Dante Gabriel Rossetti, La Donna della Fiamma (The Lady of the Flame), 1870
שמש היא אלה נשית, אמהית, עתיקה בחוכמתה וחובקת-כל. מלבד היותה מאור העולם, יש לה גם תפקידים אלוהיים אחרים, שמלמדים על תפיסת העולם הכנענית.
לוחות החרס שנמצאו בעיר הכנענית אוגרית מלמדים אודות אופיה המורכב של אלת השמש. אוגרית, כיום ראס שמרה בסוריה, היתה עיר כנענית שהגיעה לשיא פריחתה במאה השלוש-עשרה לפני הספירה, עוד לפני שבני ישראל החלו להתיישב בארץ כנען. שרידי העיר נתגלו במקרה בשנת 1928 על ידי איכר סורי. בהריסות אוגרית נמצאו הספרייה המלכותית של הכהן הגדול בעיר, וכן מספר ספריות פרטיות, הכוללות אלפי לוחות חרס בכתב יתדות אוגריתי.
רבים מן הלוחות הללו מספרים את עלילות האלים והאלות בהם האמינו תושבי העיר אוגרית, ביניהם אשרה, אל, עשתר, בעל, ים, מות, ענת, עשתרת, וכמובן שמש. לוחות אחרים מפרטים את הפולחן שהתקיים לאותם אלים: קרבנות בעלי חיים, מנחות, תפילות, מזמורים וטקסים.
שמש: מנורת האלים ומאור העולם
בעלילות המלך כרת, מורה המלך לבתו תיתמנית (הבת השמינית) לעצור את דמעותיה ולהמתין עם קינות האבל עד לאחר שקיעת השמש. בעלילות כרת נקראת השמש במונחים האוגריתיים “רבת שפש”, כלומר “הגבירה שמש”, וכן “נור רבת”, כלומר “גבירת המנורה” או “גבירת האש”. כינויים אלו חוזרים על עצמם גם בטקסטים מיתולוגיים אחרים.
בעלילות דנאל ואקהת ממתינה הנסיכה פגהית עד שתשקע “נורת אלים”, כלומר “מנורת האלים”. כשיורדת החשכה נוטלת פגהית את הפגיון, מסתירה אותו בבגדיה ויוצאת להילחם בלוחם יטפן שליח האלה ענת, שהרג דנאל, אחיה של פגהית.
שמש: אלה שליחה
אלוהות השמש הכנענית, כמו רוב אלוהויות השמש בתרבויות העולם, ממלאת תפקיד מסורתי של אלה שליחה. ממרום מושבה בשמים השמש רואה את הכל. אלים ובני אדם לא יכולים להסתיר ממנה את מעשיהם. היא יודעת הכל. השמש גם גומאת מרחקים עצומים מדי יום. עם שחר היא מופיעה במזרח, ומאותו רגע נמצאת בתנועה מתמדת לכיוון מערב. השמש נמצאת בעצם בעמדה מצוינת לשמוע בשורות, ולהעביר מידע ממקום למקום.
בעלילות בעל ממלאת השמש מספר שליחויות חשובות, ואף מבשרת את הבשורה המכרעת בסוף הסיפור. בתחילה, למשל, היא משוחחת עם אל הכוכב עשתר ומספרת לו, כי אל אבי האלים מעדיף את זבול-ים, השופט נהר על פני כל האלים האחרים. היא מודיעה לעשתר, כי אין לו סיכוי לקבל תמיכה מאביו, ומתעניינת אם יהיה לו אומץ להתייצב בפני השור אל בכל זאת. עשתר החליט לוותר על המלוכה. הוא ענה לשמש, כי אין לו בית גדול בקרב האלים וכי חצר מלכותו אינו מכובדת מספיק. “כמו אריה אוותר על רצוני לפני השור”, הוא אומר לה.
לאחר מכן מסייעת השמש לאלה ענת להביא את בעל המת לקבורה. לאחר שהביס את ים-נהר, אך נהרג בידי מות, מקוננת ענת על בעל. בדמעות היא קוראת לאחותה שמש. השמש מניחה בעדינות את בעל המת על כתפיה של ענת, ונושאת את שניהם להר צפון. בהר צפון מקריבה ענת צאן ובקר לכבוד אחיה המת, שותה יין מרזח, ולבסוף קוברת את גופתו.
לאחר מותו של אל הגשמים, מביסה ענת את מות, וסוללת את הדרך לשיבתו של בעל לארצות החיים. מיד עם נצחון העלמה על המוות, חולם אל בלילה על שיבתו של בעל. הוא חווה הארה ומחליט, כי למרות החלטותיו הקודמות, בעל הוא זה הראוי למלוך בארץ. הוא קורא לשמש ומטיל עליה את השליחות החשובה מכל: לחפש את בעל בארצות המתים ולהשיבו אל החיים. אל פונה אל בתו הזורחת גאיונית במרום ושואל אותה: “צחיחים תלמי השדות, שמש, ובעל יחרוש את הארץ. היכן אלאין-בעל, זבול-בעל-הארץ?”
שמש יודעת כמובן היכן למצוא את בעל. מדי ערב היא יורדת למחשכי השאול, ויש לה מהלכים בארצות המתים. היא מצילה את אחיה מציפורני המוות, ומשיבה אותו לכס מלכותו. למרות מהלך זה, ולמרות שנחל כבר תבוסה בידי ענת, מסרב מות לוותר. הוא מתכונן לקרב נוסף עם בעל, אך אל שולח לו מסר סופי באמצעות השמש, כי מלכותו של בעל היא עניין סופי וגמור. “שמע בן האלים מות, איך תוכל לאלאין בעל? איך ישמע אותך אל אביך?” שואלת שמש את מות, והמוות — נותר בלא תשובה.
השמש והמוות
לשמש הכנענית יש קשרים הדוקים עם המוות, אל המוות, וארצות המתים. היא לא רק אלוהות של אור, אלא גם אלוהות של חושך. מדי ערב היא שוקעת ומבלה שעות ארוכות בממלכת האופל, ממלכתו של אחיה הנורא, מות-ושר. הלוחות המיתולוגיים מראים בבירור כי קיים קשר עמוק בין השמש לבין המוות.
בעלילות בעל, לאחר הנצחון על ים-נהר, משוחחת ענת עם אביה אל ומנסה לשכנע אותו לבנות לבעל המנצח ארמון אלוהי. במעמד זה מתוארת השמש כבת ברית של מות, אויב בעל. לאחר הנצחון על מות, קוראת ענת בשמחה לאיד כי “תיעצר שמש מנורת האלים! האור המאיר בשמים מאהבת מות בן-האלים!”. ענת בעצם מכריזה, כי בני הברית המוות והשמש הובסו שניהם. בסוף המחזור המיתי של בעל מופיע אף משפט שמחבר ישירות בין השמש לבין המוות, ומצהיר כי השמש מושלת ברפאים, כלומר ברוחות המתים.
השמש היא אלוהות מוות ככל הנראה גם בגלל הקשר שלה לקיצים שחונים, יובש, חמסינים, מדבריות חרבים, צחיחות ובצורת. הקיץ נחשב לעונה הקשה ביותר בארץ כנען: תקופה של עצירת גשמים וצמחייה קמלה. השמש הקופחת נחשבה אלוהות קטלנית, שהורגת אנשים בצמא מדי שנה.
בלוחות הפולחניים מופיעה האלה בשם “שמש-פגרים”, עוד כינוי שקושר אותה ישירות למוות. בתפקיד שמש-פגרים מאפשרת האלה למתים להגיע לשאול. במילים אחרות, היא לא רק נושאת מסרים ובשורות, אלא גם מלווה את המתים אל מקום מנוחתם האחרון. במזמור לטקס לוויה נהגו הכנענים לשיר לה: “להטי, השמש, ולהטי, גבירת האש”. בקול שני של המקהלה ענתה השמש למזמרים: “אחריכם ירדו אדוניכם מכסאותיהם, ייפלו אל האדמה, ויהפכו לעפר”.
מעניין לראות, כי דווקא אחד החודשים החשוכים והגשומים ביותר בשנה, חודש טבת, נקרא בשם “ירח זבח שמש”. באפלת החורף נהגו הכנענים לחגוג את חג המרזח, ימי משתה זכרון לכבוד המתים, הרפאים, ואבות האומה שהלכו לעולמם. השמש, אלת מוות ומתים, זכתה לזבחי צאן ובקר מיוחדים במהלך המרזח.
גם בימים רגילים הקריבו הכנענים קרבנות רבים לשמש. בלוחות הפולחניים מופיעה שמש ברשימות אלים ארוכות שלכבודם נשחטו פרים, אילים וכבשים. בטקס כניסת האלים למקדש חדש שנבנה לכבודם, מעלים לה ולירח מנחה מסקרנת של שקל כסף, צוואר בהמה וחוטם בהמה. בטקס אחר שכולו קרבנות ציפורים ועופות, מעניקים לה במתנה רשת ללכידת ציפורים. השמש מופיעה גם בלוח תצפית אסטרולוגית מעניין. הנביאים שערכו את התצפית פירשו, כי לפי מצב הכוכבים, השמש תהרוס את כל הארץ.
שמש: אם הסוסים
לשמש תפקיד נוסף בתיאולוגיה הכנענית, הקשור לסוסים, בעלי חיים, צמחים, ותופעות בטבע. בטקסט המיתולוגי “חורון והסוסה” או “לחש הנחשים”, משחקת השמש תפקיד מרכזי. תפקידה במיתוס זה כה חשוב, עד שמקורות מסוימים אף קוראים לו בשם “השמש קוראת בשמים”. בסיפור, מופיעה השמש כאמא של סוסה, אלת הסוסים או אם הסוסים.
הקשר בין אלת השמש לבין הסוסים מקבל תימוכין גם מן התנ”ך, שם אנו למדים כי מלכי יהודה בנו מרכבות סוסים והחזיקו אורוות שלמות לכבוד השמש. מלכים ב’, כ”ג, ד’-י”א: “ויצו המלך את-חלקיהו הכהן הגדול ואת-כהני המשנה, ואת-שמרי הסף, להוציא מהיכל יהוה, את כל-הכלים העשוים לבעל ולאשרה ולכל צבא השמים; וישרפם מחוץ לירושלם, בשדמות קדרון, ונשא את-עפרם, בית-אל… וישבת את-הסוסים, אשר נתנו מלכי יהודה לשמש מבא בית-יהוה, אל-לשכת נתן-מלך הסריס, אשר בפרורים; ואת-מרכבות השמש, שרף באש”.
בסיפור “חורון והסוסה” פונה סוסה לאמה השמש, ומבקשת ממנה למסור מסר לשורה ארוכה של אלוהויות כנעניות. כאן, שוב אפשר לראות כיצד ממלאת השמש תפקיד מיתולוגי מסורתי של שליחה אלוהית. המסר עצמו אניגמטי למדי. רוב החוקרים מסכימים, כי מדובר בלחש מאגי נגד נחשים. לא ברור אם מדובר בטקסט ריפוי מנשיכות נחשים, או בטקסט מטאפורי לגירוש אויבים.
הסוסה נקראת גם “בת האביב, בת האבן, בת המים ובת התהום”. ככל הנראה מדובר כאן בבעל חיים מיתולוגי קסום, או חצי-אלוהי, ולא בסוסה רגילה. כינויי הסוסה יכולים להצביע על כך, שהיא מייצגת בעצם את כל העולם הטבעי. השמש, כאמא של סוסה קסומה כזאת, היא אלת טבע פר אקסלנס. קרניה מחממות את האדמה, מביאות את האביב, ומשפיעות מטובן על המים, האבנים, העצים ובעלי החיים.
ואכן, בעלילת האלים היפים והנעימים (לידת שחר ושלים) מתוארת שמש כשהיא מחממת את עלי הגפן ואשכולות הענבים בכרמים. השמש היא לא רק אלה של מוות, אלא גם אלה של חיים, צמיחה, אביב חמים ונעים, ופירות קיץ עסיסיים. עלילת האלים היפים והנעימים הושרה למעשה בטקס שנערך לכבוד בציר הכרמים בקיץ. בשלב מסוים בטקס, ישנה הוראה להרים כוסית לכבוד השמש, ולכבוד הכוכבים.
במונחים מודרניים, ניתן לפרש את “לחש הנחשים” כטקסט אקולוגי. הסוסה, המייצגת את כל היצורים בטבע, מבקשת מן האלים שיעזרו לה ליצור סביבה בטוחה מפגיעות של “נחשים”: זיהום אוויר, זיהום מים, הרג מיותר של בעלי חיים, הכחדת צמחים, והשמדה בלתי אחראית של ערכי טבע אחרים.
ביבליוגרפיה
Cohen, Mark. The Cultic Calendars of the Ancient Near East. CDL Press, 1993
Gibson, John C. Canaanite Myths and Legends. T&t Clark Ltd; 2nd edition, 2000
Pardee, Dennis. Ritual and Cult at Ugarit. Society of Biblical Literature, 2002
Parker, Simon (Ed.). Ugaritic Narrative Poetry. Society of Biblical Literature, 1997