מזרק האטרופין, שמצרפת מדינת ישראל לכל ערכת מגן שהיא מחלקת לאזרחיה, מכיל חומר המופק מן הצמח אטרופה בלדונה. אטרופה בלדונה הוא רעל צמחי ידוע ומפורסם ועשב מכשפות מסורתי. במהלך ההיסטוריה הוא שימש רעל, סם הזיות, אמצעי הרדמה ואלחוש, תרופה, ואפילו תכשיר קוסמטי.
אטרופה בלדונה, צמח ממשפחת הסולנום, זכה במהלך ההיסטוריה למגוון שמות מצמררים. הוא מכונה ענבי רוש, גרגירי השטן, עשב השטן וצמח המכשפות. שם הסוג אטרופה נובע מן השם היווני אטרופוס. על פי המיתולוגיה היוונית, שלוש אלות הגורל קובעות את תבנית חייו של האדם. לכזיס טווה את חוט החיים בפלך, קלוטו מודדת את אורכו ואטרופוס, “שאין לשנות את דעתה”, חותכת אותו. כמו אטרופוס, גם הצמח הרעיל מסוגל לקטוע את חיי האדם הנוטל אותו.
מקור שם המין בלדונה לוטה בערפל קמעה. משמעות השם באיטלקית הוא “אשה יפה”. רוב המקורות מתייחסים לכך שבמאות ה-18 וה-19, נהגו נשים איטלקיות לסחוט ולשתות את מיץ הצמח הרעיל כדי להרחיב את האישונים ולהעניק לעיניים מראה נוצץ וחולמני. הן גם השתמשו בעסיס הרעל כדי להחוויר את עורן ולהכתים אותו בכתמי ארגמן. טועה לכן, מי שטוען שרק במאה העשרים החלו נשים להשתמש בתכשירים קוסמטיים רעילים.
אך ישנן גם אגדות עתיקות יותר אופפות את השם בלדונה. אגדה רחוקה אחת המנסה להסביר את השם בלדונה מתעקשת כי, לעיתים, לובש הצמח דמות קוסמת יפהפייה, שמסוכן להביט בה ומכאן השם “אשה יפה”.
ועוד מספרים, כי כוהניה של אלת המלחמה הרומאית הקדומה בלונה נהגו לשתות את עסיס הצמח הרעיל לפני שפצחו בפולחנים ובטקסים לכבוד גבירתם. השימוש בצמח הביא אותם למצב של טראנס הזייתי, במהלכו הם יצרו קשר עם בלונה. השם בלונה, על פי גירסה זו, הפך לבלדונה כשהשתכח זכרה של האלה העתיקה.
ולא רק כוהני בלונה השתמשו בצמח. גם ביוון העתיקה נעשה שימוש דתי בבלדונה. היוונים נהגו לשתות חליטה של הצמח לפני ביקור אצל האורקל של דלפי וכן הוסיפו תרכובת בלדונה לתוך היין בעת חגיגות הבכחנליה האקסטטיות.
הסיפורים על השימוש הקוסמטי והפולחני בצמח עלולים להטעות. הבלדונה הוא צמח מסוכן מאוד למגע ולבליעה. הכותב הרומאי הקלאסי פלוטרכוס מתאר בציוריות רבה כיצד הורעלו חייליו של המצביא מרקוס אנטוניוס על ידי בלדונה במהלך המלחמה עם הפרתים. וזו לא היתה הפעם היחידה שהצמח השפיע על מהלך קרבות. בספרו “היסטוריה של סקוטלנד” מן המאה ה-16, מתאר בקאנן את נצחון הסקוטים על הדנים. היה זה בתקופת מלוכתו של דנקן הראשון בסקוטלנד כשפלשו ויקינגים מדנמרק למדינה. לאחר שהושגה שביתת נשק, הכין איש הצבא מקבת’ מקפינדלך חליטת בלדונה. אנשיו ערבבו את החליטה בבקבוקי שיכר, שבו השקו את החיילים הדנים. החיילים הזרים שתו את המשקה, שקעו בתרדמה עמוקה ונרצחו בשנתם על ידי הסקוטים. אותו מקבת’, אגב, הפך לימים למלכה הגאלי האחרון של סקוטלנד. על דמותו מבוסס המחזה המפורסם של שייקספיר, “מקבת’ “
הבלדונה קשורה גם למחזה נוסף של שייקספיר. חוקרים של היצירה השייקספירית מאמינים, כי הרעל שבו השתמשה יוליה, גיבורת “רומאו ויוליה” כדי לשקוע בתרדמה עמוקה ואחר כך להרעיל את עצמה היה לא אחר מאשר מרקחת בלדונה. ואכן, כבר במאה ה-16 אנו מוצאים כתבים רפואיים המצביעים על אופיו של הצמח. תומס לופטון כותב בשנת 1585, כי כאשר חותכים או שורפים את הצמח “דוויל” ישתחרר ממנו חומר רעיל שיפיל תרדמה עמוקה על האדם. גם ג’ררד כותב בשנת 1597 שעלי בלדונה טבולים ביין או בחומץ יגרמו לשינה, אם מניחים אותם על המצח.
ואכן, בלדונה שימשה כאמצעי הרגעה, שיכוך כאבים, הרדמה ואלחוש בימי הביניים ואף בתקופות מאוחרות יותר. במאה ה-18 וה-19 אף נעשה שימוש בצמח לטיפול במצבים רפואיים כמו מחלת פרקינסון, ראומטיזם, אסטמה ועוויתות. הצמח מופיע בחיבור המפורסם מטריה מדיקה וכן במאמרים רפואיים אחרים. בימינו מפיקים מן הצמח אטרופין לטיפול בהרעלת גז עצבים.
דוויל (Dwale) הוא שמו האנגלי הביניימי של צמח הבלדונה. בקרב החוקרים לא קיימת הסכמה לגבי מקורו. השם מופיע בכתבים אנגליים מן המאות ה-15 וה-16, כולל ב”סיפורי קנטרברי” המפורסמים של ג’פרי צ’וסר. טענה אחת היא שהמילה קשורה לצורה עתיקה של המילה devil, כלומר שטן. בפולקלור האירופי, הצמח בלדונה הוא בן טיפוחיו של השטן. השטן נוהג לגדל אותו במסירות, לגזום אותו ולטפל בו מדי יום ביומו. רק יום אחד בשנה, מספרים, הוא מזניח את הטיפול בצמח. בליל ולפורגיס, החל ב-31 לאפריל, עסוק השטן בהכנות לקראת חגיגת המכשפות הלילית. רק ביום זה ניתן לקטוף את הצמח מפני שלשטן אין פנאי להשגיח עליו. על פי מקורות אחרים, השם “דוויל” נובע מן המלה הצרפתית deuil, שפירושה צער או יגון, בעוד אחרים גורסים כי המקור הוא המילה הסקדינבית dool, “שינה”.
אבל אם השטן מזניח את הבלדונה בליל חגיגת המכשפות, הרי שהמכשפות עצמן לא תחלומנה לשכוח את הצמח באף יום מימות השנה. הבלדונה, כאמור צמח רעיל מאוד המביא להזיות עמוקות, הוא מרכיב חשוב במתכונים מסורתיים של “משחות התעופפות”. משחות אלו הן תרכובות שנהגו מכשפות לרקוח ולמרוח על העור. החומרים ההלוצינוגנים חדרו לתוך נקבוביות העור וגרמו למצבי טראנס. כיוון שהשימוש בבלדונה גורם לתחושת קלילות וחוסר משקל, רוב המכשפות שהשתמשו בתרכובת סיפרו שחוו התעופפות באויר. אותן מכשפות, נשבעו כי ההתעופפות לא היתה רק חלום או הזיה אלא חוויה אמיתית. זאת מפני שטיב ההזיות הנגרמות על ידי בלדונה הוא מוחשי ומציאותי.
חוסר היכולת להבחין בין דמיון ומציאות לאחר שימוש בבלדונה היה ידוע גם לאנשי החוק והרפואה. לכן נעשה שימוש בצמח בימי הביניים כמכשיר עינויים וכאמצעי לגרום לאנשים תמימים להודות בפשעים שלא ביצעו. האירוניה המושלמת היא, כי בין השאר, נעשה שימוש בצמח כדי לגרום למכשפות להודות בקשרים שקשרו עם השטן נגד האמונה הנוצרית ושלום הקהילה.
אטרופה בלדונה הוא צמח רעיל מאוד ומסוכן. כל חלקי הצמח הם קטלניים. כל תרכובת, משחה או מרקחת המכילה את הצמח עלולה לגרום למוות בשימוש חיצוני או פנימי. הישמרו לנפשותיכם.