הכנענים חגגו את תחילת האביב בטקסים, במשתאות ובחגיגות גדולות. מאמר זה יעסוק בשתי חגיגות אביב כנעניות: חגיגת אדון בגבל וחגיגת גן באוגרית. בשתי הערים חגגו את הפריחה והטבע המתחדש. אך בכל מקום היה פולחן ספציפי לאלוהויות המקומיות.
Sidney Harold Meteyard, Venus and Mars, 19th Century
“ראיתי בגבל מקדש גדול לאפרודיטה, שבו התקיימו טקסים לכבוד אדון , ולמדתי אודות הטקסים. [אנשי גבל] מספרים, על כל פנים, שהמעשה שנעשה לאדון על ידי חזיר הבר התרחש בארצם, ולזכר האסון הם מכים על חזם ומתאבלים, ומקיימים טקסים מדי שנה, ומקוננים קינות יגון בכל רחבי הארץ. ובתום ההכאה על החזה וההלקאה, קודם הם מקריבים לאדון כמו היה איש מת, ולמחרת, מכריזים שהוא בחיים ומעוררים אותו, ומגלחים את ראשיהם כפי שעושים המצרים כשאָפִּיס מת . וכל הנשים שאינן חפצות לגלח שערות ראשן, נענשות בכך שביום זה הן מציעות את עצמן למכירה על שום יופיין, אך השוק פתוח לכל הזרים, והתשלום הוא מנחה לאפרודיטה. אך יש תושבים בגבל האומרים שאוסיריס המצרי קבור בתוכם ושהקינות והטקסים הם לכבוד אוסיריס ולא לכבוד אדון .
ואספר לכם אודות הסיבה שזאת נחשבת האמת בעיניהם. מדי שנה מגיע ראש ממצרים לגבל, במסע ימי בן שבעה ימים, והרוחות מביאות אותו בעזרת האלים, והוא אינו נסחף לאף צד, אלא מגיע לגבל. וזהו נס מושלם. הוא קורה מדי שנה והיה בעת שאני ישבתי בגבל וראיתי את ראש גבל .
ובארץ גבל יש נס אחר: נהר הזורם מהר הלבנון אל הים, הנקרא אדון. מדי שנה הוא הופך אדום כדם, מאבד את גונו הטבעי, וכשהוא זורם לתוך הים, מאדים חלק גדול ממנו, וזהו אות לקינות האבל של תושבי גבל . כי הם אומרים שבימים אלו, אדון נפצע בהר הלבנון ודמו המטפטף לתוך המים משנה את הנהר ומעניק לזרם את שמו. כך אומרים האנשים. אך איש מסוים בעיר גבל, שלדעתי אומר את האמת, נתן לי סיבה אחרת לתופעה זו. ואלו דבריו: “נהר אדון, הו איש זר, זורם לאורך לבנון, ואדמת לבנון היא די אדמומית. לכן, כשרוחות חזקות סוערות בימים אלו, וסוחפות עפר לתוך הנהר, האדמה האדמומית לגמרי הופכת אותו לאדום כדם. לכן שינוי זה אינו בגלל דם, כפי שאומרים האנשים, אלא בגלל אדמה”. אלו דבריו של האיש מגבל אבל אפילו אם הוא דיבר אמת, עדיין חושבני שהעניין הוא די מופלא שהרוח סוערת בדיוק בזמן הנכון”.
פולחן אדון ובעלת גבל בעיר גבל
ככל הנראה נערכו חגיגות לכבוד אדון פעמיים בשנה: סביב ההשתוות האביבית (תחילת חודש ניסן) ואמצע הקיץ (תמוז). אצל לוקיאנוס מסמוסטה, כפי שמצוטט לעיל, ניתן למצוא תיאור של החגיגות באביב.
לוקיאנוס מספר על פולחן האלים אדון ובת זוגתו “אפרודיטה” במקדש הממוקם במקורות נהר אדון (איברהים) בנחל אפקה בין העיר גבל והעיר בעל בק. האלה שלוקיאנוס קורא לה בשם ההלני “אפרודיטה” היא בעצם אלת הפריון המקומית, והאלה האם של גבל, בעלת גבל. בסורית וביוונית היא נקראה גם בלתיס.
כיוון שמשמעות השם אדון דומה למשמעות השם בעל, חוקרים מסוימים סוברים כי הוא חולק עמו מאפיינים, אך בעוד בעל הוא אל שמים, הרי שאדון הוא אל אדמה. החוקר השוודי מטינגראוניברסיטת שטוקהולם אסף עדויות מכתבי אל עמרנה, לפיהן מקורותיו השמי הקדום של אדון הוא בעל גבל. כלומר, אדון הוא גירסה מקומית של האל בעל. חוקרים אחרים רואים את אדון כאל נפרד לחלוטין מבעל.
אדון היה אל צמיחה ופריון צעיר ויפה תואר ואהובה של בעלת גבל. אל אחר קינא באהבתם, לבש דמות חזיר בר והרג את אדון. במקום בו נשפך דמו של אדון פרחו פרגים אדומים. בעלת גבל ביכתה את מותו והבטיחה להחזירו לחיים מדי אביב, ככל הנראה בהשתוות האביבית. לכן פורחים הפרגים באביב מדי שנה. המועד המדויק של החגיגות התרחש כשהחלה תופעת סחף החול האדום בנהר.
לוקיאנוס מתאר כיצד מדי שנה התמלא נהר אדון (היום נקרא נהר איברהים) בדמו של האל כתוצאה מתופעת טבע של סחף חול אדום. תופעה דומה מתוארת בכתבים עתיקים שונים. פילו מגבל מזכיר תופעה דומה. במיתולוגיה היוונית פוצע כרונוס את אביו אורנוס, ודמו זורם לתוך מעיינות. הכותב הקלאסי אפיפניוס מעיד שביום מסוים הופך צבעו של מעיין בקיבריה כעין היין. כמו כן יש עדויות להאדמת נהרנהר גררסה בערב. גם בנהר הנילוס כנראה התרחשה התופעה, והמצרים נהגו לבקבק מים מהנהר במהלכה. כנראה שזה גם מקורה של מכת דם, המתוארת במקרא.
על פי האמונה הפניקית, במקום בו נמצא המקדש לאדון, במקורות נהר איברהים, נקבר האל ובעלת מתה מצער ויגון. עד למאה החמישית לספירה הופיע ברקיע השמים אור בהיר באיזור המקדש וזימן את המאמינים לפולחן. פורשו אותות בבריכה מלאכותית, הושלכו לתוכה מנחות, אם הם שקעו האלה העניקה את ברכתה, אך אם צפו, לא העניקה את ברכתה.
הנשים קוננו על האל, גילחו או שערות ראשן והשתתפו בטקסי קדש. הכוהנים נהגו להתלבש בבגדי נשים, להשתתף בקינות, להכות על חזיהם ולהלקות עצמם עד זוב דם כדי להגיע להתעלות רוחנית. אחד הטקסים המעניינים ביותר של חגיגות האביב בגבל היה עשיית דמות של האל מפפירוס ושילוחה בים. על פי האמונה הכנענית, אדון שב לחיים ליום אחד, שבמהלכו הוא מתנה אהבים עם האלה. כדי לסמל את שיבתו זו, הוצבה דמות פפירוס במקדש למשך כל הלילה ומנחות תבואה ופירות נערכו לפניה. בבוקר שלמחרת התאספו נשות הקהילה במקדש, לקחו עמן את דמות הפפירוס לחוף הים הנשים לחוף הים והפקידו אותה בידי הגלים. מטרתן היתה בעצם לשלוח את אדון אל אהובתו במצרים.
למצרים היה קשר עם גבל עוד בתקופת הממלכה העתיקה. המצרים חלקו כבוד עמוק לבעלת גבל וזיהו אותה עם האלה האם שלהם חתור כבר בתקופת הממלכה התיכונה. חוקרים מסוימים מאמינים, כי דמותה של בעלת גבל תרמה לעיצוב המיתוס של איזיס ואוסיריס. לאחר שטייפון משליך את ארון אוסיריס לנילוס, נסחף הארון לים וכך הגיע לגבל, שם מצאה אותו איזיס בתום חיפושיה הארוכים (פלוטרכוס). ניתן לראות גם אצל לוקיאנוס את מיזוג התרבויות בין כנען ומצרים. הוא מספר בפירוש שחלק מתושבי העיר גבל עבדו במהלך חגיגות האביב לא את האל המקומי אדון, אלא את האל המצרי אוסיריס.
ניתן לראות רמז לטקס הפקדת דמות אדון בידי הגלים בישעיהו פרק ח’: “הוי ארץ צלצל כנפיים אשר מעבר לנהרי כוש. השולח בים צירים ובכלי גמא על פני מים”. סיריל האלכסנדרוני מפרש שמדובר בכלי חרס עם מכתב מנשות אלכסנדריה לנשות גבל, המאשר שאפרודיטה מצאה את אדוניס, כלומר שדמות אדון הגיעה ליעדה.
טקס ייחודי נוסף בחגיגות האבין לכבוד אדון היה קורבן חזיר. החזיר הוא חיה מקודשת לכנענים, וסמל של אל המוות. אל המוות לבש דמות חזיר בר והרג את אדון הצעיר שיצא לציד בשדה. הכנענים לא אכלו בשר חזיר, לא גידלו חזירים, צדו חזירים, ולא הרגו חזירים. רק פעם אחת בשנה, בשוויון האביבי, הם הקריבו חזיר בר – לזכר הריגת האל אדון בידי אל המוות. קרבן החזיר היה בעצם נצחון של הקהילה על המוות. המוות חיסל את הצמיחה והפריון, אבל האל שב לחיים והמוות הוא זה שמחוסל עכשיו.
עדות לטקס אפשר למצוא גם בתנך. ישעיהו ס”ו, א’-ד’:
“כה, אמר יהוה, השמים כסאי, והארץ הדם רגלי; אי-זה בית אשר תבנו-לי, ואי-זה מקום מנוחתי. ואת-כל-אלה ידי עשתה, ויהיו כל-אלה נאם-יהוה; ואל-זה אביט–אל-עני ונכה-רוח, וחרד על-דברי. שוחט השור מכה-איש, זובח השה ערף כלב, מעלה מנחה דם-חזיר, מזכיר לבנה מברך און–גם-המה, בחרו בדרכיהם, ובשקוציהם, נפשם חפצה. גם-אני אבחר בתעלליהם, ומגורתם אביא להם–יען קראתי ואין עונה, דברתי ולא שמעו; ויעשו הרע בעיני, ובאשר לא-חפצתי בחרו”.
הנביא ישעיה הכיר את מנהג קרבן החזיר של הכנענים, והזהיר את בני ישראל לבל יחקו אותו, פן ייענשו. מניסוח הכתוב ניתן לשער כי אחדים מבני ישראל אף אימצו את המנהג והשתתפו בפולחן השנתי של הכנעת המוות בדמות חזיר הבר.
חגיגות האביב באוגרית
באוגרית אשר בסוריה נערכו חגיגות אביב מעט שונות. אודות החגיגות הללו יש לנו פחות מידע, אם כי ברור שמדובר בטקסים לכבוד הטבע המתחדש באביב, ולכבוד האלים המיטיבים עם הקהילה, נותנים גשם בעיתו, מצמיחים את התבואה, ודואגים לבריאות חיות המשק.
חגיגות האביב באוגרית נערכו במשך שבעת ימים, מא’ ניסן ועד ז’ ניסן ואחר כך במשך שבעת ימים נוספים מט”ו ניסן ועד כ”ה ניסן. חודש החגיגות נקרא “גן” (גנו) על שם הגנים הפורחים בתקופתו.
טבלת חרס מאוגרית מתארת את סדר הזבחים של הכוהנים במהלך הגן. תורים, פרות, אילים, כבשים ועיזים הוקרבו למען אלי העיר השונים. כמו כן, בושל מרק דגים. הבשר והמרק נלקחו אחר כך לגינת הארמון הפורחת בשלל פרחי אביב, שם נאכלו בסעודה משותפת של האלים ובני הקהילה.
ביבליוגרפיה
Cohen, Mark. The Cultic Calendars of the Ancient Near East. CDL Press, 1993
Lucian of Samosata. De Dea Syria. ca.150 BC.
Mettinger, Tryggve N. D., Riddle of Resurrection: “Dying and Rising Gods” in the Ancient Near East. Almqvist & Wiksell Intl., 2001
Pardee, Dennis. Ritual and Cult at Ugarit. Society of Biblical Literature, 2002