Goldmarie am Brunnen, Frau Holle Postkarte, O.Kubel, 1929
תרגום פרטי מגרמנית לאחים גרים
לאלמנה אחת היו שתי בנות, האחת יפה וְחָרוּצָה, והשניה מכוערת וְעַצְלָנִית. האלמנה העדיפה את בתה העצלנית על פני בתה החרוצה, כיוון שהעצלנית היתה בתה האמיתית, ואילו החרוצה היתה בתה החורגת. הנערה היפה נאלצה לעמול בכל מלאכות הבית, ושימשה כמשרתת. מדי יום הוכרחה לשבת ברחוב על פי הבאר, ולטוות בפלך סלילים כה רבים של פשתן, עד שטפטפו טיפות דם מאצבעותיה הטוות.
פעם אחת, הֻכְתַּם הפלך מאוד בדם שטפטף מאצבעות הנערה הפצועות. הנערה היטתה את הפלך אל פי הבאר, על מנת לשטוף אותו במים, אך הכלי נשמט מידיה, ונפל פנימה אל תוך הבאר. הנערה הבוכיה מיהרה הביתה לְאִמָּהּ החורגת, וסיפרה לה אודות מזלה הביש.
האם החורגת נזפה חמורות בנערה, ובלב ערל אמרה לה: כיוון שהנחת לפלך היקר ליפול אל תוך הבאר, שומה עליך ללכת ולהוציא אותו החוצה!”
הנערה חסרת-אונים שבה אל הבאר, וּבְיֵאוּשָׁהּ קפצה פנימה, כדי להחזיר את הפלך. היא הִתְעַלְּפָה מן הקפיצה ואיבדה את הכרתה. כאשר התעוררה, ושבו אליה עשתונותיה, מצאה עצמה בְּאָחוּ יפהפה. השמש זרחה בשמים ממעל, ובשדה הירוק פרחו אלפי פרחים.
הנערה החלה להלך בָּאָחוּ עד שהגיעה לְתַנּוּר אפייה, שהיה מלא בכיכרות לחם. עם הגיעה, פצה הלחם את פיו וקרא: “היי! הוציאי אותי החוצה, הוציאי אותי החוצה, אחרת אישרף: זֶה זמן רב שאני כְּבָר אפוי”. הנערה ניגשה אל התנור, נטלה את הַמִּרְדֶּה, והוציאה את כל כיכרות-הלחם מתוך התנור, בזה אחר זה.
אחר המשיכה הנערה בדרכה, עד שהגיעה לעץ גדוש בתפוחים. פצה כל תפוח את פיו וקרא: “היי! נַדְנְדִי אותי, נַדְנְדִי אותי, זה זמן רב שאני כבר בשל”. הנערה ניגשה אל העץ, ונדנדה אותו, עד שנפלו ממנו תפוחים כמו גשם, ואז נדנדה עוד, עד שלא נותרו עוד תפוחים על העץ. כשנחו התפוחים בערימה על הארץ, המשיכה הנערה בדרכה.
Goldmarie schütteltdas Bett aus, Frau Holle Postkarte, O.Kubel, 1929
לבסוף, הגיעה הנערה לבקתה קטנה. מתוך הבקתה הציצה אשה זקנה. למראה שיניה הגדולות והעקומות של בעלת-הבקתה נפל פחד על הנערה, ובתחילה ביקשה לנוס על נפשה ולברוח מן המקום.
אך האשה הזקנה קראה לעברה: “אל נא תחששי, ילדה יקרה. הישארי עמי. אם תואילי לעשות את כל מלאכות ביתי נאמנה, אזי אעשה עמך חסד. במיוחד יהיה עלייך לשים לב, להציע את מיטתי כיאות, ולנער אותה כדבעי, כך שיעופו כל הנוצות מן הכסתות, כיוון שכך יורד שלג בעולם. אני היא פראו הולה”.
כיוון שדיברה אליה הזקנה בנועם כה רב, הוּרַךְ לבה של הנערה, והיא הסכימה לתנאים, והחלה בעבודתה. היא דאגה לכל מלאכות הבית לשביעות רצונה של הזקנה, וניערה את כסתות המיטה בכח תמיד, עד שפתותי-שלג עפו מתוך הנוצות. הִלְכָּךְ היו חייה טובים אצל הזקנה, אשר מעולם לא נזפה בנערה ולא גערה בה, ואף האכילה אותה כל יום תבשילים וטוגנים ממטבחה.
לאחר שחייתה זמן-מה בבקתת- הזקנה, נעצבה הנערה אל ליבה, ובתחילה לא ידעה את סיבת צערה. לבסוף, נוכחה לדעת, כי בעצם היא מתגעגעת הביתה. אף על פי שאצל פראו הולה היה לה טוב פי כמה וכמה מאשר בבית, עדיין השתוקקה לשוב אל חייה הקודמים. לבסוף אמרה לזקנה: “מתגעגעת אני הביתה, ואף על פי שהיית כה טובה אליי, כאן איני יכולה להישאר עוד, חייבת אני לחזור למשפחתי”.
ענתה לה פראו הולה: “טוב בעיניי שנכסף לבך לשוב הביתה, וכיוון שהיית לי משרתת כה נאמנה, אקח אותך בעצמי החוצה”. היא נטלה את ידה של הנערה, והובילה אותה אל מחוץ לשער האחו הגדול. שער האחו הירוק נפתח, וכשעמדה הנערה מתחתיו, החל לרדת גשם של זהב, שדבק לעורה, וכיסה את כל כולה.
Goldmarie am Tor, Frau Holle Postkarte, O.Kubel, 1929
“כיוון שהיית כה חרוצה , אז כל הזהב הוא זהבך”, אמרה פראו הולה, ואף החזירה לנערה את הפלך שנפל בזמנו לתוך הבאר. אחר נסגר השער והנערה מצאת את עצמה שוב בעולם, לא הרחק מבית אמה.
הנערה החלה לצעוד הביתה, וכשנכנסה אל החצר, טיפס התרנגול על פי הבאר וקרא:
“קוקוריקו, קוקוריקו! נערתנו בת-זהב שבה הביתה!”
הנערה נכנסה הביתה, וכיוון שהיתה עֲטוּיַת זהב, שמחו אמה ואחותה לראותה מאוד. הנערה סיפרה למשפחתה את כל מוצאותיה, וכששמעה האם כיצד נפל עושר גדול בחיק הנערה, רצתה שישחק מזל כזה גם לבתה האחרת, המכוערת והעצלנית.
האם הושיבה את האחות החורגת על פי הבאר והכריחה אותה לטוות בפלך. כדי שיוכתם הפלך בדם, כפי שהוכתם הפלך של הנערה החרוצה, דקרה האחות-החורגת את עצמה באצבע, ואף דחפה את ידה לתוך שיח קוצים. לאחר מכן השליכה את הפלך לתוך הבאר, ומיד קפצה אחריו פנימה.
כמו אחותה לפניה, הגיעה הנערה לאחו ירוק ויפהפה, וצעדה באותו השביל בו צעדה הנערה הראשונה. כשהגיעה לתנור-האפייה, קרא לה הלחם: “היי! הוציאי אותי החוצה, הוציאי אותי החוצה, אחרת אישרף: זֶה זמן רב שאני כְּבָר אפוי”. אך הנערה העצלנית ענתה: “רוצה אתה שאלכלך את עצמי!, והמשיכה הלאה בדרכה.
אַחַר הגיעה לעץ שכל תפוח הצומח בו קרא לה: “”היי! נַדְנְדִי אותי, נַדְנְדִי אותי, זה זמן רב שאנו התפוחים כבר בשלים”. אך הנערה השיבה לעץ: “יודע אתה, עלול אחד מהם ליפול על ראשי!”, והמשיכה הלאה בדרכה.
כשהגיעה האחות לביתה של פראו הולה, לא פחדה ממנה כלל וכלל, כיוון ששמעה כבר על שיניה הגדולות והעקומות מאחותה, ותיכף ומיד הציעה את עצמה כמשרתת לזקנה.
Goldmarie kommt nach Hause, Frau Holle Postkarte, O.Kubel, 1929
ביום הראשון החלה האחות בעבודתה במרץ רב. היא עמלה בחריצות, ומילאה אחר כל הוראותיה של פראו הולה, כיוון שחשבה על הזהב הרב שיינתן לה במתנה. אך ביום השני החלה להתעצל מעט, וביום השלישי, כבר לא אבתה לקום ממיטתה בבוקר. היא אף לא הציעה את מיטתה של פראו הולה, כפי שהיה עליה לעשות, ולא ניערה את הַכְּסָתוֹת כדי שיעופו מהן הנוצות.
תוך זמן לא רב עייפה פראו הולה מן הנערה, ופיטרה אותה מעבודתה כמשרתת. הנערה העצלנית שמחה מאוד על כך, וחשבה, שכעת ירד עליה גשם של זהב, כפי שירד על אחותה.
פראו הולה הובילה את האחות-החורגת אל שער-האחו, וכשעמדה הנערה העצלנית מתחתיו, לא ירד עליה גשם של זהב. במקום זאת, נשפך עליה סיר גדול של זפת שחורה וסמיכה. “זה שכרך על עבודתך”, אמרה פראו הולה, וסגרה את השער.
וכך חזרה הנערה העצלנית הביתה, כשהיא מכוסה כולה בזפת, והתרנגול על פי הבאר קרא:
“קוקוריקו, קוקוריקו! נערתנו בת-זפת חזרה הביתה!”
והזפת נדבקה לעורה של הנערה העצלנית וכל ימי חייה לא הצליחה להסיר אותה.
מקור התרגום בגרמנית
Brüder Grimm: Frau Holle (Deutsch)