אשרה היא האלה-האם של הפנתאון האוגריתי, ואחת מן האלים החשובות ביותר בארץ כנען. סיפורה המיתולוגי ידוע לנו בעיקר מכתבי אוגרית, אך היא מוזכרת גם בתנ”ך כמי שפולחנה התקיים בקרב בני ישראל על גבעות, במקומות גבוהים, תחת כל עץ רענן, ואף בהיכל יהוה בירושלים.
John William Godward, The Priestess, 1895
קיימת מחלוקת חריפה בין חוקרי המזרח התיכון הקדום בשאלה האם בני ישראל עבדו את האלה אשרה. מן התנ”ך ומממצאים ארכיאולוגיים רבים עולה כי בני ישראל השתמשו בחפץ מקודש בשם “אשרה”, ואשר היה קשור לפולחן אלה אשרה בתקופות קדומות יותר. לא ידוע אם בני ישראל עבדו את האלה עצמה באמצעות החפץ, או השתמשו בחפץ בצורה אחרת.
עדויות לפולחן האלה אשרה בקרב בני ישראל
בתנ”ך ניתן למצוא עדויות רבות לשימוש בחפץ הפולחני שנקרא “אשרה”, אך כמעט ואין עדויות לפולחן האלה אשרה בקרב בני ישראל. המקום היחידי שרומז בעקיפיןלפולחן האלה בישראל נמצא במלכים ב, פרק כ”ג המתאר את הרדיפה הדתית ומסעות ההרס של המלך יאשיהו והכהן הגדול חלקיהו כנגד מאמיני אלי כנען בקרב בני ישראל. בפרק זה מתואר כיצד נגררה האשרה החוצה מהיכל יהוה ונשרפה בנחל קדרון, וכן מתואר כיצד נכרתו ונותצו אשרים רבים אחרים. בנוסף לכך, מתואר כיצד חלקיהו השבית את הכוהנים ששירתו את אלי כנען והקטירו להם קטורת.
מלכים ב כג, ה: “וְהִשְׁבִּית אֶת-הַכְּמָרִים, אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה, וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה, וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלִָם; וְאֶת-הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל, לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת, וּלְכֹל, צְבָא הַשָּׁמָיִם”.
בחירבת אל-קום ליד חברון נמצאה כתובת: “ברוך אוריהו ליהוה ולאשרתו שמרהו מאויביו”, ובכונתילת עג’רוד נמצאה כתובת נוספת מן המאה השמינית לפני הספירה, הנפתחת במילים: “ליהוה שמרון ואשרתו”. שתי כתובות אלו מאששות את הטענה כי אשרה היתה אלה בקרב בני ישראל ולא רק חפץ פולחני. יתר על כן, הן רומזת לכך שאשרה נחשבה בת זוגתו של יהוה בקרב בני ישראל, כפי שהיתה בת זוגתו של אל בקרב תושבי אוגרית.
הזוגיות בין יהוה לאשרה יכולה להיחשב טבעית למדי. בתקופות המוקדמות ביותר של ההיסטוריה היהודית, אל ויהוה נחשבו שתי אלוהויות נפרדות, אך דומות. בספר בראשית, למשל, פוגש אברם אבינו במלכיצדק מלך שלם (גלגולה הקדום של ירושלים, שנקראה על שם אל השקיעה הכנעני), שהיה “כהן לאל עליון”. כיוון שמלכיצדק היה זר לאברם ובני-ביתו, גם האלוהות ששירת היתה אלוהות זרה. מלכיצדק מברך את אברם בשם אל הכנעני, אל עליון, קונה שמים בארץ, ובאותה שיחה, אברם מדבר למלך סדום אודות אל-יהוה, ומעניק לאלוהיו את אותם תארים מסורתיים בדיוק של אל הכנעני.
בראשית יד יח-כב: “וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן; וְהוּא כֹהֵן, לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ, וַיֹּאמַר, בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן, אֲשֶׁר-מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ; וַיִּתֶּן-לוֹ מַעֲשֵׂר, מִכֹּל. וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-סְדֹם, אֶל-אַבְרָם: תֶּן-לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח-לָךְ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם, אֶל-מֶלֶךְ סְדֹם: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל-יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ”.
בתקופות מאוחרות יותר, עברו אל ויהוה סינכרטיזציה מוחלטת וכבר לא ניתן היה להבחין ביניהם בקרב בני ישראל. יהוה ספג אליו למעשה את כל מאפייניו ותכונותיו של ראש מועצת האלים האוגריתי. יחד עם התכונות והמאפיינים, קיבל יהוה גם את אשתו האהובה של אל: אשרה. על פי כתבי אוגרית היא “קונת אלים” (בוראת האלים) והאל היהודי נקרא “קונה שמים וארץ”, תואר שכאמור, היה במקורו שייך לאל הכנעני.
אשרה ואשרים
החוקרים לא חלוקים רק לגבי פולחן האלה בישראל, אלא גם בשאלת טיבו המדויק של החפץ הפולחני שנקרא “אשרה”. כיום רווחת הסברה כי היה הבדל בין “אשרה” שהיתה עץ חי שניטע במקומות קדושים, על מזבחות אבנים או במקומות גבוהים כגון ראשי גבעות, לבין “אשרים” שהיו חפצים שנבנו או הוקמו תחת עצים או בצמרות עצים.
האשרה כעץ חי שניטע במקום קדוש מופיעה במספר פסוקי מפתח בתנ”ך. כך, למשל, משתמע מדברים טז, כא-כב: לֹא-תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל-עֵץ: אֵצֶל, מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לָּךְ; וְלֹא-תָקִים לְךָ, מַצֵּבָה, אֲשֶׁר שָׂנֵא, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
גם בספר שופטים מוזכרת שהשופט גדעון מצווה “לכרות”, כלומר ניתן להסיק שהיתה עץ חי.
שופטים ו, כה-לב: “וַיְהִי, בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה קַח אֶת-פַּר-הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ, וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים; וְהָרַסְתָּ, אֶת-מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ, וְאֶת-הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר-עָלָיו, תִּכְרֹת. וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה–בַּמַּעֲרָכָה; וְלָקַחְתָּ, אֶת-הַפָּר הַשֵּׁנִי, וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה, בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת. וַיִּקַּח גִּדְעוֹן עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים, מֵעֲבָדָיו, וַיַּעַשׂ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה; וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת-בֵּית אָבִיו וְאֶת-אַנְשֵׁי הָעִיר, מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם–וַיַּעַשׂ לָיְלָה. וַיַּשְׁכִּימוּ אַנְשֵׁי הָעִיר, בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה נֻתַּץ מִזְבַּח הַבַּעַל, וְהָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר-עָלָיו כֹּרָתָה”.
האשרים לעומת זאת מצטיירים כסוג של מבנה או חפץ עשוי בידי אדם, בדומה למצבות, במות ומזבחות, ואפשר לראות למשל בדברי הימים ב, לא, א: “וּכְכַלּוֹת כָּל-זֹאת, יָצְאוּ כָל-יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים לְעָרֵי יְהוּדָה, וַיְשַׁבְּרוּ הַמַּצֵּבוֹת וַיְגַדְּעוּ הָאֲשֵׁרִים וַיְנַתְּצוּ אֶת-הַבָּמוֹת וְאֶת-הַמִּזְבְּחוֹת מִכָּל-יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וּבְאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, עַד-לְכַלֵּה; וַיָּשׁוּבוּ כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ לַאֲחֻזָּתוֹ–לְעָרֵיהֶם”. ובמקורות אחרים:
מלכים א, יד, כג-כד: “וַיִּבְנוּ גַם-הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת, וַאֲשֵׁרִים, עַל כָּל-גִּבְעָה גְבֹהָה, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן”.
ירמיהו יז, ב: “כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם עַל-עֵץ רַעֲנָן, עַל, גְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת”.
כאמור, אין הסכמה בקרב החוקרים באשר לטיבם של האשרים. התיאוריות כוללות פסלונים בדמות אישה המשמשים סגולה לפריון שנמצאו ברבבות ברחבי ארץ כנען (ומייצגים את האלה אשרה או את האלה עשתרת), תרפים (פסלונים של אלי בית), מוטות מגולפים בסמלים קדושים (יונה, עץ), וחפצים המשמשים לריפוי מאגי.
כוחו של חפץ האשרה בריפוי מתואר גם במסכת פסחים בתלמוד, דף כה, א: “…א”ר יעקב א”ר יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה היכי דמי אי נימא דאיכא סכנה אפילו עצי אשירה נמי ואי דליכא סכנה אפילו כל איסורין שבתורה נמי לא לעולם דאיכא סכנה ואפי’ הכי עצי אשירה…” ובעברית מודרנית: “אמר רבי יעקב בשם רבי יוחנן, ניתן להשתמש בכל דבר לשם ריפוי חוץ מאשר בעצי אשרה. במה דברים אמורים? בזמן סכנה, כל הדברים האסורים בתורה מותרים לשם ריפוי, אך עץ האשרה אסור”.
קדשות קדשים וכוהני כלבים
כאמור, בספר מלכים ב’ פרק כ”ג מתואר מסע ההרס, הרדיפה הדתית והאלימות של המלך יאשיהו כנגד מאמיני אלי כנען בקרב בני ישראל. במצוות המלך מוציא חלקיהו הכהן הגדול את האשרה מהיכל יהוה בירושלים, שורף אותה בנחל קדרון ומפזר את האפר על קברי המתים. בהמשך חלקיהו כורת אשרים וממלא מקומם עצמות אדם, וגם שורף אשרה נוספת.
לאחר מכן הוא מנתץ “אֶת-בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים, אֲשֶׁר בְּבֵית יְהוָה: אֲשֶׁר הַנָּשִׁים, אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים–לָאֲשֵׁרָה”.
פסוק זה הוא ללא ספק אחת העדויות המעניינות ביותר באשר לפולחן האשרה בקרב בני ישראל. ברוב התרגומים והפירושים המסורתיים, “בתי הקדשים” הם בתי “זונות” אשר סיפקו שירותי מין לעולים לרגל. עם זאת, לא קיימת שום עדות חיצונית לתנ”ך לפרקטיקה כזאת בקרב עממי המזרח התיכון העתיק. פולחנה של אשרה, על פי לוחות אוגרית וכתובות אבן שנמצאו ברחבי הלוונט, התקיים באמצעות קרבנות, מזמורים ונגינה, וכך גם פולחנן של אלות אחרות בארץ כנען.
יתר על כן, ידוע לנו מכתבי אוגרית ומטקסטים שנמצאו בערים מארי, אבלה ואמר, כי “קודש” הוא שם נרדף לאלות הראשיות של כנען: אשרה, בעלת, עשתרת וענת ולא שם נרדף למילה “זונה” ואילו המילה “קָדֵש” מסמנת סוג של כהן המשרת במקדש. בלוח KTU 1.112′, למשל, מופיע קדש שתפקידו מנצח על המקהלה ששרה מזמורים לאלים. גם ממקורות אכדיים, שומריים ואשוריים עולה, כי המונח המקביל לקדשות וקדשים במסופוטמיה, “קדישתו” הם אנשים (ובעיקר נשים) שהקדישו את חייהם לעבודת אל מסוים.
התנ”ך לעומת זאת, מציין שהיו בארץ “טקסי קדש”, שהם טקסים מבישים ומתועבים, למשל בתיאור מעשי בני ישראל בתקופת המלך רחבעם:
מלכים א, יד, כג-כד: וַיִּבְנוּ גַם-הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת, וַאֲשֵׁרִים, עַל כָּל-גִּבְעָה גְבֹהָה, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן וְגַם-קָדֵשׁ, הָיָה בָאָרֶץ: עָשׂוּ, כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
רוב הפרשנויות למונח “קדש” מתייחסים לזנות או לטקסי מין קדוש, וגם המילה “קדשה” מפורשת כ”פרוצה”, והדוגמא המפורסמת לכך היא בסיפור תמר ויהודה מספר בראשית פרק ל”ח, פסוקים י”ג-ט”ו: “וַיֻּגַּד לְתָמָר, לֵאמֹר: הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה, לָגֹז צֹאנוֹ. וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה: כִּי רָאֲתָה, כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא, לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה: כִּי כִסְּתָה, פָּנֶיהָ”.
ולאחר מכן כתוב בפסוקים כ-כ”א: “וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת-גְּדִי הָעִזִּים, בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי, לָקַחַת הָעֵרָבוֹן, מִיַּד הָאִשָּׁה; וְלֹא, מְצָאָהּ. וַיִּשְׁאַל אֶת-אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ, לֵאמֹר, אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם, עַל-הַדָּרֶךְ; וַיֹּאמְרוּ, לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה”. על פי סיפור זה ההקבלה בין קדשה לזונה היא ברורה. המקרא ללא ספק עושה אותה, ובעקבותיו התרגומים לתנ”ך, וכן כותבים קלאסיים דוגמת הרודוטוס וסטראבון. עם זאת, הקבלה נחשבת היום לבלתי אמינה, בייחוד לאור הממצאים הפיזיים והטקסטואליים מן הלוונט וממסופוטמיה.
כיום רווחת סברה אחת, שהכוהנות ששימשו בתפקיד קדשות היו כל כך מתועבות בעיני בני ישראל, עד כדי כך שהוקבלו לזונות, שמקצוען נחשב אף הוא מתועב.
פירוש אחר לתפקידן של הקדשות בפולחן הדתי של המזרח התיכון העתיק ניתן על בסיס טקסטים אכדיים, המתארים את מעמד הקדישתו בחברה, ומציינים כי מדובר בנשים בעלות תפקיד דתי, שמותר להן להינשא ולהקים משפחות (בניגוד לזונות). על פי פירוש זה הקדשות אכן היו מעורבות באקטים של מין קדוש כחלק מפולחן פריון כלשהו, ביחד עם בעליהן, ובמילים אחרות הקדש והקדשה היו בעל ואישה, שקיימו יחסי מין במסגרת פולחן דתי, ובמסגרת המשפחה.
על פי גישה זו, הטקסט המתאר את הרדיפה הדתית של הכהן הגדול חלקיהו, “ויתץ אֶת-בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים, אֲשֶׁר בְּבֵית יְהוָה: אֲשֶׁר הַנָּשִׁים, אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים–לָאֲשֵׁרָה”, מפורש כך: חלקיהו נתץ את בתי הכוהנים ממעמד הקדשים בבית יהוה, אשר נשותיהם (של הקדשים, כלומר הקדשות) היו אורגות שם בתים לאשרה. הבתים לאשרה היו ככל הנראה נרתיקי בד שהולבשו על חפצי האשרה.
הפירוש הרואה בקדשים ובקדשות כבני זוג נשואים ממעמד הכהונה תומך גם בתיאור בספר דברים כג יח-יט: “לֹא-תִהְיֶה קְדֵשָׁה, מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל; וְלֹא-יִהְיֶה קָדֵשׁ, מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לֹא-תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב, בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–לְכָל-נֶדֶר: כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, גַּם-שְׁנֵיהֶם”.
על פי פסוק זה, בני ישראל מצווים להימנע מלשמש בתפקיד קדשים, קדשות או “כלבים”, כלומר כוהנים המקיימים יחסי מין הומוסקסואליים במסגרת פולחן דתי. כוהני כלבים היו נפוצים בארץ כנען משך אלפי שנים, ויש עדויות טקסטואליות לקיומם גם במושבה הפניקית כיתיון (לרנקה של היום) בקפריסין מן המאה לספירה.
מורשת אשרה ביהדות
בקרב חוקרים מסוימים קיימת הסברה כי דמות החוכמה המואנשת בספר משלי מבוססת על מסורת האלה אשרה בקרב בני ישראל.
במשלי פרק ט, פסוק כ”ב מתארת החוכמה את עצמה כזוגתו הקדמונית של יהוה במונחים של המיתולוגיה האוגריתית. היא מצהירה כי האל קנה אותה בראשית דרכו, מה שעולה בקנה אחד עם מיתוס לידת האלים היפים והנעימים, המתאר את בחירתה של אשרה להינשא לאל: “יְהוָה–קָנָנִי, רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ: קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז.
בפסוקים כ”ג-ל”א החוכמה מתארת את קדמוניותה טרם בריאת הארץ, ואת מעמדה המיוחד אצל יהוה, כפי שהיה לאשרה מעמד מיוחד אצל אל : “מֵעוֹלָם, נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ– מִקַּדְמֵי-אָרֶץ. בְּאֵין-תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי; בְּאֵין מַעְיָנוֹת, נִכְבַּדֵּי-מָיִם. בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ; לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי. עַד-לֹא עָשָׂה, אֶרֶץ וְחוּצוֹת; וְרֹאשׁ, עַפְרוֹת תֵּבֵל. בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם, שָׁם אָנִי; בְּחֻקוֹ חוּג, עַל-פְּנֵי תְהוֹם. בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל; בַּעֲזוֹז, עִינוֹת תְּהוֹם. בְּשׂוּמוֹ לַיָּם, חֻקּוֹ, וּמַיִם, לֹא יַעַבְרוּ-פִיו; בְּחוּקוֹ, מוֹסְדֵי אָרֶץ. וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ, אָמוֹן: וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים, יוֹם יוֹם; מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל-עֵת. לא מְשַׂחֶקֶת, בְּתֵבֵל אַרְצוֹ; וְשַׁעֲשֻׁעַי, אֶת-בְּנֵי אָדָם”.
לבסוף, בפסוקים ל”ב-ל”ו, מצהירה החוכמה כי כל אוהביה “מוצאים חיים” ואילו אויביה “אוהבים מוות”: “וְעַתָּה בָנִים, שִׁמְעוּ-לִי; וְאַשְׁרֵי, דְּרָכַי יִשְׁמֹרוּ. שִׁמְעוּ מוּסָר וַחֲכָמוּ; וְאַל-תִּפְרָעוּ. אַשְׁרֵי אָדָם, שֹׁמֵעַ-לִי: לִשְׁקֹד עַל-דַּלְתֹתַי, יוֹם יוֹם–לִשְׁמֹר, מְזוּזֹת פְּתָחָי. כִּי מֹצְאִי, מצאי (מָצָא) חַיִּים; וַיָּפֶק רָצוֹן, מֵיְהוָה. וְחֹטְאִי, חֹמֵס נַפְשׁוֹ; כָּל-מְשַׂנְאַי, אָהֲבוּ מָוֶת”.
בכך ניתן למצוא רמיזה לשיחה המיתולוגית בין אלי המלחמה בעל וענת לבין האלה אשרה. לאחר נצחון בעל על ים-נהר, הוא מבקש לבנות לו ארמון בקרב בני-אשרה אוהביה. לשם כך הוא מגיע עם אחותו ענת לביתה של אשרה, ויחד הם מבקשים ממנה שתשכנע את אל להתיר את בניית הארמון, ולהכיר בכך שבעל הוא יורש אל, ולא עשתר בנה של אשרה. אשרה אינה מסתירה את חוסר שביעות רצונה מן האורחים הבלתי-קרואים ותובעת ראשית כל לדעת האם בעל וענת, אלי מלחמה הקשורים למוות, הגיעו כדי לרצוח אותה או את בניה.
גם במשלי פרק ג’, פסוקים י”ז-י”ח, המתארים את תורת ישראל כתורת חוכמה ניתן למצוא הדים לאלה אשרה: “דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם; וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. עֵץ-חַיִּים הִיא, לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ; וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר”. על פי הסברה המקבילה את דמות החוכמה לאלה אשרה, עץ חיים הוא עץ האשרה שיש לו מסורת ארוכה ביהדות, וגם התואר “מְאֻשָּׁר” נובע מאותו שורש של השם “אשרה”.
פירוש זה לפסוק מקבל משנה תוקף מן הפסוקים הבאים אחריו, ומדברים על בריאת העולם על ידי יהוה, שיש בה הד לבריאת העולם על ידי אל, ולמחזור המיתי של בעל. משלי, ג’, יט-כ: “יְהוָה–בְּחָכְמָה יָסַד-אָרֶץ; כּוֹנֵן שָׁמַיִם, בִּתְבוּנָה.בְּדַעְתּוֹ, תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ; וּשְׁחָקִים, יִרְעֲפוּ-טָל”.
ביבליוגרפיה