שערי תקווה ושערי אימה: שמאניזם, מאגיה וכישוף בדרום ומרכז אמריקה. נחום מגד, הוצאת מודן.
הספר “שערי תקווה ושערי אימה: שמאניזם מאגיה וכישוף בדרום ומרכז אמריקה” יצא בסדרת מבט אחד של הוצאת מודן. כל ספר בסדרה מתמקד בתחום ספציפי של הידע האנושי ונכתב על ידי אדם שהקדיש את חייו לאותו תחום.
David the Young Teniers, A Festival of Monkeys, 1633
פרופסור נחום מגד הוא חוקר דתות ואנתרופולוג, שקנה לו שם עולמי בזכות מחקריו אודות התרבויות של דרום אמריקה. הוא מלמד בחוג למדע הדתות וכן חוג ללימודים ספרדים ולטינו אמריקאיים באוניברסיטה העברית.
מגד בילה שנים ארוכות מחייו בלימוד התרבויות בדרום אמריקה. הוא חי בכפרים וחווה את החיים הדרום אמריקאיים בצורה בלתי אמצעית. את הספר שלפנינו הוא מקדיש “לשמאנים ולמנהיגים הרוחניים האינדיאנים שפתחו לפני בתים ולב ואישרו לי להיכנס לקודש הקודשים של אמונתם”.
המבוא הוא בעיניי החלק החשוב ביותר בספר. בחלק זה מתאר מגד בלשון ציורית ובאמינות את מהות הפעילות המאגית של אנשי הדת באמריקה. בעידן של בורות ודעות קדומות לגבי טיבם של כשפים, המבוא מבהיר לקורא מושגים בסיסיים אודות טכניקות כישוף וקסם, ואמונות דתיות הקשורות במאגיה עממית.
הספר מחולק לשערים, שכל אחד מהם עוסק בחלק גאוגרפי אחר של דרום ומרכז אמריקה. מגד מספר על יערות האורינוקו והאמזונס, מחוזות הפיוטה, שבטי המאיה, הטולטקים והאצטקים ועוד. בכל אחד מן השערים הוא מציג סקירה היסטורית קצרה, מיתולוגיה, פולקלור ופרקטיקות “שמאניות”. ניכר שהמחבר חש הזדהות עמוקה עם התרבויות והשבטים עליהם הוא מספר, והכתיבה היא אישית מאוד, חמה וססגונית.
אך הספר לא חף מבעיות. הגדולה מביניהן נעוצה בכך שהוא מיועד לקורא הכללי ולא לקורא המלומד ברזי הכישוף, המיתולוגיה או דתות ילידיות. התיאורים הססגוניים מגרים את המחשבה ומציתים את הדמיון, אבל הקורא נשאר וחצי תאוותו בידו. אין דיונים מעמיקים במשמעות הריטואלים, המנהגים, או המיתוסים. הם מוצגים כאובייקטים מוזרים ומהפנטים של עולם הולך ונעלם – ולא מבוארים עד תומם. אנשים שחיים את המאגיה ביומיום ומבקשים להעשיר את עולמם, אולי יתאכזבו מהיעדר “בשר” או התעמקות בטכניקות ובמשמעויות הפסיכולוגיות והתאולוגיות של הפרקטיקות השונות.
עצם השימוש במונחים “שמאנים” או “שמאניזם” בספר מעיד על הבעייתיות שבפנייה פופוליסטית לקהל קוראים רחב. מקורו של המונח “שמאניזם” הוא בשפת הטונגוס. השמאן הוא הכהן של שבט הציידים אבנק מערבות סיביר. כוהני דת של שבטים ילידיים אחרים ברחבי העולם מתייחסים לעצמם ולעבודתם בשמות אחרים. אבל, מה לעשות, ו”שמאניזם” היא מילה פופולרית שמוכרת ספרים. התארים הבלתי נודעים של השבטים המקוריים מן האמריקות לא יאמרו דבר לקורא הלא בקי. וכך, לאורך כל הספר, שאמור לחגוג את התרבויות הילידיות של דרום אמריקה, נעשה שימוש במונח תרבותי שכפה עליהן המערב.
לאורך הספר שזורות אנקדוטות שונות אודות חייו והרפתקאותיו של המחבר בקרב השבטים. חלק מן האנקדוטות הללו הצטיירו בעיניי כמבזות ומשפילות. כך למשל, מספר המחבר (עמ’ 119-122) כיצד הוזמן לטקס דתי עתיק ביותר, שבמהלכו לועסים את צמח הפיוטה הקדוש. הפיוטה הוא מין קקטוס המכיל את סם המסקלין, שבין השאר גורם להזיות בעלות אופי דתי. מגד מצטדק בצורה מעורפלת מאוד ומספר כי הוא חשש מאוד מלעיסת הפיוטה. כל זה לא מנע ממנו להסכים להשתתפות בטקס ולגרום למזמיניו לחשוב כי הוא ילעס איתם את הצמח הקדוש בחברותא ומתוך שותפות דתית אמיתית. כשהגיע רגע האמת במסע, וכולם החלו ללעוס את כפתורי הקקטוס, מספר מגד בלא כחל ושרק כיצד שלף מכיסו מסטיק והכניסו לפיו במקום הפיוטה. ואחר כך, משך שעות ארוכות רימה את שאר המשתתפים והתנהג כאילו הוא חווה את אותן חוויות כמותם.
במקומות אחרים מספר מגד כיצד באמצע טקסי טראנס קדושים הוא מוציא את פנקסו בחושך ומתחיל לרשום רשימות והערות. ובכן, ברור שמקצועו כאנתרופולוג מחייב אותו לתעד את מראות עיניו וחוויותיו. אבל האם לא מן הנימוס והכבוד להמתין עד סוף הטקס?
הסיפורים הללו צורמים במיוחד לאור תלונותיו החוזרות והנשנות של המחבר באשר ליחס של המטיילים המערביים לתרבויות הילידיות בדרום אמריקה. מגד מתלונן לאורך כל הספר, ובמידה רבה של צדק, כי המערב רומס את המרקם החברתי העדין בשבטים והורס את תרבותם. במיוחד מוצדקות טענותיו אודות התרמילאים שמשחרים לטרף אחר פטריות הזיה, קוטפים אותן ביד גסה, ומכלים שדות שלמים בלי לחשוב פעמיים על קדושת המקום או אפילו לדעת משהו אודות אלוהיותה של הפטריה. טענותיו אלו של מגד ראויות לתשומת לב רבה. אך אי אפשר שלא לחייך חיוך מר כאשר מספר עמודים לאחר מכן, מתגלה כיצד הוא בעצמו פוגע בשבטים בדרכים אחרות.
למען ההגינות יש לומר, כי קשה לשפוט את מעשיו של מגד על פי תיאורים בספר נסיעות פופולרי המיועד להמונים. בכל זאת מדובר באדם שהקדיש שנים רבות מחייו לחקר התרבויות בדרום אמריקה, וזכה להכרה בינלאומית על פועלו. ובכל זאת, קשה שלא לתהות. במיוחד קשה שלא לתהות אודות תקפותו של המחקר האנתרופולוגי בכלל. מצד אחד ניכר כי המחבר מתאמץ בכל מאודו להישאר חוקר אובייקטיבי. מצד שני ברורה ההזדהות העמוקה שלו עם מושאי המחקר. האם ניתן להפיק מחקר אקדמי איכותי בצורה כזאת?
ושאלה יותר קשה מן הצד השני – האם ניתן להבין טקסים “שמאניים” חווייתיים (טראנס, פיוטה, או כל טקס שהוא) – מבלי להשתתף בהם כמו שצריך? מגד טוען, בכמה מקומות בספר, כי תהום פעורה בין תרבות המערב לבין תרבות השבטים בדרום ומרכז אמריקה. לי נראה, כי מקור הפער הוא לא בין צפון ודרום, אלא בין דרך חיים וחשיבה מאגיות לבין דרך חיים וחשיבה לא מאגיות. מכשפה מערבית תרגיש הזדהות רוחנית רבה יותר עם כהן הדת השבטי בגואטמלה מאשר עם אתיאיסטים או חילונים. בסופו של דבר, החוויה המיסטית בעצם מהותה היא זהה עבור כל מי שעוסק בכישוף. ומי שלא מאמין בו, או לא טורח להשתתף בטקסים שלו – לעולם ירגיש שתהום פעורה בינו לבין האחרים.
ושוב למען ההגינות יש לומר, כי מגד מתאר בספר עשרות טקסים אחרים שבהם הוא כן השתתף. ולמרות הבעיות שמניתי כאן, מדובר בספר מקסים וקליל, שפורש בפני הקורא מרבד יפהפה של שבטים, תרבויות, מיתולוגיות, פולקלור, מיזוג תרבויות, הומור וחום. כאמור, הוא לא יורד לעומקם של דברים, אלא רק מרפרף על הכל בחן, מציע טעימות מכל מקום ואתר ומשלהב את הדמיון.
מומלץ:
למתעניינים בתרבויות הילידיות של דרום אמריקה או כהכנה לטיול בדרום אמריקה.