלמי הראשון, היה למעשה מקדש למוזות.
הרומאים הקבילו את המוזות היווניות לאלות המים שלהן, הקמנאיות. הם האמינו כי האלה מונטה, אספקט של יונו מלכת האלים, היא אמן של המוזות.
ביבליוגרפיה
Burkert, Walter. Greek Religion. Harvard University Press, 1987
Buxton, Richard. The Complete World of Greek Mythology. Thames and Hudson, 2004
The Theogony of Hesiod