פראו הולה היא אחת הדמויות המפורסמות ביותר בפולקלור הגרמאני. התחקות אחר שורשיה מגלה מקור אלוהי, ועושר של סיפורים, מיתוסים, אגדות, אמונות ומנהגים.
Goldmarie schüttelt das Bett aus, Frau Holle Postkarte
פראו הולה: גיבורת מעשייה
פראו הולה ידועה בכל רחבי העולם כדמות מסיפור של האחים גרים. המעשייה “פראו הולה”, הנקראת לפעמים גם המעשייה אודות גולדמארי ופכמארי, נרשמה על ידי האחים גרים ופורסמה לראשונה בשנת 1812 כמעשייה מס’ 24 בספר מעשיות ילדים ומשק בית.
האחים גרים ככל הנראה שמעו את המעשייה אודות פראו הולה מהנרייטה דורותיאה וליד (שאף נישאה לוילהלם גרים בשנת 1825). מקורה הוא במסורות שבעל-פה מאזורים במרכז גרמניה (בעיקר הסן, אך גם תורינגן, וסקסוניה התחתונה). האחים גרים פרסמו גרסא נוספת, ומפורטת יותר, של המעשייה בשנת 1819.
המעשייה של האחים גרים מגוללת את קורותיה של נערה יפה וחרוצה, אשר הפלך שלה נפל לתוך הבאר. כיוון שהפלך הוא כלי טוויה יקר-ערך, הוכרחה הנערה על ידי אמה החורגת להשיבו.
הנערה קופצת לתוך הבאר, ומגיעה לארץ מכושפת. באותה ממלכה מכושפת יודעים תפוחים וכיכרות-לחם לדבר בלשון בני אדם, ושם גם מתגוררת אשה זקנה בשם פראו הולה, אשר מורידה שלג בעולם על ידי ניעור כסתות מיטתה, כך שכל הנוצות עפות באוויר.
הנערה מסייעת לזקנה במלאכות ביתה, ומנערת את הכסתות מדי יום, כדי להוריד שלג. בתמורה לכך היא זוכה בסופו של דבר לעושר רב. כשהיא חוזרת הביתה, מנסה אחותה העצלנית של הנערה החרוצה לזכות בעושר דומה, אך עצלנותה מעוררת דווקא את זעמה של פראו הולה, אשר מענישה אותה.
המעשייה אודות גולדמארי ופכמארי היא מעשייה חינוכית טיפוסית, המשבחת ילדות טובות וחרוצות ומוקיעה ילדות רעות ועצלניות. בנוסף לכך היא מלמדת מוסר-השכל אודות הברכות והקללות הטמונות בתהליך ההתבגרות הנשית.
הולדה: אלה גדולה
פראו הולה היא אחת הדמויות המיתולוגיות המושרשות ביותר בתרבות הגרמאנית. דמותה, המצטיירת במעשייה המפורסמת ובסיפורי-עם אחרים, מבוססת על מסורות עתיקות מענפים שונים של המיתולוגיה הגרמאנית.
השם הלודנה (Hludana) נמצא בחמש כתובות לטיניות, שלוש מאזור הריין התחתון (נידריין, במדינת נורדריין וסטפאלן, גרמניה), רביעית מאזור מונסטרייפל (נורדריין-וסטפאלן), והחמישית מביטגום, (פריסלנד, הולנד). רוב החוקרים מאמינים כי השם מתייחס לאלה הולדה, או לאלה הנורדית הלודין (Hloðyn), התגלמות הארץ, אמו אל הרעם תור. שתי האלות הללו נחשבות למקורות של פראו הולה.
פראו הולה היא למעשה הגלגול המאוחר ביותר של אלת הפריון הגראנית הקדומה הולדה. בנוסף לכך היא ספגה לתוכה מאפיינים של מספר אלות צפון-אירופיות אחרות: הלודין התגלמות הארץ; הל, אלת השאול, שחצי פניה טובות וחצי פניה נוראיות; ופריג אלת הבית, הטוויה, והנשים הנשואות. בדרום גרמניה, אוסטריה ושוויץ, מופיעה פראו הולה כגלגול מודרני של האלה פרכטה, או ברכטה. אלת נישואין ופריון, המקבילה לאלה הצפונית הולדה. בכרך השלישי של “המיתולוגיה הגרמנית” כותב אספן המעשיות והפולקלוריסט יאקוב גרים, כי הוא משוכנע שהולדה ופרכטה הן התגלמויות של האלה פריג.
שמותיה של פראו הולה משתנים מאיזור לאיזור בגרמניה, וכל אחד מהם מעיד על מקורותיה.
Maerten Van Heemskerck, Portrait of a Lady with a Spindle and Distaff, 14th Century
בסקסוניה התחתונה פראו הולה נקראת בשם פראו פרקה (Frau Freke), שם הנובע מהשם האנגלו-סקסוני Fricg דרך מגרמנית גבוהה עתיקה Frikka, מהמקור הנורדי העתיק Frigg. ההיסטוריון והבלשן הגרמני מן המאה ה-18, יוהאן גאורג פון אקהרט, כתב בספרו De Orgine Germanorum: האנשים הפשוטים של סקסוניה מאמינים בפראו פרקה, המעניקה להם מתנות, והיא אותה אחת אשר האנשים המכובדים של סקסוניה קוראים הולדה”.
באזור אוקרמארק (גבול ברנדנבורג, מקלנבורג-פורפומרן) היא נקראת פרויקה (Fruika), באיזור מיטלמארק נקראת פרו הרקה, ובאזור פריגניץ פרו גודה. הוריאיות פראו גודה, גודן, גאודן (Frau Goden) מעידות גם הן על האלה פריג כמקור אפשרי, כיוון שגודן הוא דיאלקט של וודן או אודין, בעלה של פריג.
אגדות פראו הולה נפוצות כאמור בעיקר בהסן, אך ניתן למצוא אותן גם לאורך גבול תורינגן וסקסוניה התחתונה, באיזור ווגטלנד (גבול תורינגן, בוואריה וסקסוניה התחתונה), מעבר להרי הרון, באזור פרנקוניה (גבול תורינגן, בוואריה, ובאדן-וירטמברג), וכן מאזור שדות הווטראו ועד לרכס הרי ווסטרוולד (גבול הסן, ריינלנד-פאלץ, באדן-וירטמברג).
אלת מלאכות הבית וטווית הפשתן
באגדות מארצות הסן ותורינגן, פראו הולה או הולדה היא יצור מכושף שמתגלה כאשר הבית אינו מסודר, או כאשר עקרת הבית מזניחה את מלאכותיה.
פראו הולה היא פטרונית עקרות הבית והנשים המבצעות את מלאכות היומיום ואת עבודות-הבית, המטבח, והחצר. בייחוד היא פטרונית הנשים המבצעות עבודות של טוויה בפלך. במובן זה היא דומה לאלה פריג, שהיתה אחראית על טווית צמר, ומלאכות בית אחרות, וכן להולדה, שהיתה אלת פריון, נישואין, וטוויה בפלך.
מלאת הטוויה נחשבה בארצות הגרמאניות לחשובה מבין מלאכות הנשים כיוון שבאמצעות הטוויה ניתן היה להרוויח כסף עבור המשפחה. על פראו הולה מספרים, כי היא זו שלימדה לבני-אדם את מלאכת גידול הפשתן, ואת אומנות טווית החוטים בפלך.
אגדות-עם גרמניות מספרות כי מי שתשכים בבוקר לקרצף את הכלים ולהביא דליי-מים למטבח, תמצא מטבעות-כסף בתוך הדלי, מתנה מפראו הולה. יתר על כן, פראו הולה נוהגת לטוות בעצמה בלילה עבור טוות חרוצות, אך במקביל מענישה טוות עצלניות, והורסת את עבודתן המוזנחת ממילא.
אלת מעשים טובים
פראו הולה ידועה בפולקלור הגרמאני כדמות הגומלת טובה על מעשים טובים, צדקה וחסד. היא גם מענישה אנשים רעים, אשר אינם עוזרים לזולת.
במעשייה אודות מארי בת-זהב ומארי בת-זפת, הנערות מקבלות כגמולן על איכות עבודתן וחריצותן, אך חלק מן הפרס או העונש הוא גם היחס שהפגינו כלפי מי שביקש מהן סיוע. מארי הראשונה הושיטה עזרה לכיכרות הלחם ולתפוחים על העץ, ועל כך קיבלה זהב. מארי השנייה סירבה לעזור להם, ועל כך קיבלה סיר של זפת.
ביתר שאת בא לידי ביטוי העונש והפרס של פראו הולה במעשייה אודות חוות-הדבש. פראו הולה משמשת כאן שופטת איומה, אשר למעשה גוזרת מוות בשריפה על איכר קמצן ורשע ועל כל בניו. היא מותירה בחיים רק את בתו טובת-הלב והרחמנית של האיכר, ואף נוטה לה חסד כל ימי חייה.
אלת השלג
האלה הולדה בגלגולה כפראו-הולה נחשבת למושלת בשמש, בגשם ובשלג. כאשר השלג מכסה את הבתים, היערות, השדות והאגמים , פראו הולה ניערה את כסתות-מיטתה. ערפל הוא עשן מארובת ביתה, והרעם נשמע כשהיא מגלגלת את הפשתן שהיא טווה. במדינת הסן בגרמניה עדיין מקובלת האימרה: “פראו הולה מסדרת את המיטה” כאשר יורד שלג (כלומר היא מנערת את הנוצות מן הכריות והשמיכות, ואלו הופכות לפתותי שלג).
Jean Léon Gérôme, Winter, 19th Century
עד היום נערכים פסטיבלים עממיים לפראו הולה בימים הקשורים מיתולוגית לשלג: היפוך החורף, תקופת 12 הימים לפני חג המולד, ערב החג המולד, והלילה ה-12 (05 בינואר, ערב היום ה-12). תקופה זו, אשר במהלכה בדרך כלל יורד שלג כבד בחלקים נרחבים של גרמניה, אוסטריה, שוויץ וסקנדינביה – טומנת בחובה אמונות ומנהגים רבים, הקשורים לפראו הולה.
על פי אמונה עממית אחת, הציד הפראי יוצא לדרך בתקופה זו של 12 הימים. אמונות אחרות כוללות איסורים שונים ומשונים על טוויה בפלך (ובכישור) בתקופת 12 הימים.
באזור שווביה (באדן וירטמברג), למשל, יש לסיים את כל מלאכת הטוויה עד ערב חג המולד (24 בדצמבר) ואין להתחיל כל טוויה חדשה עד תום הלילה ה-12. לעומת זאת במחוז הורסלברג (תורינגן), מעמיסים את הפשתן על הפלכים בערב חג המולד, כיוון שאז מתחילה הולה להסתובב בבתים ולהעניק שנים טובות כמספר החוטים הטובים על הפלך. את כל טווית הברכה הזאת יש לסיים לפני הלילה ה-12. אם יישארו חוטים בלילה ה-12, פראו הולה תיתן שנים רעות כמספר החוטים על הפלך.
ראוי לציין כי 12 הימים היא מסורת נוצרית בעיקרה, אך מקורה הוא בין השאר במסורת הגרמאנית של yuletide. יולטייד (זמן הגלגל) הוא פסטיבל חורף שנחגג מסוף דצמבר (סביבות היפוך החורף) עד תחילת ינואר, בתאריך שנקבע על ידי הלוח הירחי הגרמאני. עד היום חג המולד נקרא בסקנדינביה בשם “יול”, ומסורות יול רבות שרדו כמנהגי חג מולד עממיים בסקנדינביה ובארצות הגרמאניות: בול עץ יול, עז יול, חזיר יול, ושירי יול. דצמבר, בתקופת ימי הביניים המוקדמים, נקרא יול מונאת’, כלומר חודש יול, חודש הגלגל.
אלת פריון
אף על פי שפראו הולה אינה אם או אשה נשואה, היא נחשבת לפטרונית האמהות והנשים הנשואות. מעשייה מפורסמת מן העיירה אנדראסברג מספרת על פראו הולה בתפקיד “שדכנית”. מעשיות מפורסמות אחרות, קשורות לפריון, לאימהות, ולגידול ילדים. על פי האמונה העממית, פראו הולה תנדנד את עריסתו של תינוק, שמינקתו החרוצה נרדמה. לעיתים היא אף נותנת להורים צעירים עריסת-תינוק מלאת מטבעות-כסף במתנה.
ישנן שתי אסכולות עיקריות באשר למקום משכנה של פראו הולה. האחת גורסת כי ביתה הוא בנקרת הולשטיין בין הכפרים קאמרבך והילגרהאוזן. על פי האסכולה השניה, ביתה של פראו הולה שוכן באגם רוגע, השוכן ברכס הוהר מייסנר, בצפון מדינת הסן בגרמניה. באסופת הסיפורים “מעשיות מארץ הסן” מסופר כי פראו הולה נוהגת להתרחץ באגם, ולעיתים מתגלה למבקרים במקום בדמות עלמה יפהפיה וקורנת הטובלת במים.
נשים נהגו בעבר, ובמידה מסוימת נוהגות עד היום, לטבול באגם כסגולה לפריון. נשים שטרם הפכו אמהות טובלות באגם כדי להרות, ונשים בהריון טובלות באגם וכדי להתברך בתינוקות בריאים וחזקים. המעשיות מספרות כי נשמות תינוקות רכים בוקעות מן האגם. לחילופין, אם נפטרים תינוקות רכים, אזי נשמותיהם שבות לפראו הולה, דרך האגם.
אלה כפולה
הולה מופיעה בשתי דמויות: זקנה עקומת שיניים ומעוקלת-אף או גבירה יפת-תואר וקורנת, לבושה בגלימות בגון שלג לבן מנצנץ.
Peter Nicolai Arbo, Åsgårdsreien, 1872
מנהיגת הציד הפראי
הציד הפראי הוא מיתוס שניתן למצוא בצפון, מערב ומרכז אירופה. הפרטים משתנים משפה לשפה, מארץ לארץ, ואף בין אזורים שונים, אך המסגרת הכללית זהה: הציד הפראי הוא חזיון של קבוצת יצורים קסומים אשר יצאה לציד, מלווה בסוסים וכלבי-ציד. המרדף המכושף של פמליית הציד-הפראי מתנהל לעיתים בשמים, לעיתים על הארץ, בדרך כלל בלילה, ולעיתים בלילות מסוימים בשנה. בראש הפמלייה עומדת בדרך כלל דמות מיתולוגית מפורסמת.
אם אדם פוגש בציד הפראי, ומנסה לפגוע ברוכבים, הוא ייענש. אם אדם נשאר במקום ולא זע ממקומו, לא יאונה לו דבר. אם לעומת זאת האדם יעזור למשלחת הציד, הוא יקבל ממנה פרס כסף או זהב. לעיתים יקבל במקום פרס רגל של חיה שניצודה או רגל אדם שניצוד. הרגל מקוללת כך שלא ניתן להיפטר ממנה. כומר או מכשף יכולים להיפטר מן הרגל על ידי כך שהם מאתרים את הציד הפראי, ומבקשים ממנו מלח. כיוון שהציד הפראי לא יכול לספק מלח, חובה עליהם לקחת את הרגל בחזרה.
מקור האמונה בציד הפראי היא ככל הנראה במנהגיהם של שבטים גאלים וגרמאנים. שבט הארי (Harii) נהגו לצבוע עצמם שחור כדי לתקוף את אויביהם בחושך. חוקרים היום מאמינים, כי שבט זה הוא המקור למיתוס איינהרייר מהענף הנורדי של המיתולוגיה הגרמאנית. על פי האדות, איינהרייר (einherjar) הם לוחמים שמתו בקרב והובאו לולהאלה על ידי הולקיריות.
גם שבט Heruli בסקנדינביה, אשר בניו היו לוחמי זאב אקסטטיים שהקדישו את חייהם לאודין תרמו ככל הנראה למיתוס הציד הפראי. בדנמרק, שוודיה ונורבגיה, היה האל אודין מנהיג הציד. הוא רכב על גביס סוס בעל שמונה רגליים בשם סליפניר וליוו אותו כלבי ציד שחורים. לעיתים לא אודין עמד בראש משלחת הציד, אלא אשתו פריג. פריג, כאמור, היא אחת ממקורותיה של פראו הולה.
בגרמניה מנהיג הציד הפראי הוא וודן, צורתו הגרמאנית של אודין. במקרים אחרים מנהיגת הציד הפראי היא הולדה (בצפון) או פרכטה (בדרום) ולאחר מכן פראו הולה.
על פי האגדה הגרמאנית, פראו הולה שוכנת בתוך הר הורסלברג, ומשם היא יוצאת בלילות בראש משלחת הציד הפראי (Wilde Jagd). למרגלות ההר יושב איש בשם אקהרט הנאמן, ומזהיר הולכי רגל לבל ימשיכו בדרכם. אקהרט הנאמן אף רכב פעם לפני משלחת הציד הפראי כדי להזהיר אנשים שיסתתרו מפני הסערה.
Luis Ricardo Falero, Vision of Faust, 19th Century
כמנהיגת הציד הפראי, פראו הולה נקראת גם בשמה של מנהיגת הציד הפראי הנורדית פריג, כלומר בשמות פראו גודה, פראו וודן, גבירתו של אודין.
ישנם מנהגים חקלאיים רבים הקשורים לפראו הולה בדמותה הנוראית פראו גודה, מנהיגת הציד הפראי. בעת קציר השיפון למשל, נוהגים איכרי גרמניה להותיר מספר קנים בשדה, לקשור להם פרחים, להיאסף סביבם ולומר שלוש פעמים: “פראו גודה, הא לך מעט מספוא, השנה למרכבתך”. בפרייגניץ (ברנדנבורג) מותירים פאת שיבולים בכל שדה, הנקראת “מעשה לפראו גודה”. באיזור המלין (סקסוניה התחתונה), נהוג שאם הקוצר מפספס קנים בזמן שהוא קושר אלומות, עליו לצעוק: “האם זה לפראו גודן?”
אלת מאגיה וכישוף
פראו הולה נחשבת אלת כישוף ופטרונית של מכשפות ממספר סיבות: היא אומנית טוויה שנחשבת בתרבויות רבות ברחבי העולם למלאכה קסומה. המעשייה פלך, בוכיר ומחט של האחים גרים מדגימה היטב את היכולת המאגית שיוחסה למלאכת הטוויה בתרבות הגרמאנית.
בנוסף לכך, לפראו הולה יש יכולת להוריד גשם של זהב או גשם של זפת, היא שולטת במזג האויר, מחוללת סופות, מנערת נוצות שהופכות לפתותי שלג, ומבעירה אש שהופכת לערפל על פני הארץ בחורף. היא הופכת נשים לפוריות, משדכת עלמות, מנהיגת הציד הפראי, ועוד כהנה וכהנה מעשים קסומים. הפלך של הולה דומה למטאטא, שעליו רוכבות המכשפות בציד הפראי על הר ברוקן ברכס הרי הרץ.
בנוסף לכך, נקשר שמה של פראו-הולה בכשפים עקב כך שהולדה, אמה-מכורתה, הוקעה על ידי הכנסייה הקתולית כמלכת מכשפות, ומשחיתת-נשים. כמו אלות רבות, עברה הולדה תהליך של דמוניזציה על ידי הכנסייה, והפכה לסוג של שד.
מסמכי כנסייה מוקדמים מתייחסים לנשים רעות שעוזבות את הבית כדי לעוף על גבי מטאטאים להר, עוזבות את בעליהן הישנים, לקרבות או למשתאות מכושפים. כבר בקאנון אפיסקופי ניתן למצוא טקסט המוקיע נשים, שרוכבות עם “עדר של שדים”. בורכהרט איש וורמז, אשר חי במאה ה-11, כתב פירוש לקנון אפיסקופי ובו הוא כותב: “התאמינו כי ישנן נשים טיפשות ובורות הקוראות לסטריגם הולדם/הולדה… עם עדת שדים ששינו צורתם לנשים, בלילות קבועים, ורוכבות על גבי חיות…? אם השתתפת במנהג זה, שומה עליך לחזור בתשובה ולהכות על חטאיך משך שנה אחת בימי הצום”.
מסמכי כנסייה מאוחרים יותר המוקיעים אמונות פאגאניות ולאחר מכן גם “כשפים”, מבלבלים בין הולה לדיאנה או הרודיאס הרומיות, וכן בינה לבין פרכטה, אלה דרומית אשר חולקת איתה מאפיינים מסוימים.
סטפנוס לנצקרנה (Stephanus Lanzkrana), שחי במאה ה-13 נוזף במאמיני פראו פרכט, פראו הולד, הדרודיאסיס או דיאנה, האלה הפגאנית”. האינקוויזיטור מרטין איש אמברג (Martin of Amberg) אמר שבשר ומשקה הוגשו לה כמנחות. במסמך Thesaurus pauperum משנת 1468 מוקיע טגרנזה את פולחן “דיאנה” בקרב הבווארים: “דיאנה הידועה בקרב העם בשם פראו פרכט נוהגת לשוטט בלילה עם עדת נשים”.
תומס אבנדורפר פון האסלבך בחיבורו Thesaurus pauperum משנת 1468 הוקיע את פולחן פראו פרכט במדינת בוואריה. אגדה מן המאה ה-16 שלוקטה על ידי המשורר ההסי Erasmus Alberus מספרת על “צבא נשים” עם חרמשים בידן, שנשלחו על ידי פראו הולדה ומניחות לה מאכל ומשקה”. בשנת 1630 אדם הורשע במשפט מכשפות בהסן כיוון שרכב עם משלחת הציד הפראי של פראו הולדה.
Luis Ricardo Falero, The Witches’ Sabbath, 19th Century
בתיאורים הנוצריים של פראו הולה ניתן למצוא את אותה שנאה יוקדת, שאפשר למצוא גם במסמכים אנטישמיים.
בחיבור The Exposition of the Epistle at Basel משנת 1522 מתאר התיאולוג הנוצרי מרתין לותר את פראו הולדה כזקנה בעלת חוטם מעוקל, המורדת באלוהים ומשקרת לו. מרטין איש אמברג מתאר את פרכט כזקנה בעלת חוטם ברזל, וכותבים נוספים קוראים לה פראו פרכט או ברכטן בעלת האף הארוך (Berchten mit der langen nas). יתר על כן, כתבים רבים בגרמנית ביניימית גבוהה קוראים לה Stempe או Trempe, כלומר המועדת, והמכשילה.
פרכטה והולדה: שתי אמהות לפראו-הולה
הולדה היתה אלה צפון-גרמאנית ובדרך כלל מקובל לומר כי פרכטה (פרכט, או ברכטה) היא מקבילתה הדרום-גרמאנית. על פי יאקוב גרים, פרכטה היתה ידועה באזורים הדוברי-גרמנית שלא הכירו את הולדה: שווביה, אלזס, שוויץ, בוואריה, אוסטריה, הרי האלפים, ובוהמיה.
ואמנם, קיימים קווים מקבילים בין פרכטה לבין הולדה. עם זאת, לפרכטה הדרומית יש מאפיינים נוספים, אפלים ומורכבים, שלא ניתן למצוא אצל הולדה הצפונית. כמו הולדה, גם פרכטה השפיעה רבות על דמותה של פראו הולה מן הפולקלור.
פירוש השם פרכטה הוא “הזוהרת” (מגרמנית גבוהה עתיקה beraht או bereth, “להבזיק” או “לזהור”). כמו הולדה, גם היא מתגלמת בשתי דמויות: גבירת-שלג יפת-תואר וזוהרת, וזקנה כעורה, וכמו הולדה, גם היא נחשבה למנהיגת הציד הפראי. במאה-16 ניתן לפגוש בספרות הגרמאנית אף את מקבילה הזכרי של ברכטה בדמות ברכטולד, מנהיג הציד הפראי.
כמו הולדה הצפונית, גם פרכטה אלת שלג, המשוטטת בארץ בחורף. בדרום גרמניה ובאוסטריה חגגו את פסטיבל פרכטה ביום ה-12, כלומר ב-06 בינואר. החגיגה כללה משתה של אוכל מסורתי, הרינג וכופתאות.
באגדות בוואריה ואוסטריה, פרכטה נודדת באזורי הכפר בסביבות היפוך החורף, ונכנסת לבתים במהלך תקופת תריסר הימים של חג-המולד. היא בודקת האם הבית מסודר ונקי, ובמיוחד מקפידה על מצב עבודת הטוויה שעל גבי הפלכים והכישורים. היא יודעת כמה פשתן נטווה בפלך במהלך כל השנה, ומעניקה פרסים לילדות טובות שטוו הרבה.
אם הילדים והמשרתים בבית התנהגו יפה כל השנה, היו חרוצים וממושמעים, אזי יקבלו ממנה מטבע כסף, שימצאו בנעל, או בדלי. אם התחצפו ולא היו טובים, פרכטה תפתח להם את הבטן, תעקור להם את המעיים, ותמלא בקש ובחצץ. גם במקרה שלא תמצא מנחות דייסה ודגים ביום חגה בבית, תפתח פרכטה את בטני האנשים ותמלאה אותן בקש כך שלא יוכלו לאכול כלום כל הערב.
אכזריות זו של פרכטה היא הד לעונשים שנותנת פראו הולה למארי בת-זהב, ולאיכר של חוות-הדבש, אך מעידה יותר מכל על כך, שפרכטה עשויה להיות אפלה יותר, ומרושעת יותר, מהולדה אשר בצפון.
פרכטה: פראו הולה האפלה של חבלי-הארץ הדרומיים
בפולקלור הדרום-גרמאני, לפרכטה בדמות הזקנה יש רגל רחבה ומעוותת, הדומה לרגל של אווז או של ברבור. יש לציין, כי פרכטה או ברכטה בעלת הרגל המוזרה מופיעה בשפות אירופיות רבות. בגרמנית היא נקראת Berhte mit dem fuoze, בצרפתית: Berthe au grand pied ובבלטינית: Berhta cum magno pede.
על פי יאקוב גרים, רגל האווז מעידה על יכולתה הקסומה לשנות צורה. מאפיין זה עולה בקנה אחת עם היותה אלת כישוף ומאגיה, וכן עם יכולתה להתגלות הן בדמות זקנה כעורה, והן בדמות גבירה צעירה ויפת-תואר.
על פי פרשנויות אחרות, הרגל המוזרה היא רגלה של הטווה בפשתן, שרגלה המיובלת נמצאת תדיר על דוושת הכישור.
פרכטן: מסורת חיה בהרי האלפים
פרכטן (רבים של פרכטה) הם יצורים בפמליית הציד הפראי של ברכטה. במאה ה-16 התפתחו שני סוגים של פרכטן. פרכטן יפים ובהירים (Schönperchten), שיוצאים במהלך 12 הימים ומביאים מזל ועושר; ולעומתם פרכטן מכוערים ואפלים, (Schiachperchten). אלו מתוארים כבעלי ניבים וטפרים, וזנבות סוסים, שמטרתם לגרש שדים. גברים מחופשים לשיאכפרכטן עברו מבית לבית כדי לגרש רוחות רעות. לפעמים גם השטן נחשב לפרכט המכוער ביותר, בעוד פראו פרכטה היתה הפרכט היפה ביותר.
מסורת הפרכטן חיה עד היום באזור זלצבורג, וניתן לראות אותם בתהלוכות של פסטיבלים כגון קרנבל פאסטנכט שנחגג באוסטריה, שוויץ, דרום גרמניה, אלזס. באזור הרי האלפים בגרמניה, אוסטריה וצפון שוויץ, נערכות עד היום תהלוכות חג-מולד הכוללות דמויות מסכה המחופשות להולה, פרכטה ויצורים דומים, וכן ישנה תהלוכה של משלחת הציד הפראי. תחפושות הפרכטן כוללות מסכות של שדים וחיות, ותלבושות בדמות יצורים שעירים, מכוערים ומעוקלי-אף.
קישורים וביבליוגרפיה
Brüder Grimm: Deutsche Mythologie 1835
Ginzburg, Carlo. Ecstasies: Deciphering the Witches’ Sabbath, London, Hutchinson Radius, 1990
Golther, Wolfgang, Handbuch der Deutschen mythologie, Leipzig, 1895
Guiley, Rosemary Ellen, Encyclopedia of Witches and Witchcraft, Checkmark, 1999
Kors, Alan C. & Peters, Edward. Witchcraft in Europe. Uni. of Penn. Press 1972
Motz, Lotte. “The Winter Goddess: Percht, Holda and Related Figures”, Folklore 95:151-166, 1984